|
ענייני דיומא,
מארס 2004 19.3.2004 איכן הבושה השופט גרשון גרמן, מבית המשפט
לענייני משפחה ברמת גן, עשה דבר נורא. אבל לפני שניכנס לעניין – הקדמה: מתי
מוציאים צו "במעמד צד אחד"? עקרון-יסוד במשפט הוא שאין פוגעים בזכותו
של אדם, ואין דנים בעניינו, אלא אם ניתנה לו ההזדמנות להתגונן. אבל לעיקרון הזה ישנו חריג: בעניינים
דחופים במיוחד, וכאשר עלול להיגרם נזק בלתי-הפיך, אפשר לתת צו זמני גם
במעמד המבקש בלבד. מטרתו של הצו הזמני הוא להקפיא את
המצב הקיים, ולמנוע נזק בלתי הפיך. כך, למשל, אם קיים חשש שהנתבע ימכור נכס
אשר, לפי טענת התובע, שייך לו, לתובע, יכול התובע לפנות לבית המשפט, ולבקש עיקול
זמני על הנכס. או, למשל, כאשר קיים חשש שהנתבע יברח
מהארץ, ולא ניתן יהיה לבצע את פסק-הדין, אם יינתן לחובתו, או כאשר אחד ההורים
עשוי להבריח את ילדיו אל מחוץ לגבולות המדינה, אפשר לבקש, במעמד צד אחד, צו
עיכוב יציאה. ניתן צו במעמד צד אחד ("אקס פארטה", בלשון המשפטנים), יכול הצד-שכנגד לבקש את
ביטולו, ואז הנושא נדון מתחילתו, במעמד כל הצדדים. בבית המשפט לענייני משפחה ניתן צו לעיכוב
יציאתה מהארץ של הילדה לילך רותם, אשר הוריה התדיינו באותו בית משפט. יום
אחד הופיעה האם בבית המשפט, וביקשה ביטול במעמד צו אחד של עיכוב-היציאה. צו המבטל עיכוב-יציאה לא נועד לתלותו
במסגרת מעוטרת על הקיר, אלא כדי לאפשר יציאה מהארץ, ויציאה מהארץ היא דבר
בלתי-הפיך, אם היוצא (או המוציא, במקרה של קטין) אינו חוזר (או מחזיר את הקטין)
ארצה מרצונו הטוב. מטבע הדברים צו כזה לא יכול להינתן
במעמד צד אחד, כי לא להקפיא את המצב הוא בא, אלא להפשירו דווקא. והשופט גרשון גרמן קיבל את בקשתה
של האם, וביטל את עיכוב-היציאה של הילדה, בלי לתת לאב את ההזדמנות להתנגד
לבקשה. נכתב רבות על התלאות שעבר האב, על שנאלץ
למכור את ביתו ואת מכוניתו כדי לממן את החיפושים בכל העולם, על שמצא את בתו
ברוסיה, ועל שעדיין אין הוא יכול להחזיר את בתו אל חיקו, אבל כאן אנחנו
צריכים לתת את הדעת על השופט הזה, מה דינו. סעיף 8 לפקודת הנזיקין מעניק לשופט חסינות
מפני כל תביעה על מעשה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי. לפי המקובל (אם כי
לאחרונה מתגלים סימני-שחיקה בנושא) החסינות הזאת היא מוחלטת, וחלה אפילו
במקרי זדון ושחיתות. לחסינות המוחלטת הזאת יכולים להיות הסברים
מהסברים שונים. ראשית – כל אחד שאינו מרוצה מפסק-הדין
יתבע את השופט, ואנה נגיע. הרי גם את השופט אשר דן בתביעה נגד השופט אפשר לתבוע,
ואין לדבר סוף. ושנית – השופטים הם מעל לכל חשד, ומי
שחושד בשופטים, חושד בכשרים, וסגנונו בלתי מאופק ובלתי מרוסן, בוטה ומשתלח. החסינות הזאת, יש לציין, לא בכל שיטות
המשפט היא קיימת, וגם במקומות בהם היא קיימת יש החולקין
על נכונותה וצדקתה: מדוע רופא המתרשל ישלם את הנזק, ושופט המתרשל – ייצא נקי? ואם השופט חסין מתביעה, מה יגרום לו
להשתדל ולבצע את עבודתו בזהירות הדרושה? התשובה (הלא משכנעת) לכך היא שמעל לראשו
של השופט מרחפת חרב-דמוקלס, בדמות פיטורים מהכהונה, עם מידה זו או אחרת של קלון (כבוד
בוודאי שלא) אם הוא יעשה מלאכתו רמייה. סעיף 8 הנ"ל, אגב, לא חל רק על
שופטים, אלא גם על בוררים, וגם על חברי בית הדין המשמעתי של הלשכה, אשר כולם, כידוע,
התמנו על ידי נשיא המדינה, כולם אנשי כבוד המה, ואת כולם ניתן לפטר, אם יחפפו או
יקדיחו את תבשילם. הסטטיסטיקה היבשה רגן מלמדת אותנו כי כל
שנה מפוטרים בישראל מאות שופטים, ואלפי שופטים מתפטרים מרצונם, כדי שלא לעבור את
חרפת הפיטורין. השופט גרשון גרמן עשה דבר נורא:
ביטל במעמד צד אחד את צו עיכוב-היציאה של הקטינה לילך רותם, והרס לאביה
את החיים, אבל הוא לא ישלם מכיסו אפילו אגורה אחת. ההיגיון אומר שאם השופט הזה היה מכבד את
עצמו, הוא היה מתפטר מיד, כאות חרטה על מה שעשה: משגה אחד יותר מדי. משגה בלתי
נסלח, משגה בל-יכופר. אבל במקום להתפטר, השופט הזה עוד מבקש,
ללא בושה, קידום לבית המשפט המחוזי. ואני שואל: מדוע לא מראים לו את הדלת?
מה עוד צריך שופט בישראל לעשות כדי לעוף הבייתה?! (עוד על הפרשה: http://www.maariv.co.il/cache/ART671079.html). 10.3.2004 השופט תיאודור
אור פורש לקיצבה, עם הגיעו לגיל 70. עד מאה ועשרים, אבל לא בבציפרנו. השופט תיאודור
אור צבר חופשה לא-מנוצלת מעל למה שהחוק מתיר לצבור, והוא מבקש לחרוג עבורו
מהוראות החוק – לקס חריגיס ספציאליס. (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2886259,00.html). מטרתו של חוק חופשה שנתית היא לחייב את
העובד לשמור על בריאותו, ולא להוסיף על שכרו, במובן זה שהעובד יעבוד עשרות שנים
ויגיד אני לא רוצה חופשה, תנו לי כסף במקום זה. אז כדי לכפות על העובדים לצאת לחופשה קבע
החוק שעובד יכול לצבור חופשות רק במשך שלוש שנים, ואם צבר יותר - זב"שו -
כסף הוא לא יקבל. מי שרוצה לטעון שהחוק הוא רע, שיטען,
ונדבר על זה, אולי נקבל, ואולי לא, אבל כל עוד החוק קיים - הוא חל גם על
השופטים. התירוצים של הנהלת בתי המשפט על המטלות
המיוחדות בהן עמד השופט אינן מעלות ואינן מורידות, משום שכל עובד יכול למצוא אלף
טעמים מדוע דווקא הוא המקרה החריג, המצדיק התחשבות מיוחדת. 3.3.2004 לעשות קיזוז תחת הכותרת "בית משפט בלי דליה דורנר" (הארץ, אתמול) מקונן זאב סגל (והוא אינו
היחיד) על פרישתה של השופטת דליה דורנר מבית
המשפט העליון. יש לציין, כדי להסיר ספק, כי השופטת לא
הועפה אחר-כבוד מכהונתה, אלא פשוט הגיעה לגיל (70) בו נגמר המינוי "לכל
החיים". אני מוכן לקבל את ההגדרה אשר ניתנה לאחרונה לשופטת דורנר ("כל האחרים עוד יותר גרועים ממנה"), ואת החשבונות
המקצועיים והאחרים אתה לדחות לימים אחרים. אבל יחד עם הקינה על לכתה, אין מנוס
מלהזכיר כי לאחרונה נפטרנו מאחד השופטים הגרועים ביותר שהיו לנו בכל הזמנים, בכל
הערכאות: המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, שלמה לוין. אז אם פרשו, בסמיכות-זמנים, שופטת טובה
ושופט גרוע, אפשר לעשות קיזוז, ולומר כי הרמה ה"ממוצעת" בבית המשפט
העליון לא השתנתה, ונשארה כשהייתה. |