על אקדח-הלייזר – כל האמת
|
בבית המשפט
העליון בירושלים המערערים: 1. גבריאל לוי; 2. משה עטייה נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשה בטרם קם כב'
ביהמ"ש מכסאו 1. בפסה"ד
שניתן, זה עתה, חסרים כמה דברים המצריכים השלמה. 2. חסרים אלה הם,
בין השאר: א. כב'
ביהמ"ש קמא זיכה את המערערים בין השאר גם
לגופו של עניין, בלי קשר לשאלת האמינות של המכשיר. ג. עוד
נקבע בפסה"ד כי יש להפחית 5 קמ"ש מכל תוצאה. 3. לכל אלה ועוד
אין זכר בפסק הדין, ואם הייתה התייחסות כזאת המערערים היו מזוכים, ולחלופין היו
מופחתים 5 קמ"ש ממהירותו של כל אחד, ולפחות לאחד מהם הדבר היה מוריד את
העבירה לעבירה שאינה עבירת-תוספת. 4. כמוכן אין כל התייחסות
לטענת המערערים כי עצם הגשתו של פסה"ד בת/17717/97 מהווה השלמת-סיכומים
ע"י המדינה, ולכן, מכח החסד"פ
ומכח החלטת כב'
ביהמ"ש, שמורה למערערים הזכות להשיב - זכות אשר קופחה. טענה זו
הועלתה לפחות באחת מהבקשות שהוגשו בתיק זה, ונדחתה ללא נימוקים, אולם נימוקים
אשר לו ניתנו בהחלטות-ביניים אין פירוש הדבר שאין צורך לתיתם
בפסה"ד עצמו. (-) (-) (-) גבריאל
לוי משה עטייה שמחה ניר, עו"ד המערער המערער ב"כ המערערים |
בשם המערערים: עו"ד שמחה ניר את
אשר היה לנו לומר אמרנו בפסק-הדין, ואנו לא מבקשים להוסיף עליו דבר. ניתנה
היום, כ"ג בחשוון תשס"ד (18.11.03). ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01046820_L13.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il |
|
או: מושחתים או לא? המוסד של "בקשה
בטרם בית המשפט קם מכסאו באותו היום" בא לאפשר
לבית המשפט לתקן טעויות של עצמו. מוסד זה
מהווה פירצה קטנה בעיקרון "סיום מלאכתו" של
בית המשפט. עקרון זה אומר שעם מתן פסק-הדין, בית המשפט סיים את מלאכתו, ואין
הוא מוסמך ורשאי עוד לשנות בה דבר, שאם לא כן, פתחת פתח לויכוחים אינסופיים עם
בית המשפט, ואולי, מי יודע, גם ללחצים לא כשרים "מהצד" אחרי שפסק-הדין
כבר ניתן. טעויות בפסק-הדין,
אם ישנן, המקום הטבעי להשיג עליהן הוא בערכאת הערעור,
אם ישנה, ואם אין – הטעות נעשית סופית, כי גם אם ניתן אלף ערכאות ערעור, מי
לידינו יתקע שדווקא האחרונה לא תטעה. אבל אם,
בזמן שבית המשפט קורא את פסק-דינו, אתה מגלה איזו טעות, או חסר, אתה יכול לבקש
תיקון או השלמה, וזה כשר, כי בית המשפט עדיין "לא קם מכסאו",
וכיוון שפסקי-הדין כבר לא תמיד נקראים באולם בית המשפט (כי הם נכתבים לפני
הקראתם, ו"הקראה" פסק הדין היא לרוב רק תמציתו של פסק-הדין), אתה יכול
לעיין בפסק-הדין בניחותא, ולהגיש את בקשתך בכתב, למזכירות בית המשפט, ובלבד
שהדבר ייעשה באותו היום (וזאת אומרת שאם השופטים יצאו להפסקה, זה לא אומר
שבית המשפט "קם מכסאו"). ומה אומרים
השופטים, בהחלטתם? שורו-שורו: את אשר היה
לנו לומר אמרנו בפסק-הדין, ואנו לא מבקשים להוסיף עליו דבר. ואני אומר:
נו, באמת! הרי אין מחלוקת על כך שהם אמרו "את אשר היה להם" בעת
שכתבו את פסק הדין, כי אם היה להם להגיד יותר, והם לא אמרו את מה שהיה להם
להגיד, פירוש הדבר שהם מושחתים, אבל הם לא מושחתים, כי בסך-הכל
נעלם משהו מעיניהם, והבקשה נועדה להאיר את עיניהם, ולהעיר את אזנם לאותו משהו אשר נעלם מעיניהם. האמירה "את אשר היה לנו לומר אמרנו בפסק-הדין", כעילה
לדחות את הבקשה, מרוקנת מכל תוכן את מוסד הבקשה "בטרם בית המשפט קם מכסאו", שהרי תמיד יכולים השופטים לומר "את אשר היה לנו לומר אמרנו בפסק-הדין", ומה
עשינו. הרי בקשות כאלה תפקידן הוא בדיוק זה: למלא את הפער בין מה ש"היה
להם" לומר, לבין מה שהיה צריך להיות להם לומר. גם האמירה
"ואנו לא מבקשים להוסיף עליו (על פסק הדין)
דבר" הינה בעייתית: השופטים כאן לא נמצאים בסטאטוס של "מבקשים", הם
לא צריכים "לבקש" וגם לא אמורים "לבקש", והאמירה הזאת אינה
אלא הצטעצעות אשר מטרתה ליצור רושם של החלטה "מנומקת" כאשר היא
אינה מנומקת, ובוודאי שלא מנומקת עניינית. ונשאלת, כמובן, מה עם עשיית-הצדק, בבית המשפט העליון,
ובמיוחד במשפט הפלילי, כי אם השופטים "שוכחים" נקודה מסויימת, ובגלל ה"שכחה" הזאת אנשים מועמדים אל
הקיר, אזי צריך, אולי, "לסגור את הבאסטה". אמרנו "אולי", כי אם השופטים טועים, והם מוכנים
לתקן את טעויותיהם, זה מכסה גם את האפשרות שהשופטים הם בני אדם, וגם הם, מה
לעשות, יכולים לטעות, וגם את האפשרות לתקן את הטעויות האלה. במיוחד אמורים הדברים לגבי בית המשפט העליון, שעל החלטותיו
אין ערעור, וממנו אנחנו מצפים לרמה גבוהה יותר של נכונות להודות בטעויות. והשאלה היא אם אכן באמת הייתה כאן "טעות". להזכירכם: בית המשפט עצמו, בפסק
דינו, קבע כי בטווחי-מדידה שמעל 300 מטרים יש להשתמש מחצובה ובעדשה מגדילה
ומקרבת כאשר המרחקים בפועל היו סביב 500 מטרים, וכי יש להפחית 5 קמ"ש מכל
תוצאה שיראה המכשיר, אבל מדידת-המהירות של כל
אחד מהנאשמים-המערערים-המבקשים נתבצעה מטווח של כ-500 מטרים, וזה אומר שגם לפי
הלכה שהם קבעו זה-עתה הם היו צריכים לזכות את שני המערערים (או, לפחות,
להפחית 5 קמ"ש מהמהירות של כל אחד מהם, אשר לפחות באחד מהם היה לדבר השלכות
לא מבוטלות). אבל נניח שהם באמת טעו, והדבר נעלם מעיניהם: שופטי-צדק
היו צריכים להגיד תודה על שאפשרו להם לתקן את טעותם, אשר גרמה לעיוות-הדין, אבל
הם הוסיפו חטא בכך שאטמו אזניהם משמוע. וזה אומר שהם לא "טעו", אלא החליטו מראש לפסוק
הלכה טובה, אבל לא לתת למחותנים הראשיים ליהנות ממנה, ולהרשיע חפים-מפשע, למרות
שהם יודעים שהם חפים-מפשע. אמרנו לעיל כי אם היה להם להגיד יותר, והם לא אמרו
את מה שהיה להם להגיד, פירוש הדבר שהם מושחתים, אבל הם לא מושחתים, כי בסך-הכל נעלם משהו מעיניהם, והבקשה נועדה להאיר את עיניהם,
ולהעיר את אזנם לאותו משהו אשר נעלם מעיניהם. ואם כך הוא, ההנחה שהם לא מושחתים מצריכה
בדיקה-מחדש. |
על אקדח-הלייזר – כל האמת