לתוכן
העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
שמחה ניר, עו"ד חסר כבוד לבית המשפט? ביום 4.8.2003
ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בתיק על"ע 3954/03. הודעת הערעור לבית המשפט העליון – כאן, למטה. ואלה החלקים של הודעת הערעור: ב. על נימוקי ביה"ד
הארצי לאישור ההרשעה ג. על ההחמרה בגזר-הדין,
ועל ההשעייה הזמנית ד.
הערה נוספת: על השאלה ששאל ביה"ד הארצי, על התשובה שקיבל, ועל התעלמותו
מאותה תשובה ה. על פסה"ד של
ביה"ד הארצי - כללי ו.
איך הם מדברים: סעד מן הצדק ו/או ביטול הקובלנה, עפ"י כלל 37(א) ז.
על "כבוד המקצוע" ועל "כבוד המשפחה" - להבדיל אלף אלפי
הבדלות (אבל גם להקיש) ח.
על החופש למתוח ביקורת חריפה ט.
מטרותיהם ושיקוליהם של מוסדות המשמעת - אולטרא-וירס למטרות החוק העתירה לדיון נוסף תתפרסם
כאן, עם הגשתה לבית המשפט. כאשר הצגתי בפניכם את
השאלה: שמחה ניר, עו"ד הצגתי גם את השאלה מדוע
הם, השופטים, לא התייחסו לאסמכתאות אשר הוגשו על פי החלטתם-הם. התשובה שנתתי: מאותה
הסיבה שהם לא התייחסו לרוב טענותיו החשובות של המערער. והתשובה היותר מרחיקת-לכת שנתתי היא שהם
בנו מלכתחילה את תיק-ההתעלמויות הזה כך שבסופו-של-דבר הם יוכלו להגיע אל התוצאה
שכולנו כבר יודעים מה היא, ועל כך אמרינן: סוף מעשה במחשבה תחילה. הסברים מפורטים יותר נתתי
באותו המקום, וגם צירפתי שם, לעיונכם, את רשימת
האסמכתאות, אותה הגשתי לבית המשפט, והשופטים לא התייחסו אפילו לאחת מהן. ועד שאוכל להציג בפניכם
את העתירה לדיון נוסף, אתם מוזמנים, בינתיים, לתת את דעתכם לשאלה לאילו טענות
מטענות הערעור עצמו השופטים התייחסו, ולאילו טענות הם לא התייחסו – ומדוע? היו אתם השופטים. |
|
|
|
בבית המשפט
העליון בירושלים המערער: שמחה
ניר, עו"ד, משעול גיל 1 - ג', כפר סבא 44281, טל' 051-520000 נ ג ד המשיב: הועד
המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א הודעת ערעור 1. המערער לא מעל בכספי לקוחותיו, לא שיחד
שופטים, לא פגע באיש באופן אישי, וגם את הביקורת הקשה ביותר שהוא מתח אי-פעם על
מאן-שהוא, הוא עשה בלשון תיקנית, והכל לא מתוך שנאה או נקמנות אישית, אלא מתוך
דאגה אמיתית לתקינותם של דברים, כפי שהיא צריכה להיות, לפי השקפתו. "כרטיס הביקור" של המערער
הוא נספח א' להודעת ערעור זו. 2. לפי
טענת המשיב, המערער שלח לראש ההוצל"פ את המכתב אשר זה לשונו: לכבוד מר קורן ישי, רשם ראש ההוצל"פ תל-אביב אדון ישי הנכבד, תיק
הוצל"פ 01-20735-02-8 צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא
בדרך של בקשה פורמאלית. אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים
נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני
בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות "פסק דין" בתיק הוצל"פ זה אכן
ניתן בסמכות?), ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל (האם אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?). לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק זה הייתה גורמת לי לבזבוז
זמן ולמפח נפש, בלי שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או
לבקש רשות לערער עליה, ואני בסרט הזה
כבר הייתי לא פעם. לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק
זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי. כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי
לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום שנלאתי כבר מלערוך בקשות כיד המשפטנות הטובה עלי, ולראותן מושלכות
לסל. בכבוד רב ... 3. נניח
שהמערער אכן כתב את הדברים האלה: מה פסול יש בהם, ומה עצום הוא עד כדי כך
שביה"ד הארצי העלה את ההשעייה-בפועל משנתיים לארבע שנים, וצירף אליה גם
השעייה זמנית? 4. האם "חוצפה" - כלשונו של ראש
ההוצל"פ - יש בדברים האלה, כאשר הם
מנוסחים בלשון כמעט-מתרפסת ("צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה כזאת,
בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית") - אם לא מתרפסת-ממש? האם "איום ונסיון להטיל
מורא" - כלשונם של ראש ההוצל"פ ושל המתלונן הפורמלי, הוא מנהל
בתיהמ"ש - יש בדברים? כאשר
מכתבי-אזהרה כאלה הנם לחם-חוקו של כל עורך-דין, ואם סבור בעל המכתב כי נמענו
עומד לגרום לו נזקים, זכותו - ואף חובתו
- היא להזהיר את מכותבו על כך, ולפי מצוות ההגינות - אך חובתו לעשות כן, והדבר נעשה
בכל הזהירות והאחריות הראויות ("כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני מציע
לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה"). "איום ונסיון להטיל מורא"
יכול לבוא, לענייננו, לידי ביטוי בשני מקרים: האחד - אם תפעל נגדי כחוק אתה תשלם זאת מכיסך הפרטי; והשני - אם תפעל נגדי שלא כחוק אתה תשלם זאת מכיסך הפרטי. ברור שהאיום הראשון אינו לגיטימי, אבל השני אינו איום, אלא אזהרה לגיטימית,
ממש כמו כל מכתב-אזהרה אשר יוצא ממשרדו של כל עו"ד, וממש כמו האזהרה לפי
חוק ההוצל"פ (אשר גם בה חבוי "איום" מסויים: אם לא תשלם, ננקוט נגדך סאנקציות אלה
ואחרות). ומתוכן הדברים, כולל הנכונות להוכיח את
הדברים, ולרבות ההצהרה כי "בסרט
הזה כבר הייתי לא פעם", ברור
שכותב הדברים יודע על מה הוא מדבר, ושהכוונה היא לאזהרה מפני פעולה שלא-כחוק. 5. מה, איפוא, מצא ביה"ד הארצי פסול
בדברים האלה? כעולה מהאמור להלן, ביה"ד הארצי "הלביש" על
הטענות העובדתיות את עניין ה"סגנון" - אופנה נפוצה במקומותינו, כאשר
לא נוח להתמודד עם הטענות. ב. על נימוקי ביה"ד הארצי לאישור
ההרשעה 1. בסע' 2 לפס"ד נאמר "שאין מחלוקת
באשר לעובדות", אבל המערער כפר עד
הסוף בכל העובדות, וטען כי הן לא הוכחו לא באמצעות עדים ולא בראיות כשרות אחרות,
ואף צרף דוגמא כיצד אפשר, בקלות מדהימה, לזייף מכתב-פקס כגון המכתב נשוא הקובלנה
(מצורפת להודעת-ערעור זו כנספח ב'). 2. המערער טען בפניו כי לא נטען בכתב הקובלנה שהמערער היה עורך-דין בזמן האירוע. לטענה זו אין כל התייחסות בפסק הדין. 3. במאמר מוסגר הוסיף המערער כי הטענה הזאת גם לא הוכחה. את ההוכחה מוצא ביה"ד הארצי ... בגוף המכתב! אבל תוכנו של מסמך אינו ראייה לאמיתותו של אותו התוכן: משל למה דומה?
למכתב אשר כותבו מציג את עצמו כפרופסור
למיקרוביוטכנולוגיה... ולמה עוד דומה הדבר? למכתב החתום
ע"י "יצחק א' דגני,
עו"ד" (למשל, ומבלי לייחס דבר ספציפי) והמבין יבין... ועוד מוצא ביה"ד הארצי ראייה לכך
בעובדה שבתגובת המערער לוועד המחוזי - אשר הגדירה את עצמה כ"תגובה לא-סטאטוטורית"
- לא הכחיש המערער את העובדה הזאת, אבל
שתיקה אינה ראייה לשום דבר, והתגובה, אשר, כאמור, הגדירה את עצמה כ"לא
סטאטוטורית", התייחסה רק למישור הנורמטיבי ולא לעובדות, ואם הקובל ראה בכך
משום הודאה - אין לו להלין אלא על עצמו. 4. טעה בית הדין הארצי בכך שהכניס את כל תפקידיו של ראש ההוצל"פ
כתפקידים "שיפוטיים": במכתב עצמו נאמר כי "אתם הנהגתם בלשכת
ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות (ולא הבקשות
- ש' נ') של הזוכים לענות לאלתר... ואילו בקשות (ולא הבקשות - ש' נ') מושלכות לסל...", ומזה ברור כי הפנייה הייתה אל ראש ההוצל"פ בתפקידו כמנהל
האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל"פ. יצויין כי אפילו מדובר בתפקיד שיפוטי,
וכותב הדברים טעה בכך, טעות גרידא אינה
יוצרת עבירה משמעתית. יצויין כי מייד בהמשך לדברים הוצגה,
בסוגריים השאלה "האם אדוני מעוניין
בדוגמאות קונקרטיות?", ומזה עולה בברור כי כותב הדברים לא שלף
ההאשמות-בעלמא, אלא התחייב להוכיח את
דבריו, והדבר משתקף גם בפיסקה האחרונה ("אני מציע לך להזמין אותי לדיון
בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה"). 5. את מרכז הנמקתו של פסה"ד אפשר למצוא
בסע' 7.2., שבו נאמר כי "סגנונו ותוכנו של מכתב האזהרה יש בהם משום השתלחות
פרועה בעלת תוכן חסר בסיס המכפיש אישית את הנמען עצמו ואת כלל המערכת המיוצגת על
ידו". והבהרה נוספת מוצאין אנו בסע' 9.2., שם
נאמר כי "המערער מאשים את כלל מערכת הוצאה לפועל, תוך שהוא מרמז לראש
ההוצאה לפועל שאליו הוא פונה ... זוהי האשמה חמורה ביותר ...". אכן,
זאת האשמה חמורה ביותר, אולם האשמות כאלה ואחרות מועלות כנגד מערכת ההוצאה-לפועל
כבר שנים רבות, וכן נגד מערכות אחרות - לרבות אגפים של מערכת המשפט עצמה - ואיש
לא רואה בהן "משהו גס". טול, לדוגמה את הביקורות על בתי המשפט
לתעבורה (מראי-מקום על פי דרישה): יעקב רובין,
ראש לשכת עורכי הדין, על
בתיהמ"ש לתעבורה: "צדקם לא נראה, ולעתים לא נעשה". כב' השופט דב
לוין ז"ל, שופט
ביהמ"ש העליון: "כאשר שופט תעבורה צריך לדון ב400- - 500 תיקים באותו
יום, לא יכולה להיות עשייה של צדק". הוועדה בראשות
כב' השופט דב לוין על
ניהולם של המשפטים בבתיהמ"ש לתעבורה: "שיטת דיון כושלת". הוועדה בראשות
כב' השופט מ' בן-דרור:
"לא ייתכן כי עשרות רבות, לעתים מאות, של אזרחים יוזמנו ליום מסויים, לעתים
לשעה קבועה אחת, על מנת לברר את דינם, הן מבחינת המקום, לאמור: הצטופפות של
אזרחים "בתנאי שוק" הן מבחינת הזמן, לאמור: שדינם נחרץ לעתים קרובות
תוך 2-3 דקות. קשה לראות ברור כזה כבירור משפטי". הפרופסור יצחק
זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה וכיום שופט ביהמ"ש העליון: "ראינו מה קרה במשפטי התעבורה בהם מקדישים השופטים
דקות ספורות לכל מקרה. כיום ברור לכל שאין זה הליך משפטי תקין". שופט התעבורה
אשר ארבל, עם פרישתו, על
בתיהמ"ש לתעבורה: "פלאנטה אחרת". עו"ד אריה
צ'רטוק, לפנים פרקליט
בשירות המדינה, על בתיהמ"ש לתעבורה: "המצב יותר גרוע מגרוע. זו מערכת
נוראה". כב' השופט א'
שטרוזמן, שופט בית
המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר "קורא לשופטי התעבורה להתקומם נגד מצב
זה": "ספק בעיניו אם במצבם הנוכחי ... בתי המשפט לתעבורה צריכים
להיקרא בתי משפט ואם משפטי תעבורה הם בגדר משפט - זה מה שיוצא ... מצורת
הדיונים, אשר עושה רושם של 'דין משמעתי צבאי' וכל תכליתה אך להשליט סדר בתעבורה
(כנראה: במשפטי התעבורה - ש' נ') בכל מחיר, כולל מחיר הקרבת התהליך המשפטי המוכר
לנו - של שמירה על זכויות נאשם, הנחת החפות מפשע וכיו"ב". שופט התעבורה
יוסף אליעז: "התחושה
היא כי דווקא בחזית-דמים זו הועמדו שופטים שרמתם פחותה". אתי אשד, דוברת
משרד המשפטים והנהלת בתיהמ"ש: "העומס הוא קשה מנשוא בשל הכמות האדירה של תיקים המובאים
מדי שבוע, והשופטים הבודדים נאלצים לעמוד בלחץ בלתי אנושי". 6. יצויין עוד, בהקשר זה, כי מדובר בתכתובת פרטית, המיועדת לנמען בלבד,
וכי השאלה "האם אדוני מעוניין
בדוגמאות קונקרטיות?", וההצעה "להזמין
אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה", הופכות את המכתב
למשהו המקביל ל"כתב-טענות"
אשר בו מותר לטעון כל עובדה רלוואנטית - לדעתו של הכותב - כאשר המבחן של הטענות העובדתיות ייבחן
"בשלב ההוכחות". בנסיבות כאלה אין צורך לצרף את
ה"הוכחות" בגוף המכתב, ודי לו לכותב שהוא מזמין את הנמען לאפשר לו
להוכיח את הדבר. 7. אומר ביה"ד הארצי כי "המערער לא
הצליח להראות לנו במסגרת טיעונו בפנינו אף לא דוגמה קונקרטית אחת ...", אבל ביה"ד הארצי כלל לא גילה נכונות
לעשות עצמו כ"וועדת חקירה" לעניין זה, וכל רצונו היה לסיים את התיק
הזה כמה שיותר מהר! טול, לדוגמה, את הכפפה שהשליך
ביה"ד הארצי, בשאלו את המערער מדוע לא התייצב לדיון בערכאה הראשונה: המערער הרים את הכפפה, וענה לשאלה בכ13-
עמודים וכ"א נספחים, אבל ביה"ד הארצי כלל לא התייחס לכך (ראו
להלן, חלק ד'). אבל אם זה חשוב, המערער יציג דוגמאות כאלה, ככל שיינתן לו. מכל מקום: הקביעה כי זו "הכפשה
לשמה" אין לה יסוד, גם אם מדובר
בטעות (והמערער טוען כי אין כאן טעות!). 8. הדבר הזה מזכיר עניין אחר, דומה: בעבר, כאשר היו טוענים כי בהוצל"פ
מוציאים פקודות-מאסר כלאחר-יד, התגובה הייתה "באיזה סגנון אדוני
מדבר", וכל כיוצאות בזו טענות על "השמצות והכפשות"... אבל בא פסה"ד בבג"ץ פר"ח הידוע, והראה כי
הכל אמת-לאמיתה! 9. מכל מקום, כאשר מדובר בהתכתבות שבארבע-עיניים, עם התחייבות להוכיח את כל הנטען - אין
שום מקום לטענות על "הכפשות" וכו'. ייתכן
ושונה היה המצב אם ראש ההוצל"פ היה מזמין את הכותב לשמיעת טענותיו,
דוגמאותיו והוכחותיו, והיה מתברר כי
הכותב כלל לא התכוון למה שכתב - אבל לכך עוד לא הגענו. משל למה הדבר דומה: נניח שאותם הדברים
מועלים בכתב-תביעה, למשל: האם ניתן לומר
שהם "הכפשה" לפני שלב ההוכחות? ונניח עוד כי במקרה ההיפותטי הזה היה התובע מוכיח את טענותיו, וזוכה במשפט:
האם ניתן היה לומר דבר בגנות ה"סגנון" של הדברים? כמובן
שלא, משום שעניין ה"סגנון" הוא בצד הלינגוויסטי של הדברים, ולא
באמיתות תכנם. והנה, על כרחך אתה אומר כי אין כאן שום
עניין של "סגנון". 10. כל עשרים עמודיו של פסק-הדין אינם אלא חזרה שוב-ושוב על אותם הדברים - דבר המגלה
את חולשת פסק-הדין כולו. ג. על ההחמרה בגזר-הדין, ועל ההשעייה
הזמנית 1. ביה"ד הארצי לא מצא כל רבב מוסרי במכתב נשוא הקובלנה. 2. יחד עם זאת מקשה ביה"ד הארצי, לעניין
ההשעייה הזמנית, אותה הוא מטיל בגוף פסק-הדין: מי יודע כמה "חללים" יפיל (המערער) בדרכו המקצועית. 3. עם כל הכבוד, לא מדובר כאן על "דרכו
המקצועית", ולא מדובר על
"חללים", אלא אם כן המערכת הזאת אינה מסוגלת לעמוד בביקורתו של
הציבור. וההיפך הוא הנכון: דווקא בתור
"עורך-דין שהושעה על אמירת דברים כאלה", ביקורת כזאת תישמע בעיני הציבור חמורה יותר, ופוגעת יותר בכבוד המקצוע
מכל ביקורת שהושמעה ונשמעה בסבלנות ובסובלנות. 4. גם אם שגה המערער - וזה, כמובן, מוכחש - לכל היותר ישנה כאן ביקורת חמורה, הנאמרת
בתום-לב, וכדי להפוך ביקורת לעבירת משמעת צריך להוכיח חוסר תום-לב. 5. כשם שכל העובדות לא הוכחו כדין, כך גם ההרשעות הקודמות לא הוכחו כדין. יתירה מזאת, מתוך ההרשעות הקודמות עולה
כי חלקן עדיין לא חלוטות, וממילא, לפי
חוק הלשכה, אין הן בתוקף, וממילא אין להתייחס אליהן. לפחות הרשעה אחת הוגשה בשלב הערעור, בלי שנתקיימה עילה לכך. זאת ועוד: דברים המיוחסים שם למערער - לימים היו לנחלת-הכלל, ומכל מקום, כשהם נאמרים היום אין איש מתרגש, ונשאלת
השאלה מדוע צריך לזקוף לחובת אדם את העובדה שהוא הקדים את דורו. 6. ביה"ד הארצי מכיר בכך שההשעייה
המוגדלת, של ארבע שנים, כמוה כהוצאה-לצמיתות מהלשכה, ונשאלת השאלה על מה: על מכתב אזהרה, כדי "להסיר מכשול מפני
עיוור", מפני נזק שהמוזהר עומד לעשות? ד. הערה נוספת: על השאלה ששאל ביה"ד הארצי, על התשובה שקיבל,
ועל התעלמותו מאותה תשובה 1. ביה"ד הארצי הקשה מדוע המערער לא
התיצב בערכאה הראשונה, והמערער הראה גם
הראה כי לא היה כל טעם בהתייצבות בפני אותו בי"ד, ועל כל אלה אומר
ביה"ד הארצי כי למערער "לא היתה תשובה עניינית"... אם
היה ביה"ד הארצי מכבד לפחות את שאלתו-הוא, ומעיין כראוי בתשובה שניתנה לה, אשר השתרעה על פני כ-13 עמודים
ו-כ"א נספחים, הכל
במסגרת התגובה לפסק-הדין ולאסמכתאות
מטעם המשיב ואסמכתאות מטעם המערער, אשר הוגשה לביה"ד הארצי, במסגרת
הערעור, שם. 2. לכל אלה ביה"ד הארצי כלל לא התייחס, למרות שהדברים, כאמור, הובאו
בתשובה לשאלתו-הוא. 3. ביה"ד הארצי גם מייחס למערער
"זלזול" בכבוד ביה"ד המשמעתי קמא, אבל על כך המערער לא נאשם כאן - ולטענת ה"זלזול" גם אין כל
בסיס: עניין ה"אמון"
(בטריבונל שיפוטי, בגוף ציבורי אחר או אפילו באדם מן היישוב) אינו עניין-שבדין, אלא עניין-שברגש, ומי
שרוצה לזכות באמונם של הבריות - ראוי לו שיתאמץ לשם כך, אבל, כעולה מנספח ט' לסיכומי המערער בביה"ד
הארצי, ביה"ד קמא, בראשות
עו"ד מ' וינברג, עשה הכל כדי שלא לזכות באמונו של המערער - ולזכות
באי-אמונו! ובכלל, כמה כבוד מגיע למוסד אשר "נבחר" בדרך המפורטת בבג"ץ
1302/96 (פ"ד נ(3), 749), אשר גם שופטי הבג"ץ (שם) ביקרוהו בחריפות ("פגיעה באושיות הדמוקרטיה",
וכו'), ואשר מבקר המדינה המליץ להוציאו
כליל מידי הלשכה? וכמה כבוד יחלוק לו מי שמכבד גם את דעת המיעוט בבג"ץ
הנ"ל, אשר פסלה מכל-וכל את הדרך בה
נבחרים חברי ביה"ד המשמעתי? 4. אבל זה לא העיקר: כל מי שעוסק במשפט הפלילי
יודע שלפעמים השיקול המקצועי מחייב את
אי-ההתייצבות, ואם לא די בכך - בא פסה"ד בעל"ע 4045/98 (העתק
חלקו הרלוואנטי מצורף כנספח ג'),
ממנו עולה כי עצם ההתייצבות למשפט עלתה
לנאשם באבדן הזכות לטעון שלא ניתנה לא ההזדמנות ל"תגובה סטאטוטורית"! 5. ולאור על"ע 4045/98 הנ"ל מן
הראוי לעיין בנספח ד' להודעת
ערעור זו: א. הנאשם דהתם קיבל כתב-אישום ריק מעובדות, ולא-חתום. ב. המדינה הגיש לבית
המשפט כתב-אישום תקין על-פניו, אבל לא גילתה לביהמ"ש את האמת, דהיינו מה
היא שלחה לנאשם. ג. הנאשם לא התייצב,
וכתוצאה מכך ביקשה המדינה וקיבלה פסק
דין מרשיע. ד. הנאשם ערער
לביהמ"ש המחוזי, וזוכה בהסכמת
המדינה. לא קשה לנחש מה הייתה התוצאה אם הנאשם
היה "מכבד" (כשיטתו של ביה"ד הארצי) את בית המשפט בהתייצבותו,
ומנהל הגנה "קונבנציונלית": הוא היה מתיש את עצמו בטענות, המדינה
הייתה מבקשת ומקבלת מיקצי-שיפורים, וייתכן מאוד שהנאשם היה מורשע, בסופו-של-דבר. והמסקנה: לפעמים אי-ההתייצבות הוא הדבר הנכון ביותר לעשותו, אם אתה לא רוצה
"להתאבד".... ה. על פסה"ד של ביה"ד הארצי -
כללי 1. פסה"ד הזה, יחד עם כל אלה התלויים כעת
בערעור לביהמ"ש העליון, מעידים על מגמה
מתמשכת של מוסדותיה של לשכת עורכי-הדין לסתום לחבר הלשכה את הפה, ולהגביל את
ריבונותו המקצועית. 2. חומרת הדברים מתבטאת במיוחד לאור הסגנון של פרנסי הלשכה, בינם לבין עצמם,
ובינם לבין אחרים (ראו נספחים ה(1)
- ה(9) אשר ידובר בהם להלן. |