לתוכן
העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
עתירה
לדיון נוסף – טיוטה מס' 2 קוראים, חברים, למטה מכאן תמצאו את הטיוטה
הגולמית המשופרת, כפי שהיא כרגע, של העתירה לדיון נוסף. החומר עדיין גולמי
ביותר, ייכנסו בו שינויים רבים, וייתכן כי חלק מהחומר יישאר בגדר טיוטה בלבד. מי שרוצה להעיר
הערות קונסטרוקטיביות – יבורך. להערות לחץ כאן. מי שרוצה לנגח –
יבורך גם כן, אבל מתבקש לחכות עם זה עד שאתפנה מהעתירה הזאת. אתם מוזמנים להתרשם במיוחד
מהמבוא, תחת הכותרת "#.
שחיתות בלשכת ההוצאה לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!!", ולשאול
את עצמכם: מי באמת "חצוף", מי באמת "משתלח ומכפיש", והאם
טועה עו"ד עמוס וייצמן בהגדירו את הנעשה בלשכת ההוצל"פ
כ"שחיתות". סימני הסולמיות (#)
באים לציין מקומות המצריכים מילואים והשלמות, מיספור חלקי העתירה וכו'. כעת, לאחר הערות
קונסטרוקטיביות ששמעתי מאחרים, ברור לי כשמש שהעתירה תיראה לגמרי אחרת, כאשר היא
תוגש. אבל בינתיים – זה מה
שיש. וזכרו כי מדובר
בטיוטה בלבד! |
|
דנ"פ
03/ בבית המשפט העליון בירושלים העותר: שמחה ניר, עו"ד, משעול גיל -1ג', כפר סבא
44281, טל' 051-520000 נ ג ד המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א עתירה לדיון נוסף בתיק על"ע 3954/03. נימוקי העתירה #. הקדמה:
שחיתות בלשכת ההוצאה לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!! 1. בדנ"פ
9263/99, מדינת ישראל נ' רמי בקשי
עתרה המדינה להפיכתה של הלכה שנפסקה ע"י כב' ביהמ"ש העליון, במותב
תלתא. לעתירתה
האמורה צירפה המדינה, בלי לבקש וליטול
רשות מבית המשפט ובלי עדות תומכת או תצהיר תומך, שלל ראיות חדשות, ולא בחלה גם בטענות עובדתיות, אשר לא נתמחו
בראיות כלשהן, בין כשרות ובין לא כשרות, אשר נועדו לתמוך בקונסטרוקציה
משפטית חדשה לחלוטין, אותה לא העלתה בארבעת ההליכים אשר קדמו להליכי הדנ"פ. על מנת שלא
לעבות את העתירה הזאת לא יצורף העתק עתירתה הנ"ל של המדינה, אלא על פי
דרישה. ב"כ
המשיב דהתם זעק חמס על הגנבת-הראיות הזאת, ועל פתיחתה של חזית משפטית חדשה
בעקבותיה, אולם כב' ביהמ"ש לא רק
שלא כיהה בעותרת דהתם, אלא שגם נתן לה את מלוא מבוקשה, דהיינו הפך על פיה הלכה
שנפסקה ע"י כב' ביהמ"ש העליון, והכל על סמך ראיות חדשות, על סמך טיעון
חדש, ועל סמך עובדות אשר נטענו בהבל-פה בלבד. יהיה זה מאוד תמוה, ומאוד לא הוגן וישר,
להכשיר אופן מסויים של ניהול המשפט כאשר הוא פועל נגד שמחה ניר, ולפסול אותו
כאשר הוא פועל לטובת שמחה ניר, ועל כן "דברי הפתיחה" האלה נועדו
למטרה אחת בלבד: להדוף כל נסיון של
המשיבה לטעון את הטענות שטען הח"מ באותו דנ"פ, ולא נתקבלו שם ע"י
כב' ביהמ"ש. 2. בפרוטוקול
ה"לא מחייב" של הדיון, בשורה החמישית והשישית לדבריו של עו"ד עמוס ויצמן, ב"כ
הקובל-המשיב, אומר מר ויצמן כי "...
המערער מעלה כאן טענות נגד המערכת וזה בעצם האשמה של שחיתות". אכן, במכתב
נשוא הקובלנה (אשר ייקרא להלן - מכתב א')
כלולות האשמות חמורות בתחומי הניהול השגרתי של ענייני ההוצל"פ, אך האשמה ב"שחיתות" אין בהם -
ולו אף ברמז הקל-שבקלים. מי שמגדיר את הדברים כ"שחיתות"
הוא דווקא מר ויצמן עצמו! 3. כנספח א(1)-(10) לעתירה זו
מצורפת "דגימת אקראי" המוכיחה את נכונות הדברים אשר נטענו בפני
המתלונן, אשר במקום לעשות בדק-בית
בלשכתו-פנימה העדיף לשסות במבשר את מוסדות המשמעת של הלשכה. 4. פרטי התיק בו
מדובר: א. ביום 17.10.01 יוצאת מהבנק אל החייב הודעה
כי נרשם עיקול על קופת גמל של החייב. קופת-גמל,
כידוע, הינה נכס לא-נזיל, אשר שבירתו פוגעת בחייב פגיעה "אקטוארית",
וגם מחייבת אותו במס. שבירתה של קופת-גמל גורמת לחייב יותר נזק מאשר התועלת שהיא
מצמיחה לזוכה. העתק מההודעה מצורף כנספח א(1) ב. ביום 24.10.01 שולח החייב ללשכת ההוצל"פ המסויימת בה
מכהן המתלונן כראש ההוצל"פ, בקשה
לפי סע' 19+18 לחוק ההוצל"פ, +בקשה לעיכוב הליכים. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(2)(1). העתקי הבקשות מצורפים כנספחים
א(2)(2) ו-א(2)(3). ג. ביום 28.10.01 מחזירה לשכת ההוצאה לפועל
את הבקשות מהטעמים הפורמאליסטיים שלא מצורף אליהן העתק צילום תעודת זהות וטופס
815. העתק מצורף כנספח א(3). ד. ביום 11.11.01 מתקבל בבנק צו למימוש עיקול ושבירת חשבון גמל. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(4). ה. ביום 19.11.01 חוזר ושולח החייב ללשכת
ההוצל"פ את הבקשות הנ"ל יחד עם הטפסים הדרושים. העתק מאישור קבלת דבר הדואר, ממכתב
הלוואי, ומהדף הראשון של הבקשה העיקרית, המסומן בלשכת ההוצל"פ בחותמת
"נתקבל" מיום 22.11.01, מצורף כנספחים א(5)(1), א(5)(2), א(5)(3)
ו-א(5)(4). ו. בתאריך 6.12.01 יוצאת מלשכת ההוצל"פ
הודעה כי "תיק ההוצאה לפועל ייסגר במהלך 30 הימים מיום איפוס החוב
...". העתק מסומן א(6). ז. חודש לאחר מכן, ביום 6.1.02 מופקת בלשכת
ההוצל"פ הודעה על ביטול ההזמנה לחקירת יכולת. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(7). ח. ביום 15.1.02, שעה 09.17, עוד בטרם הגיעה
עדיו כל ידיעה על ה"איפוס" וכו', שולח החייב בקשה לביטול חקירת-היכולת, ועוד. העתק הבקשה מצורף כנספח א(8). ט. נספח א(8) מוחתם בחותמת "נתקבל"
יומיים לאחר מכן, ויחד עם הערה "סגור 6.1.02", הנרשמת בפינתו השמאלית-עליונה,
הוא מוחזר לחייב יחד עם המכתב הנושא את התאריך 18.1.02, אשר בו נאמר כי "התיק סגור מ6.1.02-". העתק מהמכתב מצורף כנספח א(9). י. בתאריך לא ידוע מגיעה אל החייב המחאה
היוצאת מלשכת ההוצל"פ, הנושאת את התאריך 5.1.02 ובפירוט מצויין: החזר כספי חייב הסכום לתשלום 2809.14
ש"ח. העתק מהספח של ההמחאה מצורף כנספח
א(10). 5. מצבר-המסמכים
הזה עולה: א. לשכת ההוצל"פ אכן פועלת במלוא הקיטור
לגביית החוב - ובלהיטותה היא אינה עוצרת באדום, דהיינו לא בודקת אם יש לחייב נכסים לא-נזילים, אשר אינם חייבים במס עם שבירתם,
וגם לא מקפידה שלא לחרוג מהחוב עצמו. ב. לשכת ההוצל"פ אינה מתייחסת לבקשותיו של החייב, כולל אלה אשר בבסיסן טענת
"פרעתי". ג. לשכת ההוצל"פ "מאפסת" וסוגרת תיקים, וגורמת לחייב נזק בלתי-הפיך, גם
כאשר תלוייה בהם טענת "פרעתי", ואין
לה כוונה להביא את הבקשות לדיון. 6. והמסקנות
העולות מהאמור הן: א. על אף שכב' ביהמ"ש אומר כי - "אין ספק כי טענותיו של המערער
כנגד לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, קלוטות מן האוויר, ולמעשה אין מדובר
בביקורת לשמה ..." (סע' 6, בסופו). " ... תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה
היא שהדברים ... יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של
הגוף המבוקר, ולא כדי להכפישו ... "לדאבוני, נכשל המערער בכל אלה ...
מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח נגדו, ולא
במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה לפועל ... " ... לא הביקורת עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ..." (סע' 8, פסקה אחרונה), ובין אם העותר כתב את המכתב נשוא
הקובלנה (מכתב א'), או את המכתב
הנוסף אשר הובא גם הוא בפסק הדין (ואשר ייקרא להלן - מכתב ב', ושניהם יחד ייקראו להלן - שני המכתבים), בין אם לאו, מן האמור בנספח א(1) - (10) ברור
כי המתואר בהם אינו "קלוט מן האוויר", ואינו "השתלחות והכפשה
לשמן", אלא טענות עובדתיות המבוססות על המציאות האמיתית. ב. עיקר העוולות והמחדלים בלשכת ההוצל"פ
אינם מתבטאים ב"החלטות" אשר
אפשר לערער עליהן, בין ברשות, בין בזכות, וגם כאשר ניתנות
"החלטות", הן לא תמיד מובאות
לידיעת החייב, כך שגם אותן אין הוא יכול לתקוף בדרך ערעורית. ג. גם אם ניתן היה לערער או לבקש רשות ערעור
על כל החלטה, הדבר היה מתבטא בכמויות אדירות של בקשות, אשר לא ציבור החייבים ולא ערכאות-הערעור היו יכולים לעמוד בו. זאת ועוד: על כל "נון-החלטה"
ועל כל קרה בו לא ניתנת החלטה, התקיפה
היחידה האפשרית היא בבג"ץ, והכל יודעין עד כמה קשה לתקוף תופעות כאלה
בבג"ץ, אשר לא ישוש לטפל ברבבות ומאות אלפי מקרים בהם הבקשה כלל אינה מגיעה
לידיו של ראש ההוצל"פ, וגם בקשה להביא את התיק לידיו של ראש ההוצל"פ
אינה מגיעה לידיו של ראש ההוצל"פ. צריך, לעניין זה, להביא בחשבון כי
במקרים רבים - אולי ברובם המכריע של התיקים, החוב מסתכם באלפי ש"ח בודדים -
אם לא פחות - והמאבק המשפטי נגד התופעות
המתוארות לעיל והעולות גם מהמכתב נשוא הקובלנה עשוי לעלות כמה וכמה מונים על
החוב כולו, כך שהמלחמה העקרונית היא לא כדאית - והמנהלים את לשכות ההוצל"פ
חזקה עליהם שהם יודעים זאת, ואין מנוס מהמסקנה שהם מנצלים זאת לרעה. ד. כאשר כבוד ראש ההוצל"פ מדבר על
"חוצפה", ואין איש חולק על כשרות ה"סגנון" שלו, וכאשר תיק מנוהל כאמור לעיל, נשאלת השאלה
איכן באמת החוצפה. ה. את מה שכב' ביהמ"ש מגדיר
כ"השתלחות והכפשה לשמן", אין
בעל המכתב זורק לחלל האוויר "סתם-כך" על מנת שתדבקנה לכל מי שתידבקנה,
אלא מבקש מראש ההוצל"פ - בנשימה אחת עם אותם הדברים - כי יאפשר לו להוכיח
את טענותיו, והדבר מעיד על תום-לב מוחלט, דבר אשר אינו יכול לעלות כדי
עבירת-משמעת (לפחות כל עוד לא ניתנה לכותב ההזדמנות להוכיח את דבריו, והוא
נכשל בכך, ונראה כי מלכתחילה הוא לא האמין בדברים אותם הוא אומר). אם היה ניתנת לו ההזדמנות להוכיח והוא
היה אומר "סליחה, אמרתי בצחוק, לא התכוונתי", אפשר היה, אולי - בכפוף לכמה דרישות נוספות - לבוא אליו בטענות על "השתלחות והכפשה לשמן". אפשר להתווכח אם ניתן להאשים אדם בהטחת
"האשמות להן לא היה בסיס" כאשר
הטחת-ההאשמות מלווה בהתחייבות בתום-לב להוכיח את העובדות בפני הנמען של הדברים
עצמו, אבל המקום להוכיחן אינו יכול
להיות "מועבר" מאותו "פורום" אל מסגרת ההליך המשמעתי, ומוטל
על שכמו של הנאשם. אם כב' ביהמ"ש, בפסק הדין, היה
קובע כי העותר לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו - אפשר היה לקבל זאת או לחלוק על
כך, אבל כב' ביהמ"ש, כאמור, גם קבע
"מימצאים" פוזיטיביים גורפים לפיהם, כאמור, העותר - "... טענותיו של המערער ...
ו(דבריו אינם עומדים ב)תנאי (ה)מוקדם לביקורת מסוג זה ... שהדברים ... יתבססו על
עובדות אמת ... מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס ... לא הביקורת עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ...". וזה כבר לא "הכרעה בשאלת נטל
ההוכחה" ולא "מימצא עובדתי" אלא, כאמור, קביעת הלכה פוזיטיבית לפיה, בלי קשר לראיות ולנטל ההוכחה, אשר להן
יאים, mutatis mutandis, דבריו
של כב' ביהמ"ש עצמו, אשר על כשרות סגנונם אין חולק: "אין ספק כי דבריו של כב' ביהמ"ש כנגד העותר, קלוטים מן האוויר, ולמעשה אין
מדובר בביקורת לשמה ...". " ... תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה
היא שהדברים ... יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור דרכיו של הנאשם , ולא כדי להכפישו ... "לדאבוני, נכשל כב' ביהמ"ש בכל אלה ... פסק דינו כלל האשמות להן לא היה בסיס,
לא בתיק הקובלנה אשר נפתח נגד העותר, ולא במובן הרחב יותר ... " ... לא הביקורת על התנהגותו של העותר עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ...". וה"סגנון" הוא, כאמור, סגנונו של כב' ביהמ"ש עצמו, אשר,
כאמור, אין איש החולק על כשרות הסגנון שלו. 7. נשאלת, כמובן,
השאלה מדוע העותר "לא טרח" להתייצב בפני הערכאה הדיונית, ולהוכיח את
טענותיו, ותשובה כפולה היא כאן: א. בכתב הקובלנה לא יוחסה לעותר הטחת טענות
"קלוטות מן האוויר", לא ייחסו לו דברים אשר אינם "מבוססים על עובדות
אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כדי
להכפישו", לא יוחסו לו גם "האשמות להן לא היה בסיס", ולא נטען
כנגדו כי "לא הביקורת עמדה בראש מעייניו, אלא השתלחות והכפשה לשמן. מה כן יוחס לעותר? סע' 4 לכתב הקובלנה, הבא אחרי תיאור העובדות
(שהמרכזית שבהן היא עצם כתיבת המכתב לראש ההוצל"פ, והשאר רק עובדות-רקע)
אומר (ההדגשה לא במקור): "4. בביטויים
הנ"ל יש משום יחס של העדר כבוד לראש ההוצל"פ, שהינו כבית משפט". ב. אם העותר היה מתייצב לדיון בביה"ד
קמא, ומבקש להוכיח את אותן העובדות, הדבר
לא היה ניתן לו, ובהחלטה הדוחה את הבקשה היה נאמר משהו כגון: "הקובלנה מתבססת על כשרות הביטויים בהם השתמש הנאשם,
דהיינו על הסגנון בו השתמש הנאשם. "בעניינים כגון דא הגנת 'אמת דיברתי' לא חלה. "הבקשה נדחית". אם העותר, בנימוקי ערעורו לביה"ד
הארצי, היה מערער גם על ההחלטה הזאת, היה ביה"ד הארצי אומר משהו כגון: "לא מצאנו ממש בטענת המערער. "בהחלטתו אומר ביה"ד קמא: "הקובלנה מתבססת על כשרות הביטויים בהם השתמש הנאשם,
דהיינו על הסגנון בו השתמש הנאשם. "בעניינים כגון דא הגנת 'אמת דיברתי' לא חלה", "והדברים מקובלים גם עלינו". וכך היה מתרחש גם אם העותר היה מעלה את
אותה הטענה בערעורו לביהמ"ש העליון. מאיכן יודעים אנו כי כך היה מתרחש,
ולעותר לא היה ניתן להוכיח את נכונות הדברים? א. משום שכך נהג מר וינברג, האב"ד
בביה"ד קמא, במקרה אחר, כמפורס בנספח
ט' אשר הוגש לביה"ד הארצי, על פי החלטתו; ב. משום שכך מלמדנו נסיון-החיים הכללי; ג. משום שבמקרה דנן אם כך היו נוהגות שלוש הערכאות, הן גם היו צודקות (בכפוף לכך שלצורך
כשרות הביטויים הן היו מתייחסות רק לצד
הלשוני שלהן, ויוצאות מתוך ההנחה העובדתית הנוחה לנאשם). אבל להאשים אדם ב"חוסר-כבוד"
הנובע מן הביטויים בהם השתמש,
ולהרשיע אותו ב"חוסר כבוד" הנובע מן התוכן של הדברים אותם אמר - זה
לא משפט, לא צדק ולא משפט-צדק, אלא "אמבוש" משפטי, אשר מטרתו היא למשוך את הנאשם לפינה, כך שכל מה שיגיד או
יעשה, יגידו לו "זה בדיוק!!!": יתגונן על כשרות ה"סגנון" -
יגידו לו "זה לא עניין של סגנון
אלא של תוכן"; יתגונן על כשרות התוכן - יגידו לו "זה לא עניין של תוכן אלא של
סגנון"; יבוא בטענות על כך שכאשר הוא דיבר על
הסגנון נאמר לו כי השאלה היא שאלה של תוכן, וכאשר הוא דיבר על התוכן נאמר לו כי
השאלה היא שאלה של סגנון, וכך אין נוהגין - יגידו לו שהדברים פסולים "גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת
התוכן", כאשר איש כבר לא יודע במה המדובר... זה, בדיוק, "אמבוש משפטי". 8. ונחזור לכותרת
החלק הזה ("שחיתות בלשכת ההוצאה
לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!!"): הדוגמה אשר
הובאה לעיל יכול להיות, תיאורטית, אחד משניים: א. מקרה יחיד, אשר נעשה רק לשמחה ניר - הידוע
בביקורתו על מערכת המשפט, ואשר "מיצווה" היא להכות בו - בעוד שלגבי כל
שאר החייבים לשכת ההוצל"פ נוהגת אחרת; ב. שיגרת-עבודה כללית בלשכת ההוצל"פ
בתל-אביב-יפו. כך או כך, צודק מר ויצמן בהגדירו את הדברים
כ"שחיתות", ואין נפקא מינה אם המדובר בהפלייה-לרעה של חייב מסויים, או בפגיעה "בסיטונות" בציבור
החייבים כולו. 9. אבל כאשר
מוסדותיה של לשכת עורכי-הדין נתקלים בתופעות אותן הם-עצמם מגדירים כ"שחיתות" - נשאלת השאלה על מה ולמה הם מתנכלים לחברם המתריע על השחיתות, ולא באים
חשבון עם המושחתים-גם-לדעתם? האם משום
שרוב עורכי הדין העוסקים בהוצל"פ מייצגים
זוכים (כי ב"אחוזים" שלהם מצוי "הכסף הגדול"), ולא מייצגים חייבים (אשר אם אין להם
כסף לשלם לזוכים, ממה ישלמו לעורכי-הדין?), ולכן לא כדאי להם להסתכסך עם מקור-פרנסתם? #. מבוא: תמצית
הפרשה 1. הפרשה הזאת
כוללת הרבה משגים, אשר לא כולם יכולים לשמש, על פי הדין, עילה לדיון נוסף. יחד עם זאת,
וכמקובל, ניתן כאן תיאור תמציתי של הפרשה, כדי שניתן יהיה לרדת למהותן של השאלות
המשפטיות אשר לגביהן מבוקש לקיים את הדיון הנוסף. 2. תמצית הפרשה
היא כדלקמן: א. לביה"ד המשמעתי המחוזי הוגש כנגד
העותר כתב אישום המבוסס על מכתב פלוני (להלן:
מכתב א'), אשר, לפי הטענה, נכתב ע"י העותר, לראש ההוצאה לפועל. ב. בכתב
הקובלנה לא נאמר כי העותר היה עורך-דין בזמן האירוע, ועל כן כתב-הקובלנה לא גילה כל עבירה. ג. בכתב
הקובלנה לא נטען דבר כנגד העותר, לא על "הכפשות", לא על
"איומים" לא-כשרים, ולא על שום דבר, זולת על כך ש"בביטויים (אשר במכתב א' - ש' נ') יש משום יחס של העדר כבוד לראש ההוצל"פ,
שהינו כבית משפט" (ההדגשות לא במקור - ש' נ'). בסופו-של-דבר, בפסה"ד של כב' ביהמ"ש העליון (נשוא עתירה
זו - להלן: פסק הדין, או פסה"ד)
לא נשאר דבר מכל עניין
ה"ביטויים", כך שגם מבחינה זו כתב הקובלנה לא גילה כל עבירה - כפי
שהעותר טען כבר בביה"ד הארצי. ד. כ"הוכחה" לעובדות הנטענות בכתב
האישום הוגשו, שלא באמצעות עדים, העתקים לא-מאושרים של מסמכים ממסמכים שונים,
כאשר לא נתקיים התנאי לחריגה מדיני
הראיות (סע' 67 לחוק הלשכה: "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל
ראייה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית משפט"). אמור מעתה: אף אחת מעובדות האישום לא הוכחה! ה. העותר לא התייצב לדיון בביה"ד
המחוזי. בביה"ד הארצי, אליו ערער העותר,
נשאל העותר מדוע הוא לא התייצב, ובתשובה
לשאלה זו הגיש העותר לביה"ד הארצי מסמך עב-כרס (נספח ט' בתיק
ביה"ד הארצי) ממנו עולה (כך הייתה הטענה) כי יו"ר ביה"ד המחוזי,
אשר גם מינה את עצמו כאב"ד, עו"ד ד"ר מ' וינברג, הוא אדם מושחת, ההופך את עמדותיו
הלוך-חזור-והלוך במהלך אותו המשפט, הכל לפי צרכיו ונוחיותו בכל רגע נתון, ועל כן
לא היה כל טעם להתייצב למשפט. ביה"ד הארצי יכול היה לקבל או שלא
לקבל את האמור במסמך הזה, אבל הוא כלל לא התייחס למסמך הזה, אשר, כאמור, הוגש בתשובה לשאלתו-הוא,
וגם כב' ביהמ"ש העליון לא התייחס לאותו המסמך. ו. ביה"ד הארצי, אף שלא מצא כל פגם
מוסרי במכתב, דחה את ערעורו של העותר,
וקיבל את ערעורו הנגדי של המשיב, בהעלותו את ההשעייה משנתיים בפועל ושנתיים
על-תנאי לשלוש שנים בפועל, ושנה על-תנאי. ז. כב' ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של
העותר, הן על ההרשעה והן על חומרת-העונש, ואישר
עונש הנמצא - על פי האסמכתאות אשר הוגשו לו, על פי החלטתו-הוא - בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לשם קבלת טיפול
משפטי לבין חברות בארגון טרור. ח. לעניין העונש כב' ביהמ"ש העליון
הסתמך, בין השאר, על הרשעותיו הקודמות של העותר, אשר גם הן לא הוכחו כדין, הכל כאמור בפיסקה ד', לעיל. ט. כב' ביהמ"ש העליון, בפסק הדין, יצר
הלכה חדשה, לפיה את הטענה כי כתב-אישום אינו מגלה עבירה חובה לטעון עם פתיחת
המשפט, כטענה "מקדמית", אבל
הוא לא קבע מה ייעשה אם כתב-האישום נשאר במערומיו עד הסוף. י. עוד יצר כב' ביהמ"ש הלכה לפיה כתיבת
מכתב כגון יא. כמוכן יצר כב' ביהמ"ש מספר הלכות
חדשות, או שהעמיק הלכות אשר מקומן לא יכירן, ואשר החשיבות והקשיות שלהן מצדיקה
את הדיון הנוסף. #. מהי
"הלכה" לעניין סע' 30(ב) לחוק בתי המשפט, אשר בגינה ניתתן לקיים דיון
נוסף? 1. קודמת לשאלה
שבכותרת היא השאלה מה אינו
"הלכה", לעניין האמור. כאשר בית
המשפט אינו מתייחס לטענתו של בעל-דין, הוא יכול לחרוק שיניים כמה שהוא רוצה,
ואפילו בצדק, אבל "הלכה
שנפסקה" אין כאן. 2. אבל, מאידך,
"הלכה שנפסקה" אינה חייבת להיות מפורשת, בנוסח "אנחנו פוסקים הלכה לפיה ...", ודי לה שתהיה משתמעת מתוך קריאת פסק-הדין עצמו, כולל מימצאיו
העובדתיים, בלי צורך להיזקק לכל מסמך חיצוני לפסק-הדין, כגון כתבי הטענות,
פרוטוקול הדיון, הראיות שבתיק וכו'. לשם דוגמה:
אם בית המשפט מדבר על מכתב מסויים, אבל לא מביא דבר מתוכנו, אי אפשר - לצורך "דליית" ההלכה
"שנפסקה" - לקרוא את פסק-הדין יחד עם המכת באשר בתיק, אולם אם בית
המשפט, בפסק הדין, מביא את נוסח המכתב, או חלקים הימנו, אזי מותר לנו לקרוא אותם יחד עם שא הנאמר בפסה"ד, ולראות בכך
"הלכה שנפסקה". 3. הדיבר
"הלכה", או "הלכה שנפסקה", שהוא תנאי לקיומו של דיון נוסף,
כאמור בסע' 30(ב) לחוק בתי המשפט, זהה
אבסולוטית לאותו הדיבר אשר בסע' 20 לחוק
יסוד: השפיטה, ולא יעלה על הדעת ששופט בערכאה נמוכה יתעלם מהלכה שנפסקה רק
משום שהיא "רק משתמעת, ולא מפורשת". ובמלים
אחרות: כל החלשה של המונח "הלכה שנפסקה" אשר בסע' 30(ב) לחוק בתי
המשפט, הינה גם החלשה של כוחה (המחייב
או המנחה) של הלכה, לפי סע' 20 לחוק יסוד: השפיטה. 4. לאור כל זאת
כל ההלכות בהן מבוקש לדון נוספות הן או
מפורשות, או משתמעות בבירור, בלי צורך להיזקק ל"נקודה ארכימדית"
משלהן. #. ההלכות אשר
בגינן מתבקש הדיון הנוסף חלק זה
של הטיוטה טרם גובש #. "כבוד
המקצוע" - "in the eyes of the beholder" 1. כב'
ביהמ"ש, בשורות המסכמות של סע' 7, אומר כי מכתביו של העותר - "עלולים"
- כך!!! - "להכתים את הרבים, באשר הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור, ומכרסמים באמון שהציבור רוחש לו" (ההדגשות שלי -
ש' נ'). #. האם חובה
להעלות טענה מקדמית באופן "מקדמי"? 1. כב'
ביהמ"ש אומר, בסע' 7, כי הטענה שעובדות כתב-הקובלנה אינן מגלות עבירה היא
"טענה מקדמית מובהקת, אותה נכון היה להעלות בפני בית הדין המחוזי
...". יש בהלכה
הזאת חידוש - ללא בסיס בדין - הפוגע
קשות בזכותו של נאשם לשתוק ולא לעזור לתביעה לנהל את התיק כנגד עצמו. 2. לפי סע' 65
לחוק הלשכה, "סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים ייקבעו בכללים", ובכללי
הלשכה לעניין סדרי הדין אין כל התייחסות לטענות טרומיות. בעל"ע
14/83, הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין,
תל אביב נ' זאב קובלר, עו"ד, פ"ד לח (2), 207, תקדין עליון 2(84),
1508, נאמר: "תכליתם של בתי הדין המשמעתיים של
לשכת עורכי הדין היא לדון בעבירות משמעת של עורכי-דין (סעיף 62 לחוק) ולהעניש
עורכי-דין, שהורשעו בשל עבירות אלה, בהתאם לסעיפים 68 ו69- לחוק. בכך בא לידי
ביטוי דווקא הדמיון שבין הדיון המשמעתי והדיון הפלילי, ואין לדמותו עם הדיון
האזרחי וכלליו (ראה לעניין זה ד"ר מ' שלגי וד"ר צ' כהן, סדר הדין
הפלילי (משוב, תשמ"ב) 14). צודק
ונכון יהיה, על-כן, לקבוע את סדרי הדין בדיון המשמעתי בהשראת סדרי הדין בהליך
הפלילי (כמובן, כל עוד אלה לא נקבעו בנפרד)" (ההדגשה לא במקור - ש'
נ'). ואכן,
בכללים לא נקבע בנפרד דבר לעניין הטענות המקדמיות. עיון בחוק
הלשכה ובכללים שהיא התקינה מלמד אותנו כי כל הוראה הקיימת בסדרי הדין הפליליים
ואינה קיימת בדיני הלשכה באה לעולם אינה מקרית, ולעולם היא באה להחמיר
עם עורך-הדין הנאשם, ולא להקל עימו. כך, למשל,
בעניין התיישנות, חנינה ועוד כהנה וכהנה נושאים, ואם לא הוסדר נושא הטענות הטרומיות, חזקה על מתקיני הכללים שהם התכוונו
לשלול מהנאשם את הזכות הזאת, אפילו אם הם לא הגדירו זאת בצורת "הסדר
שלילי" ברור, ואפילו אם מבחינת פרשנותו הנכונה של הדין הם לא הצליחו להשיג
את מבוקשם. והשאלה היא
אם אפשר, כאשר הדבר נוח, להפוך הכל כדי
לתת לכללים פירוש-והיפוכו, כך בכל מקרה הוא יפעל לרעת הנאשם (בניגוד, למשל,
לסע' 34כא לחוק העונשין, הקובע בדיוק את ההיפך)? 3. להלן נצא מתוך
2 הנחות-העבודה החלופיות: האחת - שאין כל הסדר בעניין טענות מקדמיות; והשנייה - שיש לעשות אנלוגיה עם הוראות-החוק
הקרובות ביותר לנושא: סע' 149 עד 151 לחוק
סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). 4. נניח שאין בשום דין כל הוראה בעניין טענות
טרומיות. כיצד נוהגין? הדעת נותנת
שכל בעל-דין יטען כל טענה הנראית לו, בכל מועד הנראה לו, ואילו הטריבונל הדן
יחליט ככל הנראה לו, אם לדון בטענה כאשר היא מועלית, ולתת החלטה באותו המועד, לדון בטענה כאשר היא מועלית, ולתת החלטה
במועד מאוחר יותר, אולי גם במסגרת פסק-הדין עצמו, או להורות לטוען לדחות את
העלאת טענתו לשלב מאוחר יותר, קרוב לוודאי לשלב הסיכומים. בצורה כזאת
נשמרות הן ריבונות-הטיעון של המתדיינים
והן ריבונות-ההחלטה של הטריבונל - ובא לציון גואל. 5. ונניח שאנו הולכים לפי החסד"פ.
אלה הם הסעיפים הרלוואנטיים לענייננו: 149. טענות
מקדמיות לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - (1) חוסר סמכות מקומית; (2) חוסר סמכות עניינית; (3) פגם או פסול בכתב האישום; (4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן
מהוות עבירה; (5) זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה
נושא כתב האישום; (6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד
הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום; (7) חסינות; (8) התיישנות; (9) חנינה. 150. דיון
בטענה מקדמית נטענה טענה מקדמית, ייתן בית המשפט
לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן; בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה
להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או
לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות - להעביר את הענין לבית משפט אחר כאמור
בסעיף 37 לחוק בתי המשפט, התשי"ז1957-. 151. טענות
מקדמיות בשלב אחר של המשפט לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של
המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות
בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט. משלושת
הסעיפים האלה עולה שהמחוקק צפה, למעשה, את כל התרחישים, והוא החליט שלא לפגוע בריבונותו של הנאשם, אלא במינימום ההכרחי (דהיינו
לעניין "חוסר סמכות עניינית" או "פגם או פסול בכתב האישום")
- אבל לא, למשל, לעניין הטענה ש"העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות
עבירה" (סע' 4(149)). יחד עם זאת
עולה מהסעיפים האלה שהמחוקק החליט שלא
לפגוע גם בריבונותו בית המשפט, ואפשר לו גם "להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר
של המשפט". 6. לנאשם יכולות
להיות סיבות טובות להקדים ולעלות
טענות מסויימות כ"טענות טרומיות", דהיינו עם פתיחת המשפט, וסיבות טובות לעשות את ההיפך. כך, למשל,
אם לנאשם ישנה טענת התיישנות, אין לו כל טעם לנהל את המשפט עד תומו, על
כל העלויות ועינויי-הדין, ולשלוף את הטענה רק בסופו-של-המשפט. אבל אם,
למשל, לנאשם ישנה טעה שכתב-האישום אינו מגלה עבירה (סע' 4(149) לחסד"פ),
למשל, אין לו כל טעם לחשוף את
ה"קלף" הזה במועד כזה אשר יאפשר לתובע/קובל לתקן את כתב-האישום: זו
תהיה מצידו טפשות מוחלטת, והוא ימצא את עצמו מנהל את המשפט נגד עצמו, ומשלים את
כתב-האישום בהדרגה, לפני צרכיה של התביעה, המבקשת את נפשו. 7. הצירוף של סע'
150 וסע' 151 לחסד"פ מראה שהמחוקק אכן צפה אפשרות של תיקון כתב-האישום
("נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום..."), אבל
כנגד זאת הוא אפשר לנאשם לדחות את טענותיו ה"טרומיות" גם ל"שלב
אחר של המשפט" (וכידוע - גם קדמי
עומד על כך - השלב ה"אחר" הזה יכול להיות גם שלב הערעור!). התוצאה היא
שאם צפוי תיקון כתב-האישום לטובת הנאשם, הוא יעלה את טענתו בתחילת המשפט, אבל אם
יש חשש שכתב-האישום יתוקן לרעתו, הוא ישאיר את הקלף הזה סמוך לחזהו, עד למועד
שיהיה לו נוח לשלוף אותו. זו זכותו של
הנאשם, ובה אין לגעת - אלא אם מצפים ממנו לנהוג בטפשות! ואין לגעת
בזכותו זו של הנאשם, כשם שאין לגעת בזכותו להסתכן
ולהזדרז להודות בכל העובדות - גם אלה שאינן נוחות לו, ואפילו שאינן נכונות - על
מנת להגיע לשלב הסיכומים בטרם התביעה תגלה את מחדלה-היא. 8. אכן, בית
המשפט רשאי לתקן את כתב-האישום, אולם
הדבר יכול להיעשות רק על פי בקשת התביעה, אשר צריכה, בין השאר, לנמק - ולאמת
בתצהיר - מדוע היא, מלכתחילה, לא הכינה כראוי את כתבה אישום, ומדוע היא מבקשת
זאת רק בשלב הזה-והזה של המשפט. כמובן שככל
שהתביעה תאחר בהגשת הבקשה, כן ייטה בית המשפט יותר לדחות אותה. והנה, במקרה דנן המשיב אפילו לא ביקש לתקן את
כתב-הקובלנה, והוא מילא פיו מים, לעניין זה, עד לערכאה השלישית, ועד בכלל -
בתקווה שכל הערכאות השיפוטיות תוצאנה עבורו את הערמונים מן האש - כפי שאמנם הווה
- והוא לא יצטרך להודות בשגיאותיו (החוזרות ונשנות, מן הסתם). 9. הדרישה
שכתב-אישום יפרט את כל העובדות אינה דרישה "פורמאליסטית גרידא":
נאשם מכלכל את צעדיו, ומנהל את הגנתו, לפי
העובדות המפורטות בכתב האישום, ואין הוא צריך להרחיב את יריעת-הגנתו לעבר מחוזות
שבית המשפט אולי יגיע אליהם, וגם "לתת רעיונות" למבקשי-נפשו. אם, במקרה דנן, העובדות החסרות לגיבושה
של עבירה היו מפורטות כולן - קרוב-לוודאי שהעותר היה מנהל את הגנתו אחרת, וגם
היה מתייצב למשפט בערכאה קמא, אבל הוא לא יודע ולא הוזהר על כך שעליו להתגונן
מפני עובדות אשר לא פורטו. 10. כב'
ביהמ"ש, בסע' 1.ד) לפסק-דינו אומר: "...
המערער, שמטעמיו בחר שלא להתייצב לדיון ...", ונשאלת
השאלה מדוע הוא לא אמר: "... הקובל, שמטעמיו בחר שלא לפרט בכתב-הקובלנה ..."? ומדוע כאשר
נאשם מנהל את ענייניו שלא כהלכה אמרינן ליה "אין לא להלין אלא על
עצמו", ואילו כאשר התביעה מנהלת את ענייניה שלא כהלכה מקיימין לה,
ל"מסכנה", את מצוות "את פתח לו" - אפילו כאשר היא אינה מבקשת את העזרה הזאת?! 11. כדי להמחיש את
המצב נלך בשיטת איפכא מסתברא: נניח שבעובדות
כתב-הקובלנה - כמו במקרה דנן - לא נאמר שהנאשם היה עו"ד בזמן האירוע; נניח שהנאשם, ביזמתו,
מבקש להגיש ראייה המוכיחה שהוא לה היה עורך-דין באותה העת; נניח שב"כ הקובל חושד שהנאשם מטמין לו מלכודת, ולא מוכן
ליטול סיכונים, ועל כן הוא נתנגד, בהאי לישנא: "כבוד בית הדין, העובדה הזאת לא
נטענה בכתב הקובלנה, ולא במקרה, משום שהיא אינה רלוואנטית. "טענתנו היא שעורך-דין חייב לתת את
הדין על עבירות משמעת שעבר גם לפני שהיה עורך-דין, ומי שרוצה להיות עורך-דין
חייב לשמור על כבוד המקצוע כבר מיום היוולדו. אני מתנגד להגשתה של הראייה"; נניח שבית הדין,
בהחלטת-ביניים, מקבל את ההתנגדות, על נימוקיה, ובסופו-של-דבר גם מרשיע את הנאשם; נניח שגם ביה"ד הארצי
מאשר את פסק-הדין, כולל את החלטת-הביניים הנ"ל; נניח שבערעור לבית
המשפט העליון זונח הנאשם את כל טענותיו, למעט הטענה הזאת, אבל במקום לטעון,
כטענתו המקורית, כי קופחה הגנתו בכך שלא
ניתן לו להוכיח כי לא היה עו"ד במועד האירוע, הוא טוען כי העובדה הזאת "לא נטענה בכתב הקובלנה", ואת
טענתו המקורית הוא מעלה רק לחלופין. ונניח שב"כ
הקובל עדיין עומד על טענתו חסרת-השחר לפיה העובדה הזאת "אינה רלוואנטית לכתב-הקובלנה ...
ומי שרוצה להיות עורך-דין חייב לשמור על כבוד המקצוע כבר מיום
היוולדו". הנה כי כן,
הגענו בדוגמה ההיפותטית בדיוק למצב בו
אנו נמצאים כאן. מצב בו מבחינה
פרוצדוראלית השאלה הזאת אינה קיימת, כי היא לא נטענה בכתב-הקובלנה. והשאלה
היחידה שבמחלוקת, מבחינתו של הנאשם-המערער, היא, איפוא, האם כתב הקובלנה מגלה עבירה, כאשר לא מצויין בו כי הנאשם היה עו"ד
בזמן האירוע (ואת הטענה כי העובדות גם לא הוכחו הוא משאיר כטענה חלופית
בלבד. ונניח כי
בעצת בית המשפט זונח ב"כ הקובל-המשיב את הטענה לפיה עובדת היותו של הנאשם
עו"ד בזמן האירוע "אינה
רלוואנטית לכתב-הקובלנה ... ומי שרוצה
להיות עורך-דין חייב לשמור על כבוד המקצוע כבר מיום היוולדו". ברור,
איפוא, כי במצב הזה התנהגותם של הצדדים בערכאה קמא - אפשר לומר בוודאות שאחד מהם
נהג בטיפשות, מבחינתו, אם לא שניהם - אינה מעלה ואינה מורידה. מהו, איפוא, הדין? האם ניתן להרשיע אדם על
סמך עובדות אשר לא נטענו בכתב-האישום נגדו? 12. אבל שאלת-השאלות
היא: נניח שאפשר - ואולי אף ראוי - היה
לתקן את כתב-הקובלנה, אבל בפועל הוא לא תוקן, האם האפסות הזאת, יחד עם
"אפסות" הטענה הטרומית, מקימו7ת בניין אשר לא היה קיים ממילא? ובמלים
אחרות: מאימתי אפס+אפס שונה מאפס?! 13. בסע' 7, לאחר
שהוא קובע כי את הטענה המקדמית היה נכון להעלות בפני ביה"ד המחוזי, אומר
כב' ביהמ"ש: " ... אך
לא רק המחסום הפורמאלי עומד בפני המערער ...". אכן, יש כאן
"מחסום פורמאלי", אך הוא עומד
בפני הקובל דווקא, אשר אינו יכול לטעון לעובדות אשר לא בא זכרן בכתב הקובלנה, והעותר
לא הוזהר כי בערכאה השלישית יאמרו לו כי היה צריך לנדב לקובל את הרעיון להשלים
את אשר החסיר. 14. אמור מעתה:
יש כאן הלכה חדשה וחשובה, אשר מן הראוי לדון בה נוספות. #. האם התואר
שאדם משתמש בו הינו הוכחה שהוא אכן כפי שהוא מציג את עצמו? 1. כאמור ### אומר
כב' ביהמ"ש, בסע' 7, כי, לעניין היותו עור-דין בזמן האירוע, "לא רק המחסום הפורמאלי עומד בפני המערער
...", וכאן הוא מסיק מסקנות עובדתיות ממסמכים עליהם חתום (לפי הטענה) העותר
עצמו. 2. ועם כל הכבוד,
אין להלכה זו כל יסוד. 3. בחלק ב', סע'
3, להודעת הערעור נאמר: 3. במאמר מוסגר הוסיף המערער כי הטענה הזאת גם לא הוכחה. את ההוכחה מוצא ביה"ד הארצי ... בגוף המכתב! אבל תוכנו של מסמך אינו ראייה לאמיתותו של אותו התוכן: משל למה דומה?
למכתב אשר כותבו מציג את עצמו כפרופסור
למיקרוביוטכנולוגיה... ונניח שאדם
מציג את עצמו, במכתב, כ"נשיא בית המשפט העליון" - אז מה? האם הבריות יקודו לו, בעברו ברחוב? האם
מישהו יתייחס ל"החלטות" עליהן הוא חותם? יתירה מזאת:
נניח שעו"ד מושעה מייצג לקוח, ומגיש כשמו כתב בי-דין אשר בכותרתו נאמר "פלוני, ע"י ב"כ עו"ד
אלמוני", ובתחתית הוא חותם כ"עו"ד אלמוני, ב"כ ה...". נניח שבית המשפט מסרב לקבל
את הייצוג הזה: אדוני מושעה, ולכן אינו
עורך-דין כלל ועיקר. יענה לו העו"ד, בהצביעו על על"ע 3954/03
(נשוא עתירה זו): אבל "העובדה שכתב
ה... נכתב על נייר הנושא את שמי ובתוארי כעורך-דין" מעידה על כך שאני
עורך-דין! 4. והוא הדין
במכתבו של העותר למוסדות הלשכה: זה שעותר "רואה את עצמו" עדיין לא ראייה. נניח שהעותר רואה את עצמו
כנשיא בית המשפט העליון. אז מה? יתירה מזאת:
העותר אינו חולק על כך שהוא היה
עו"ד בזמן כתיבתו של המכתב, אבל זה לא אומר שהוא היה עו"ד גם בזמן האירוע
נשוא הקובלנה! הקובל הציג
את העותר כבעל "עבר משמעתי עשיר", אבל, מבלי להתייחס לשאלה אם ה"עבר" הזה אכן הוכח כדין, ומבלי
להתייחס לכך שלא הוכח כי העותר היה אי-פעם עורך-דין (לפני תשובתו ללשכה) - אבל
גם אם הכל נכון, מי לידינו יתקע שבזמן האירוע העותר לא היה בהשעייה כלשהי? 5. נניח שהעותר היה מועמד לדין פלילי על
עיסוק בעריכת-דין כאשר הוא אינו עורך-דין, והוא
מציג כראייה את אותם המסמכים: היעלה על הדעת שאלה ייחשבו כהוכחה לכך שהוא היה
עורך-דין?! ודוק: אין
המדובר ב"הודעת נאשם", אשר ניתן לדלות ממנה את כל מה שמפליל אותו,
ולהשתמש בה כנגד הנאשם, ואילו הנאשם מנוע מלהסתמך על דברים שאמר לטובת עצמו,
ונדרש להוכיחם כהוכח כל עובדה אחרת: היותו
של אדם עו"ד אינו "עובדה מפלילה", ומסמך בו הוא מציג את עצמו
כעו"ד יכול להיות, לכל היותר, ראייה במשפט על "התחזות", או על
"הסגת גבול המקצוע" - אבל אז היא תהייה ראייה רק לעצם עשייתו של המסמך, ולא לתוכנו! 6. ולהמחשה עד
כמה אבסורדית הקביעה כי תוכנו של המסמך מעיד על אמיתותו: נניח שעבירת התנהגות לא-אתית של
עו"ד והסגת גבול המקצוע נידונות
באותו הטריבונל; ונניח שלאותו הטריבונל מוגש כתב-אישום
בו מפורטות שתי העבירות לחלופין: פגיעה
בכבוד המקצוע, ולחלופין הסגת גבול המקצוע. והמסמכים
המפלילים, בהם הנאשם מציג את עצמו
כעו"ד וגם מתבטא ב"סגנון גס, בוטה, בלתי מרוסן ובלתי מאופק"
מוגשים כראייה יחידה. כדי להקל
עלינו נצא מתוך הנחה שהנאשם (כבר בשלב ההקראה) מודה בכך שהמסמכים נכתבו על ידו,
ושהם אכן לוקים ב"סגנון גס, בוטה, בלתי מרוסן ובלתי מאופק", אבל משהגיע תורה של פרשת ההגנה הוא מחליט
לא להעיד, ובכך הוא מסרב "לספק את הסחורה" באשר לשאלה אם היה או לא
היה עו"ד בזמן שכתב את המסמכים נשוא הקובלנה. השאלה היא אם המסמכים האלה אומרים שהיא הוא
עורך-דין, או שאינו עורך-דין. והתשובה: אי אפשר לדעת! והתוצאה: למרות שאנחנו יודעים, לא רק מעל לכל ספק
סביר אלא גם בוודאות מוחלטת, כי הנאשם
עבר אחת משתי העבירות - הוא יזוכה משתיהן, משום שאף אחת מהן לא הוכחה, אפילו לא
ברמת ההסתברות ה"אזרחית". 7. אמור מעתה: ההלכה לפיה תוכנו של מסמך - ובמיוחד התואר
שכותבו מתהדר בו - הוא גם ראייה לנכונות תוכנו, ולהיותו של הכותב בעל התואר - גם
היא מצדיקה דיון נוסף. #. "כבוד
המקצוע" - "in the eyes of the beholder" 1. כב'
ביהמ"ש, בשורות המסכמות של סע' 7, אומר כי מכתביו של העותר - "עלולים" - כך!!! -
"להכתים את הרבים, באשר הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור, ומכרסמים באמון שהציבור רוחש לו" (ההדגשות שלי -
ש' נ'). 2. לפני שנתייחס
לנסיבות ול"פורום" בהם נאמרו הדברים (אם נאמרו), נביא צמד-דוגמאות
(ועימן דוגמת-ביניים) לנושא ה-"in
the eyes of the beholder",
אשר גם כב' ביהמ"ש מסכים, למעשה,
כי זו היא נקודת-המוצא (ובכך, למעשה, הוא גם מאמץ את האנלוגיה של "רצח על
רקע כבוד המשפחה", בה השתמש העותר בערעורו). הדוגמה
הראשונה: עורכת-דין
מסתובבת עירומה כביום היוולדה בחוף הים, מקום בוא אין איש המכיר אותה, ו/או
היודע כי היא עורכת-דין, זולת אדם אחד, אשר גם מכיר אותה, וגם יודע שהיא
עורכת-דין. בעיניו של אותו
עו"ד הדבר אינו פוגע בכבוד-המקצוע, משום ש- א. בעיניו האישיות אין כל פגם בהתנהגות
הזאת; ב. הוא יודע שההתנהגות הזאת אינה
אופיינית לכלל עורכות-הדין. וכדי לחדד את
הדוגמה, נצא גם מתוך ההנחה בעורכת-הדין אכן וידאה שאין בסביבה אדם המכיר אותה,
זולת אותו עו"ד, אשר את דעתו והשקפותיו בנושא היא מכירה (אולי הוא אפילו בעלה,
ו/או שגם הוא נוהג כמותה). ברור שאין כאן שום "פגיעה בכבוד
המקצוע"! הדוגמה
השנייה: אלף עורכות-דין
עירומות כביום היוולדן, ושלטים "אנחנו עורכות-דין" בידיהן, צועדות בסך
בלב שכונה דתית (ואפילו חרדית), בצהרי-היום. אפשר לומר - וזה תלוי בהשקפה - כי במקרה
הזה אכן ישנה פגיעה בכבוד המקצוע. ודוגמת-הביניים: אלף
עורכות-דין, אשר גם מזוהות כעורכות-דין, מסתובבות עירומות כביום היוולדן במחנה
נודיסטים. ברור שגם כאן אין שום "פגיעה
בכבוד המקצוע", משום שהן נהגו "כמנהג המקום", במקום בו זו הנורמה,
ואין בכך פגיעה ברגשותיו או בטעמו האסתטי של איש. 3. ומכאן לשאלה
אם המכתבים נשוא הקובלנה היו "עלולים" - כך!!! - "להכתים את
הרבים, באשר הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור, ומכרסמים באמון שהציבור
רוחש לו" (ההדגשות שלי - ש' נ'). 4. המכתבים,
כעולה מהם-עצמם, הינם מכתבים פרטיים,
אישיים, "בארבע עיניים". איש מן
הציבור לא אמור היה לראותם, זולת הנמען
המסויים, (ואולי גם לשני הממונים עליו, אך אין טענה, אין הוכחה ואין מימצא
שבפועל המכתב נשלח גם אליהם: ייתכן והשולח קיבל "רגליים קרות", והתחרט
ברגע האחרון, ומכל מקום, בשלב הד"נ אין לקבוע מימצאים עובדתיים חדשים, ועל
כן ההנחה היא שהמכתב נשלח, אם נשלח, רק
לנמענו הישיר, אבל גם אם הוא נשלח לממונים עליו, כל האמור בשורות הבאות חל גם עליהם). באשר
ל"פרסום" המיועד רק לנמען, ראה סע' 6 - 7 לפסה"ד אשר ניתן בימים אלה
ע"י כב' בימ"ש השלום י-ם, בתיק א 009710/01 (העתק מצורף כנספח ###), התוקע את יתדותיו גם
בפסיקה של כב' ביהמ"ש העליון, וגם באסמכתאות נוספות. כבר בתחילתו
של סע' 7 נאמר: "המכתב דנן זהו
מכתב שקוראים אותו משפטנים בלבד ...", ודבר דומה חל גם כאן. 5. האם מר ישי
קורן, הנמען היחיד, ראה בהתנהגות הזאת התנהגות האופיינית לכלל ציבור עורכי הדין?
אין טענה כזאת, אין הוכחה כזאת, וזה
לחלוטין בלתי סביר, כי הוא הרי בא משורותיהם, ויודע שרק בודדים מהם עשויים לנהוג
כך. האם בעיניו
של מר ישי קורן, הנמען היחיד, המכתבים האלה אכן "עלולים להכתים את
הרבים" - גם כן בוודאי שלא. האם מר ישי
קורן, הנמען היחיד, הוא "הציבור" אשר בעיניו נפגעת קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור? והאם,
בעיניו, המכתבים האלה "מכרסמים באמון" שהוא, מר קורן רוחש לעורכי-הדין? אפילו זאת לא הוכחה! וכאשר באים
חשבון עם העותר על כי הוא "לא טרח להוכיח", וכו', נשאלת השאלה מדוע לא טרח המשיב להביא את מר קורן להעיד
כי עם קבלת המכתב ירדה בעיניו קרנו של מקצוע עריכת-הדין, כורסם האמון שהוא רוחש
לציבור עורכי-הדין, והוא התחיל לבוז לציבור הזה? הוא לא טרח
לעשות כן, משום שהיה ברור לו שמר קורן לא "יספק את הסחורה" הזאת. 6. האם המכתב אל
הנמען היחיד המסויים היה "עלול" - כך!!! - "להכתים את הרבים,
באשר הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני
הציבור, ומכרסמים באמון שהציבור
רוחש לו" (ההדגשות שלי - ש' נ')? גם זאת לא הוכחה, ואינה אלא
ספקולציה-בעלמא, במיוחד כאשר הנמען הוא אדם מסויים יחיד, אשר מכיר את המקצוע ואת
העוסקים בו, ואין חשש שהוא "עלול" לבוז להם בגלל מכתבו של אדם אחד. יתירה מזאת:
אם המכתב, בפועל, לא פגע בשום דבר, אלא רק היה "עלול" לפגוע, הרי זו, לכל היותר רשלנות, אבל כיוון שאין
המדובר ברשלנות "מקצועית" (אשר גם לגביה יש החולקין על היותה
עבירת-משמעת) הרי היא אינה עבירת-משמעת,
ובוודאי שלא על פי העובדות אשר בכתב-הקובלנה. 7. אמור מעתה:
המכתבים האמורים לא פגעו - וגם לא היו
"עלולים" לפגוע - בשום נכס ובשום ערך של מקצוע עריכת הדין ושל העוסקים
בו, לא בעיניו של הנמען-היחיד המסויים הזה, ולא בעיניו של הציבור בכללותו. 8. אגב אורחא
יצויין כי מי שהביא את המכתבים האלה לידיעתו של הציבור הרחב היה מר קורן בעצמו,
מוסדותיה של לשכת עורכי הדין בעקבותיו, וכב' בית המשפט העליון בסוף הרשימה. והשאלה בכבודו של מי פגעה הפרשה היא שאלה
מאוד בעייתית, אם ננקוט לשון המעטה זהירה ביותר ###. #. על מעמדו של
ראש ההוצל"פ, לענייננו 1. אכן, לראש
ההוצל"פ ישנן סמכויות שיפוטיות, סמכויות מעין-שיפוטיות - אבל גם סמכויות
מנהליות טהורות, והעובדה שניתן לערור או לערער בפני בית משפט על החלטות מסויימות
אינה הופכת אותן מהחלטות מנהליות
להחלטות שיפוטיות. יתירה מזאת:
כאשר בקשה מונחת על המדפים, ומעלה אבק,
וכל בקשה נוספת לדון בה - גם היא מונחת על המדפים, ומעלה אבק - אין על מה לערער
ואין אפשרות לערער, והתרופה היא בתובענה "חיצונית" הכופה עליו למלא את
תפקידו, או המטילה עליו עיצום זה או אחר, כולל פיצוי כספי, וספק אם המחדל הזה
הוא עוולה "שעשה במילוי תפקידו" (כאמור בסע' 73א לחוק
ההוצל"פ). 2. ב### אומר כב'
השופט ת' אור (הוא האב"ד בערעור נשוא עתירה זו): ### כי "השימוש
בטרקטור כמספק כוח למכונה נגררת נחשב לשימוש ברכב מנועי, ששימוש זה גורם לתאונה
הרי בתאונת דרכים עקב השימוש בטרקטור עסקינן, ו"העובדה שהנגרר עצמו עשוי
להיחשב רכב מנועי אינה מעלה ואינה מורידה"### לחפש את מראה המקום המדוייק
ואת הציטוט המדוייק###. באנלוגיה
לאמור אפשר לומר כי העובדה שראש ההוצאה
לפועל ממלא גם תפקידים שיפוטיים או מעין-שיפוטיים "אינה מעלה ואינה
מורידה" כאשר מתייחסים אליו בפונקציה המנהלית שלו. הקביעה
(בסע' 4) כי "אין ללמוד כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא מנהלי
בלבד" הינה, איפוא, ויכוח עם טענה
אשר לא נטענה. ברור איפוא
כי העובדה שלאדם פלוני ישנם גם תפקידים
שיפוטיים וגם תפקידים מנהליים, אינה מחסנת אותו מפני ביקורת, ומפני אזהרות
לגיטימיות, כאשר מדובר בתפקידיו הלא-שיפוטיים. משל למה
הדבר דומה: לשופט אשר ממלא גם תפקיד אחר, כגון יושב ראש האגודה למלחמה בסרטן: היעלה על הדעת כי העובדה שהוא שופט
מונעת מלפנות אליו כאל אחד האדם - וגם להוכיחו על פניו, בבחינת "הוכח תוכיח
את עמיתך" - כאשר מדובר בעניינים בהם הוא עוסק בתפקידו האחר, הלא-שיפוטי? או, למשל,
סע' 82 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר לפיו מתמנה מנהל
בתי המשפט, "בין שהוא שופט ובין
שאינו שופט": היעלה על הדעת שלמנהל בתי המשפט, שהוא גם שופט, ישנן חסינויות
"עודפות" על אלה של מנהל בתי המשפט אשר אינו שופט, כאשר מדובר בעניין
מנהלי טהור?! 3. יתרה מזאת:
ישנם הרבה תפקידים ופעולות אשר נוגעים
לניהול האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל"פ ואשר אינם באים לידי ביטוי בהחלטות
כתובות, ובודאי שלא בהחלטות כתובות אשר נמצאות בתיק הוצל"פ ספציפי ואשר
הנפגע מהן יכול לערער עליהן, והדיבר "הנהגתם נורמה" יכול להתפרש אך ורק כהסדר בעל-פה
(ואולי אפילו ב"קריצת עין") אשר
אין לו תיעוד כתוב בכל מקום שהוא. והרי במכתב
עצמו נאמר: "לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק
זה הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי
שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות לערער עליה
...". ועל כן ברור שהמכתב אינו מותח ביקורת על
החלטותיו השיפוטיות, ואפילו לא על החלטותיו הלא-שיפוטיות, של ראש ההוצל"פ
המסויים אליו הוא פונה, גם לא על אלה של ראשי-הוצל"פ אחרים, אלא רק על
סדרי-מינהל לקויים, המביאים לכך שבקשות של חייבים "מושלכות לסל" - בין
מטאפורית, בין כפשוטם של הדברים. 4. הניהול
האדמיניסטרטיבי-בפועל של לשכת ההוצל"פ, וקביעת סדרי העבודה, שיגרות העבודה
ושאר ה"נורמות" אינם מוסדרים בחוק ההוצל"פ, ובוודאי שאין הוא
נתון "לכל שופט של בית משפט שלום ולכל רשם של בית משפט שלום", אלא רק למי שהגורמים המוסמכים לכך (הנהלת
בתי המשפט ו/או נשיא בימ"ש השלום) מינה לתפקיד הזה. כך, למשל,
יכולה לצאת מתחת ידו של מנהל בתי המשפט,
אשר לו סמכות של "ראש ההוצאה לפועל", הוראה מנהלית לגבי סדרי
הטיפול בבקשות של זוכים, מחד, וחייבים, מאידך. הוראה כאמור
אינה הוראה לפי חוק ההוצאה לפועל, אי
אפשר לערער עליה לפי חוק זה, ואי אפשר לתקוף אותה אלא בהליכי בג"ץ
(ואולי בביהמ"ש לעניינים מנהליים - צריך לבדוק). ומהו הדין
אם וכאשר התפקיד המנהלי הזה מוטל על אחד הרשמים או השופטים בבית משפט שלום
מסויים? עם כל הכבוד, תפקיד מנהלי נשאר
תפקיד מנהלי אפילו אם ממלא התפקיד הוא כב' נשיא בית המשפט העליון. 5. "השלכה
לסל", במרכאות או בלעדיה, אינה
מתפקידיו של ראש ההוצאה לפועל, לא על פי חוק ההוצל"פ, וממילא לא חלה עליה
החסינות על "עוולה שעשה במילוי תפקידו" (כאמור בסע' 73א לחוק
ההוצל"פ). לפיכך, אם בקשה של חייב אינה מוגשת כלל לראש
ההוצאה לפועל, הרי זה מחדל מנהלי טהור, ומי שאחראי לו עשוי להיתבע על כך. העובדה
שהמחדל הזה רובץ, למשל, לפתחו של מנהל בתי המשפט, לפתחו של המוציא לפועל או כל
פקיד אחר, או לפתחו של ראש ההוצל"פ עצמו אינה מעלה ואינה מורידה, והדיבר "במילוי תפקידו", אשר בסע' 73
(א) לחוק ההוצל"פ, צריך להתפרש כ"במילוי תפקידו לפי חוק זה". 6. לאור האמור,
ברור כי אם ראש ההוצל"פ דוחה בקשה
פלונית, הרי חלה עליו החסינות, אבל אם הוא אומר "אל תביאו לפניי בקשות כאלה
וכאלה", הדעת אינה סובלת שהוא יוכל לחסות בצל החסינות האמורה. 7. לאחרונה
ניבאים סדקים ופרצות בחומת החסינות השיפוטית, אפילו לפי סע' 8 לפקודת הנזיקין,
###, וגם בתי המשפט, ככל הנראה, מתחילים
להבין כי מן הראוי לפרש בצמצום את החסינות הזאת ###. ושוב נזכיר
כי במכתב עצמו נאמר: "לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק
זה הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי
שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות לערער עליה
...". ועל כן ברור שהמכתב אינו מותח ביקורת על
החלטותיו השיפוטיות, ואפילו לא על החלטותיו הלא-שיפוטיות, של ראש ההוצל"פ המסויים
אליו הוא פונה, גם לא על אלה של ראשי-הוצל"פ אחרים, אלא רק על סדרי-מינהל
לקויים, המביאים לכך שבקשות של חייבים "מושלכות לסל" - בין מטאפורית,
בין כפשוטם של הדברים. 8. יתרה מזאת:
החסינות הזאת לא חלה, אלא לפי פקודת הנזיקין, ולא ברור אם ראש ההוצל"פ חסין גם לפי דינים אחרים, כגון אלה
המאפשרים תביעת-השבה וכו'. מעבר לכך
ישנם גם דרכים עקיפות, אבל חוקיות, להביא לכך שראש ההוצל"פ "ישלם
מכיסו" את הנזקים, כגון במקרים בהם
המדינה נתבעת באחריות שילוחית לרשלנותו של ראש ההוצל"פ, ואם היא חפצה בכך
היא יכולה לחזור אליו, בין בדרכים משפטיות בין בדרכים מוסריות. 9. ומעל לכל אלה:
גם אם הקונסטרוקציה הזאת שגוייה, ואפילו
אם היא מטופשת - עדיין אין בכך לעשות את האמונה בה לעבירת-משמעת. #. על תוכנם של
המכתבים: האמנם כצעקתה?! 1. אלה הם שני
המכתבים אל ראש ההוצל"פ, אשר סביבם הפרשה נשוא פסק הדין אשר בו מתבקש הדיון
הנוסף: האחד: צר לי על שאני
פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית. אתם הנהגתם
בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות
"פסק דין" בתיק הוצל"פ זה אכן ניתן בסמכות?), ואילו בקשות של
החייבים מושלכות לסל (האם אדוני מעוניין
בדוגמאות קונקרטיות?).. לפיכך כל בקשה
שהייתי מגיש בתיק זה הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי שאפילו הייתי
זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות לערער עליה, ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם. לא נותר לי אלא
להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי. כדי להסיר
מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד
בתיק הזה, משום שנלאיתי כבר מלערוך בקשות
כיד המשפטנות הטובה עלי, ולראותן מושלכות לסל. בכבוד
רב, והשני: הגיע אלי שמעה
של תגובתך למכתבי אליך. להגיר את מכתבי
כ"בקשה" עומד בסתירה למה שמובהר היטב כבר בראשית מכתבי. ולהגדיר את
מכתבי כ"חצוף" - אות הוא שלא העמקת לעיין בו, ואני הרי פתחתי בהתנצלות כנועה ("צר לי על שאני
פונה לאדוני בצורה כזאת"). אני רק מילאתי
את חובת ההגינות כלפי עובד-ציבור
אשר סבור, כנראה בתום לב, שהחסינות השיפוטית העומדת לו מכוח 4 סעיפים מסויימים
חלה גם על פעולות מינהליות. ועוד הצעתי לך,
כדי שלא אכשל בשימת מכשול מעיני עיוור, להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי
להגיד בתיק הזה, ואתה כנראה לא הגעת לפיסקה הזאת. האם היה נגרע כהוא-זה מכבודך אם היית מזמין אותי לדיון בע"פ? אוי לנו אם הממלא את חובת ההגינות כלפי חברו נחשב
ל"חצוף" בשל כך. תחשוב על זה.
תבדוק את עצמך ואת כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ. אולי צדקתי. צר לי אם
נפגעת, אולם עליך להבין כי גם לזולת ישנן זכויות, והן ניתנות לאכיפה בהליכים
חוקיים. בכבוד
רב, 2. כבר במבט
הראשון עולה באופן חד-משמעי: א. כותב
הדברים מאמין בתום-לב בעובדות להן הוא טוען, ותום-ליבו מתבטא בכך שהוא מצהיר כי הוא מוכן להתייצב ו"להגן על
התיזה"; ב. כותב הדברים מאמין בתום-לב גם בכך שיש לו
עילת-תביעה אישית נגד ראש ההוצל"פ, ובמקום
לחכות להיווצרות הנזק, ולרוץ לבית המשפט, הוא מעדיף לקיים את מצוות-ההגינות,
ולהתריע בפני הנמען על הנזק אשר הוא עשוי לגרום, ועל ההשלכות אשר עשויות לנבוע
מכך. 3. אכן, נכון
שהדברים הם קשים, אבל כל מכתב-התרעה יש
בו משהו קשה, כי אחרת לא הייתה בו כל "התרעה". 4. וגם אם הדברים
מבוססים על תיזה משפטית שגוייה - אם
"נעמיד אל הקיר" כל בעל תיזה משפטית שגוייה, לא יישארו עורכי-דין,
ואולי גם שופטים לא יישארו. #. ניתוחם של
שני המכתבים 1. כב'
ביהמ"ש, בסע' 8, פיסקה אחרונה, לפסה"ד, אומר כי "תנאי
מוקדם" לביקורת מהסוג אשר מועלית בשני המכתבים היא "שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות-אמת". 2. נתחיל בדרישה
ל"לשון מנומסת". כך נאמר בשני המכתבים, ככל הנוגע לנימוסי-הלשון: "צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה
כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית. "אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ
נורמה (כזו וכזו - עניין עובדתי, אשר נוגע לתנאי השני, ולא לעניין הנימוס) ... "לפיכך (מסקנתו האישית של הכותב,
אשר גם אם היא שגוייה, אין היא אינה רלוואנטית לעניין הנימוס)... "לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי
בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם
אותו מכיסך הפרטי (נוסח מקובל במכתבי התרעה, אשר לעולם לא נקבע כ'חסר
נימוס') ... "כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני
מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום ש (גם כאן עניין עובדתי טהור)
...". עד כאן מכתב
א', ונשאלת השאלה מה כאן "חסר
נימוס", כאשר הדברים נאמרים בנימה כל כך מתרפסת? ומה הוא "חוסר
הנימוס" בכך שאדם מתריע בפני נמענו לפני שהוא נוקט הליך משפטי או אחר?! ומהו הפסול
בכך שהכותב מבקש "להסיר מכשול
מעיני עיוור"? 3. נמשיך למכתב
ב', אשר לא היה חלק מכתב הקובלנה (ואף לא הוזכר בו), ואשר בו אין כל מרכיב
עובדתי: "הגיע אלי שמעה של תגובתך למכתבי
אליך. "להגיר את מכתבי כ"בקשה"
עומד בסתירה למה שמובהר היטב כבר בראשית מכתבי. "ולהגדיר את מכתבי
כ"חצוף" - אות הוא שלא העמקת לעיין בו, ואני הרי פתחתי בהתנצלות כנועה ("צר לי על שאני
פונה לאדוני בצורה כזאת"). "אני רק מילאתי את חובת ההגינות כלפי עובד-ציבור אשר
סבור, כנראה בתום לב, שהחסינות השיפוטית העומדת לו מכוח 4 סעיפים מסויימים חלה
גם על פעולות מינהליות. "ועוד הצעתי לך, כדי שלא אכשל
בשימת מכשול מעיני עיוור, להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק
הזה, ואתה כנראה לא הגעת לפיסקה הזאת. האם
היה נגרע כהוא-זה מכבודך אם היית מזמין אותי לדיון בע"פ? "אוי לנו אם הממלא את חובת ההגינות כלפי חברו נחשב ל"חצוף" בשל
כך. "תחשוב על זה. תבדוק את עצמך ואת
כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ. אולי
צדקתי. "צר לי אם נפגעת, אולם עליך להבין
כי גם לזולת ישנן זכויות, והן ניתנות לאכיפה בהליכים חוקיים". ומה כאן
"חוסר הנימוס"? גילוי המחלוקת בין הכותב לבין הפרשן של המכתב הקודם?
האמירה "תחשוב על זה. תבדוק את עצמך ואת כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ. אולי צדקתי"? השלמת-ההתנצלות
("צר לי אם נפגעת, אולם עליך להבין כי גם לזולת ישנן זכויות, והן ניתנות
לאכיפה בהליכים חוקיים")?! 4. ובאשר לשאלה
אם "הדברים מבוססים על
עובדות-אמת": הדוגמה אשר הובאה לעיל ### היא רק "דגימת אקראי" ממה שכבר היה למפורסמות אשר אינן צריכות ראייה. ואם יש צורך
בכך, העותר עצמו, בעת הדיון בערעור
(נשוא עתירה זו) אמר על ההוצאה לפועל
דברים חמורים בהרבה מאלה אשר נאמרו במכתב, וכב' ביהמ"ש לא היסה אותו, לא
בעניין ה"סגנון" ולא בעניין אמיתותם של הדברים. ונשאלת
השאלה מדוע יכו בו באדם על הקלה, ויחשו
על החמורה? #. על מה שהוגר
כ"תנאי מוקדם" נוסף לביקורת, והוא "שהדברים ... יתבססו על
עובדות-אמת", 1. על מה שהוגר
כ"תנאי מוקדם" נוסף לביקורת, והוא "שהדברים ... יתבססו על עובדות-אמת", ולעניין זה נצא מתוך ההנחה המחמירה ביותר עם
העותר-הנאשם: שדין המכתב נשוא הקובלנה הוא כדין בקשה פורמאלית המוגשת לבעל תפקיד
שיפוטי, במסגרת הליך שיפוטי. 2. וכדי להחמיר עמו עוד יותר, נניח גם שדיני
לשון-הרע חלים על המכתב, למרות שלפי חוק לשון הרע דברים אשר נאמרו בהליך שיפוטי
הם חסינים מפני תביעה פלילית או אזרחית (סע' 13 (5), סיפא, לחוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה-1965). 3. הוראת-הדין
הקרובה ביותר לענייננו היא כלל 34(א) לכללי לשכת
עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו 1986, אשר זה לשונה: 34. איסור
הטעיה (א) לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב,
טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה
נכונה. 4. כדי להרשיע
נאשם בעבירה לפי כלל 34(א) צריכים להתקיים, בנוסף לכל השאר, גם שני אלה: א. בחלק העובדתי של כתב-הקובלנה צריך לציין
את העובדה שהנאשם ידע שהטענה אינה
נכונה; ב. את ידיעתו של הנאשם כי הטענה אינה נכונה צריך להוכיח פוזיטיבית, כהוכח כל עובדה
אחרת; ג. "ידיעה", לפי הפסיקה, פירושה גם נכונותה העובדתית של האמירה
(דהיינו, במקרה דנן, שהטענה אינה נכונה), וגם
האמונה בנכונותה העובדתית של האמירה. 5. אמור מעתה: אם היו רוצים להרשיע את העותר בעבירה לפי
כלל 34 (א) היה צריך להוכיח שהעובדות אשר פורטו במכתב אינן נכונות, וגם שהוא
האמין בכך שאותן עובדות אינן נכונות. 6. ועוד אמור
מעתה: אם אכן מדובר בבקשה להחלטה
שיפוטית, במסגרת הליך שיפוטי, מצבו של העותר טוב שבעתיים, כי צריך להוכיח שהוא
אכן ידע שהעובדות להן הוא טוען אינן נכונות. 7. והשאלה היא אם
ניתן לעקוף את כלל 34(א) דרך סעיף של "חוסר כבוד", דבר המרוקן את כלל 34(א) מכל תוכן. #. העותר מחמיר
עם עצמו, לעניין חובת-הכבוד - ובכ"ז אין במכתב שום "חוסר כבוד" 1. העותר סבור כי
יש להחמיר בחובת-הכבוד שעורכי-הדין חייבים לזולתם, הרבה מעבר לאמור בכללי האתיקה
הנזכרים בסע' 3 לפסק הדין. 2. עורך דין חייב
בכבוד זולתו, לא רק אם הזולת הוא "בית
משפט", "שופט" או "כל ערכאת שיפוטית או מעין שיפוטית"; עורך דין
חייב בכבוד זולתו גם אם הוא "סתם" עובד-ציבור; ועורך דין
חייב בכבוד זולתו אפילו אם הוא "סתם" אזרח מן השורה. ולא רק עורך
דין חייב בכבוד זולתו, אלא כל אדם חייב בכבודו של כל אדם. 3. ההבדל בין
חובת-הכבוד הקיימת על כל אדם לזו המוטלת על עורך דין היא שהפרתה של הראשונה אינה
בגדר עבירה, ואילו השנייה היא כן בגדר עבירה. וההבדל בין
חובת-הכבוד המוטלת על עורך דין כלפי נשיא בית המשפט העליון לבין חובת-הכבוד
המוטלת עליו כלפי אחרון עובדי-הניקיון בבימ"שהשלום בקרית-שמונה (למשל) הוא,
איפוא, רלוואנטי רק לעניין חומרת העונש. 4. לפיכך המלים
"ועל יחס כבוד לבית המשפט" והגדרות "בית משפט"
ו"שופט" הינן מיותרות, באשר
הן ממילא "בילט-אין" בחובת-הכבוד הכללית אותה אנו קוראים לתוך כללי
האתיקה, כאילו נכתבו שם במפורש. 5. ובאותה המידה מיותר - לעניין ההרשעה - גם כל הדיון
ב"יחס הכבוד לבית המשפט", כי, כאמור, הכל חייבין בכבודם של הכל. 6. ואם הכל
חייבין בכבודם של הכל, ועורך-הדין חייב בכבודם של כל עובדי-הציבור, נשאלת השאלה
מה ההבדל - לעניין הכבוד - בין
המכתב דלעיל אל ראש ההוצל"פ לבין מכתבים כגון זה: לכבוד מר פלוני
אלמוני מנהל משרד
הרישוי תל-אביב מר אלמוני
הנכבד, הנדון: מר אברהם בן אברהם - ביטול רשיון נהיגה
מס' ...... החלטתך מיום ... צר לי על שאני
פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית. אתם הנהגתם במשרד
הרישוי נורמה לפיה רשיונות נהיגה מבוטלים לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות
"פסק דין" אשר על פיו ביטלתם את רשיון הנהיגה של מרשי אכן ניתן
בסמכות?), ואילו בקשות של האזרחים מושלכות לסל (האם אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?).. לפיכך כל בקשה
שהייתי מגיש לכם הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי שאפילו הייתי
זוכה לתשובה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לעתור עליה לבג"ץ,
ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם. לא נותר לי אלא
להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם למרשי בעניין זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי. כדי להסיר
מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בנושא
הזה, משום שנלאיתי כבר מלערוך בקשות כיד
המשפטנות הטובה עלי, ולראותן מושלכות לסל. בכבוד
רב, או כגון זה: לכבוד מר פלוני
אלמוני תל-אביב מר אלמוני
הנכבד, הנדון: השגת גבול צר לי על שאני
פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה פורמאלית. אדוני נוהג
באחרונה להשיג את גבולי בדרך קבע (האם
אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?). כל פנייה שלי אליך
גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי שאני אפילו זוכה להתייחסות כלשהי, ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם. לא נותר לי אלא
להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בעניין זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי. כדי להסיר
מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך לחשוב פעמיים, משום שנלאיתי כבר מלכתוב אליך שוב ושוב, ולראות את מכתבי מושלכים לסל. בכבוד
רב, בין אם הם נשלחים ע"י עורך-דין, בין
אם הם נשלחים ע"י אדם מן היישוב שאינו עורך-דין? 7. מכתבים כאלה
הם דבר-שבשיגרה - הן במקצוע עריכת-הדין והן בכלל - והם נשלחים יום-יום, הן אל
עובדי-הציבור, והן אל אזרחים מן השורה, ואיש
לא רואה בהם "משהו גס", ובוודאי שלא "חוסר כבוד" כלפי
הנמען. 8. "חוסר
כבוד" אשר בפנייה אל הזולת אינו
נמדד בתוכן הדברים או בזהותם של הנמענים, אלא בערכם ה"סגולי" של
הדברים, ועל כן, רק אם הגענו למסקנה
שיש בדבר חוסר-כבוד, יכולים אנו לגשת לשאלה מי הכותב ומי הנמען, כדי לדעת אם יש
בדבר עבירה, ומהי חומרתה. 9. אבל, כפי
שראינו, כיוון שמכתבים כאלה הינם דבר-שבשיגרה, אין בהם משום חוסר-כבוד, ועל כן כלל לא מתעוררת השאלה מי כתב אותם, ואל
מי. #. האמנם
"חוסר כבוד" לראש ההוצל"פ? 1. כאמור בחלק
### אין בפנייה עצמה, על ניסוחה ותוכנה, משום חוסר-כבוד לנמען. 2. כאמור
בחלק###, יש יסוד להניח שחסינותו של ראש ההוצאה לפועל אינה מוחלטת, ואינה חלה על
מלוא רוחב תפקידיו בלשכת ההוצאה לפועל. 3 אבל גם אם טעות היא, עדיין טענה משפטית
מוטעית אינה מהווה "חוסר כבוד", והוא הדין באזהרה כאמור, גם אם היא
מבוססת על טעות משפטית. #.
"כבוד" versus "בנאמנות,
במסירות, ללא מורא" 1. החובה אשר
בכלל 2 לכללי האתיקה, ("ייצג את לקוחו "בנאמנות, במסירות, ללא מורא") באה להגן בדיוק על זכותו
וחובתו של עורך-הדין לומר דברים כפי שנאמרו במכתבים נשוא הקובלנה. 2. ייצוגו של
לקוח "בנאמנות, במסירות, ללא
מורא" לא רק מצדיק, אלא אף מחייב
את עורך הדין לטעון כל דבר שעורך-הדין מאמין בו, ומאמין שהדבר נחוץ לטובת
לקוחות. 3. אכן, עורך-הדין יכול לטעות, אבל הוא חייב
לפעול לפי אמונתו ומצפונו המקצועי, בלי לחשוש כי מישהו יתנכל אליו בגלל התוכן של
דבריו. ואם הוא,
עורך-הדין טעה - אז הוא טעה, וטענתו לא
תתקבל, אבל מכאן ועד להגדרתה של טעות כעבירה אתית - המרחק רב, רב מאוד!!! 4. אם עורך-דין
מאמין כי תופעות כאלה-ואחרות קיימות ופוגעות באינטרס של לקוחו, הוא חייב להתריע עליהן, ואם הוא נמנע מכך
בגלל ה"מורא" - הוא מפר את החובה המוטלת עליו מכוח כלל 2 הנ"ל. 5. ואם עורך דין
חייב לפעול לטובת לקוחו "בנאמנות,
במסירות, ללא מורא", על כורחך אתה מגיע למסקנה שהוא רשאי לפעול כך גם למען
עצמו. #. על אזהרה לגיטימית
ועל איום לא לגיטימי 1. כאשר אדם
מזהיר את זולתו מפני פגיעה בזכויותיו, בוודאי
שיש בכך משום "איום" - אבל זה איום לגיטימי לחלוטין. גם
ה"אזהרה" לפי חוק ההוצל"פ הינה "איום": אם לא תעשה כך-וכך, אנחנו נעשה לך כך-וכך. 2. כאשר האזהרה
היא לגיטימית, היא מותרת גם לעורך-הדין,
כשם שהיא מותרת לכל אדם אחר. וכאשר היא
אינה לגיטימית, דהיינו איום, היא אסורה
לעורך הדין כשם שהיא אסורה לכל אדם. 3. והוא הדין גם
באשר למיהות המוזהר: אם האזהרה היא
לגיטימית, היא לגיטימית גם כאשר המוזהר הוא בעל מעמד כזה או אחר, ואם היא אינה
לגיטימית - היא אינה לגיטימית. נקודה. 4, כעולה מהאזהרה
אשר במכתב, אין כאן דרישה מראש
ההוצל"פ לפעול שלא כדין, להעדיף את כותב המכתב, ו/או להעניק לו איזה יתרון
לא-לגיטימי על פני יריבו בתיק ההוצל"פ. ההיפך הוא הנכון: ראש ההוצל"פ
נדרש לפעול כדין לפי הבנתו של הכותב,
ואם הכותב טעה בדין - אפילו מתוך הנחה שאכן כך הוא - אזי הדרישה הייתה שגוייה, אבל לגיטימיות של הדרישה (ושל האזהרה
הנלווית אליה) אינה תלוייה בנכונותה המשפטית. #. ואפילו היה
הנמען בעל תפקיד שיפוטי ... 1. את הדוגמה
הזאת נתן העותר בעת הדיון בערעור נשוא עתירה זו. הדוגמה מבוססת על מקרה אמיתי אשר קרה לעותר, אישית, אבל מי שלא מאמין
יכול לראות בה דוגמה היפותטית, הטובה לענייננו. 2. נניח ששופט
מנהל, באופן פרטי, שיחות עם צד אחד
למשפט, על המשפט עצמו, ואם יש צורך ב"תשתית עובדתית" לכך מוצאים
אותה בגוף החלטה שלו, שם הוא אומר: "ב"כ
(אותו צד) סיפר לי ...", ובהמשך הוא מגלה מה אותו ב"כ אכן
"סיפר" לו, והדברים האלה אינם
מופיעים בשום פרוטוקול, כך שברור שהכוונה לא הייתה לומר "טען בפני". 3. ומה הפסול בכך שבעל-הדין הנפגע משזהיר
את כב' השופט לבל ימשיך לנהל שיחות
פרטיות עם ב"כ הצד-שכנגד? 4. ומה זה משנה
אם האזהרה היא בנוסח "זה יעלה לך
ביוקר", "אתה תשלם מכיסך הפרטי" או בכל נוסח אחר? יש לציין כי
במקרה דנן הקובלנה לא הייתה על
"תוכן" האזהרה, אלא על ה"ביטויים" אשר בה, וברור כי גם אם האזהרה לראש ההוצל"פ לא הייתה
כוללת את ה"תשלם מכיסך", אלא משהו כגון "זה יעלה לך ביוקר",
או "אני אתלונן עליך בפני הממונים
עליך - הקובלנה הייתה נראית אותו הדבר! 5. אמור מעתה: גם בעל תפקיד שיפוטי מותר להזהיר כאשר
המזהיר סבור שהוא פועל - או עומד לפעול - שלא כדין. #.
"ידע" / "אמור היה לדעת"
/ "לא יכול היה לדעת" וכו' (א) 1. כל אדם רשאי
לדעת הכל, ואינו חייב לדעת דבר, כולל את
הדין, שהרי אי ידיעת הדין, כשלעצמה, אינה עבירה, ופעולה אשר מסתמכת על טעות
שבדין אחד אינה יוצרת עבירה לפי דין אחר (והנושא של "טעות בדין
הלבר-פלילי", אשר כמוה כטעות-בעובדה, קיימא לן מימים ימימה). 2. אף אחד מאיתנו, המשפטנים, לא יודע את כל
הדינים, ואפילו לא את כל הדינים אשר בתחום עיסוקו ומומחיותו הספציפיים, והביטוי
"ככל שאתה למד יותר, ויודע יותר, אתה רואה שאתה יודע פחות" אופייני למקצוע המשפטים יותר מאשר לכל
מקצוע אחר. 3. כדי להמחיש את
הנושא של אי המודעות לקיומו של דין
מסויים, נביא כאן דוגמא אמיתית מהמציאות: במשך כשלושים שנה הייתה משטרת ישראל מגישה כתבי אישום על עבירות לפי "תקנה ... לתקנות התעבורה,
תש"ל-1970", ושופטי התעבורה כולם, עד האחרון שבהם (ככל הנראה) היו שופטים ומרשיעים נאשמים על פי
ה"חיקוק" הזה, אשר לא היה ולא
נברא. הח"מ
גם נתקל בתופעה ששופט בית המשפט העליון גילה, באולם בית המשפט, כי אין הוא יודע
על קיומו של חוק מסויים, חמש שנים אחרי
שנחקק. הדברים
האמורים לעיל אינם נאמרים לגנאי, משום
שהם חלק מתכונות-האנוש, וגם הח"מ יכול להכות על חזה שלו, כפי שהוא מכה
בעניין סע' 73 א'. 4. בסע' 5
לפסה"ד נאמר, "למעלה מן הדרוש", כי למערער היה "אמור"
להיות נהיר, דהיינו שהוא היה גם "אמור
לדעת" וגם "אמור
להבין" כי "לשימוש במילות
אזהרה כלפי ראש ההוצאה לפועל... אין נפקות כלשהי...". אבל, מה
לעשות, הוא, בבורותו, לא ידע את אשר הוא
היה "אמור" לדעת: אם נגיע לתוצאה לפיה פעולה המבוססת על שגיאה משפטית
הינה עבירת משמעת, לא יישארו במדינה אפילו עורך דין אחד ואפילו שופט אחד. 5. גם ה"אמור להיות נהיר", דהיינו
שהעותר היה "אמור לדעת
ולהבין" כי האזהרה אינה מתיישבת עם חסינותו של ראש ההוצל"פ, אין לו יסוד כאשר בית המשפט עצמו מוכן לצאת
מתוך הנחה שהעותר "לא היה ער להוראתו של סע' 73 א' לחוק". אם החסינות של ראש ההוצאה לפועל קיימת לו גם
בלי סע' 73 א', הסע' הזה היה מיותר, ואם בכל זאת חוקקוהו - סימן שהוא חיוני
לאותה חסינות. אין, ולא
יכול להיות, שאלמלא סע' 73 א', החסינות
לפי סע' 8 לפקודת הנזיקין הייתה עומדת לראש ההוצאה לפועל רק לגבי אותם ארבעה
סעיפים בחוק ההוצל"פ הנזכרים בסע' 4 לפסק הדין אשר רק לגביהם ראש
ההוצל"פ יכול להיחשב כ"בית משפט או בית דין ... או אדם אחר המבצע
פעולות שיפוט ...". מטרתו של סע
8 היא למנוע תביעות נגד שופטים מצידם של בעלי דין אשר הפסידו במשפט, שהרי אם
יפסידו בתביעה כנגד השופט, הם יתבעו לדין גם את השופט אשר דן בתביעתם נגד השופט
הראשון, "וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף" (כלשונו של המשורר יהודה עמיחי ז"ל), ולדבר לא יהיה
סוף. לפיכך
"פעולות שיפוט", לעניין סע' 8, הינן פעולות אשר יש בהן "הכרעה בסכסוך" ("lis"), ובוודאי שסע' 8 אינו בא לדבר על פעולות
"מעין שיפוטיות". 6. אמור מעתה: הקביעה שגם בלי סע' 73א' היה העותר
"אמור לדעת" כי סע' 8 מקנה לראש ההוצל"פ חסינות מלאה לא רק על
פעולותיו השיפוטיות (לפי אותם ארבעת הסעיפים) אלא גם על כל פעולותיו האחרות, בין
המעין-שיפוטיות, בין המינהליות-טהורות, בין על פעולותיו ה"ארגוניות" (אותן
הוא מבצע מכוח מינוי "ארגוני" שאינו על פי חוק ההוצל"פ או כל חוק
אחר) ובין על מחדליו אשר כלל-ועיקר אינם
"פעולות" - קביעה זו אינה נכונה, בין משום שהחסינות לפי סע' אינה חלה
עליהן, בין משום שהנושא הזה אינו נקי מספיקות ומחלוקות, ועל כן אי-אפשר
"לדעת" דבר אשר אינו "ידוע". #.
"ידע" / "אמור היה לדעת"
/ "לא יכול היה לדעת" וכו' (ב) 1. והנה, בעוד
שהעותר היה "אמור לדעת", ואפילו
"אמור להבין" את כל הכרוך
בחסינותו של ראש ההוצל"פ, וגם
לכוון לפרשנותו העתידית של בית המשפט אשר ידון בהליך המשמעתי, הרי לגבי
הנעשה בלשכות ההוצל"פ הוא "לא
היה אמור לדעת" ... שום דבר ... 2. ולמה העותר לא
אמור היה לדעת על הנעשה בלשכות ההוצל"פ? 3. אומר כב' בית
המשפט, בסע' 6: "ואם תאמר כדברי המערער מתבססים
על נסיון העבר בתיקים אחרים, אין מנוס מלקבוע כי גם טענה זו אינה יכולה לעמוד
במבחן הביקורת, הואיל ומפיו של המערער בפני בית הדין הארצי, התברר כי מאז שנת
1994 הוא לא עסק כלל בהוצאה לפועל ... ועל כורחך אתה תוהה על מה התבססה איפוא
אותה טענה בדבר אפליה אסורה הנהוגה בלשכת ההוצאה לפועל, עד שהמערער אף הגיע
למסקנה כי כל בקשה שהיה מגיש בתיק זה לא הייתה זוכה להתייחסות ולהחלטה
עניינית?". 4. ועם כל הכבוד,
ל"תהייה" הזאת אין כל יסוד. מקורות
למסקנתו של הכותב יכולים להיות, בין השאר, גם אלה: א. נסיון בתיקים אישיים בהם כותב המכתב הוא
החייב (ראו שוב נספח (א)(1)-(10); ב. הכרות עם הנושא מתלונותיהם של אחרים, אשר
נבדקו ע"י הכותב, ונמצאו אמינות ונכונות; ג. תחקירים עיתונאיים ואחרים; ד. ידיעות בעיתונות אשר חוזרות ונשנות,
ואינן מוכחשות ע"י הנהלת בתי המשפט או ע"י כל גורם אחר הנוגע בדבר. ה. ואם תאמר כי אכן הוכח כי העותר היה
עו"ד בזמן עשייתו של המכתב, המסקנה
הזאת יכולה לנבוע גם מתלונות של חייבים אשר ביקשוהו לייצגם בתיקי הוצל"פ
והוא - מאז שנת 1994 - סירב לקבל את תיקיהם לטיפולו משום שלא ראה בהם כל סיכוי
שהלקוחות יקבלו תמורה לשכר הטירחה אותו הם ישלמו - בגלל אותן התופעות. ו. וברוח הפיסקה הקודמת, גם ניסיון מלפני שנת 1994 יכול להיות בסיס
לאותה המסקנה, בשנת 2002, שהרי מוסדות כגון לשכת ההוצל"פ הינם
"כבדים" מכדי לתקן את נהליהם ושיגרות עבודתם תוך תקופות של שנים
אחדות. 5. במכתב נשוא
הקובלנה נאמר: "נלאיתי כבר מלערוך בקשות כיד
המשפטנות הטובה עליי, ולראותן מושלכות לסל", ואין כל טענה שכותב הדברים לא נלאה, כאמור. ה"נלאיתי"
הזה בא להסביר את האמור למעלה מאותם הדברים: "לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק
הייתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח נפש, בלי
שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות לערער עליה,
ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם" (ההדגשות לא במקור). אמור מעתה: הכותב מצהיר שהוא נלאה מתופעות מסויימות,
וה"נלאות" הזאת היא הבסיס לכל
המכתב. 6. אפשר להגיד
לו, לכותב, אתה טועה, אבל אי אפשר להגיד
לו לא נלאית, וכל הבסיס שלך הוא פרי דמיונך החולני ו/או שקרים ועלילות אשר אינם מתבססים
על שום "נלאות", אלא רק "השתלחות והכפשה לשמן". #.
"ידע" / "אמור היה לדעת"
/ "לא יכול היה לדעת" וכו' (ג) 1. כאמור ###, אפשר למצוא קונסטרוקציה משפטית לפיה ראש
ההוצל"פ עשוי לשלם את הנזקים מכיסו, והעובדה שהתיזה העומדת מאחורי
הקונסטרוקציה הזאת אינה וודאית מבחינה משפטית, ואפילו שגוייה מבחינה משפטית, אינה הופכת לבלתי לגיטימית את האזהרה אשר
אותה קונסטרוקציה עומדת בבסיסה. 2. אבל נניח שכותב המכתב לא רק היה "אמור
לדעת", אלא גם ידע בפועל שלראש ההוצל"פ ישנה חסינות לפי סע' 8 + סע'
73א'. 3. במקרה כזה
ברור שהוא ידע שגם ראש ההוצל"פ יודע זאת, ושהיה ברור לו שהתשובה שיקבל היא
משהו כגון "יואיל אדוני לעיין בסע'
8 + סע' 73א'". 4. ונשאלת השאלה מדוע אדם -שהוא גם עורך-דין, לפי הטענה -
ישים עצמו אידיוט? 5. על כרחך אתה
אומר כי הביטוי "תשלם מכיסך הפרטי", אין לפרשו בהכרח כפשוטו, ואפשר לראותו גם כביטוי ציורי, נרדף ל"זה
יעלה לך ביוקר", "אתה תישא באחריות על כך", "אני אתלונן
עליך בפני הגורמים המוסמכים", וכל כיוצא באלה. 6. גם כאן ברור
כי לא הביטוי "תשלם מכיסך
הפרטי" קומם את המתלונן והביא את הערכאות למטה לפסוק כפי שפסקו, אלא הפן
ה"איומי" שבדבר. אבל כיוון
שהפן ה"איומי" היה מעורר שאלות בדבר איום לגיטימי ואיום לא-לגיטימי,
כעולה מהתגובה הלא-סטאטוטורית הנזכרת בפסק-הדין, בחר הקובל להסתפק בקובלנה על ה"ביטויים" אשר במכתב - "בביטויים הנ"ל יש משום יחס של
העדר כבוד לראש ההוצל"פ, שהינו כבית משפט" - כדי שבסופו-של-דבר ערכאות המשמעת כבר יוציאו את הערמונים מהאש, לפי
תרחיש ידוע-מראש, אשר כבר תואר לעיל: יתגונן על כשרות ה"סגנון" -
יגידו לו "זה לא עניין של סגנון
אלא של תוכן"; יתגונן על כשרות התוכן - יגידו לו "זה לא עניין של תוכן אלא של
סגנון"; יבוא בטענות על כך שכאשר הוא דיבר על
הסגנון נאמר לו כי השאלה היא שאלה של תוכן, וכאשר הוא דיבר על התוכן נאמר לו כי
השאלה היא שאלה של סגנון, וכך אין נוהגין - יגידו לו שהדברים פסולים "גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת
התוכן", כאשר איש כבר לא יודע במה המדובר... זה, בדיוק, "אמבוש משפטי". 7. ובמלים אחרות: אפילו
אם האזהרה שבמכתב הייתה בנוסח שאינו מתנגש עם חסינותו של ראש ההוצל"פ לפי
הסעיפים 8 + 73 א'; ואפילו
אם ה"סגנון" של העתירה, דהיינו ה"ביטויים", כלשון הקובלנה,
היא בלשון מלאכי-השרת - גם כך וגם
כך, הקובלנה לא הייתה שונה, והערכאות
דלמטה היו פוסקות את אותו הדבר - וזו השגיאה שלהן. #. על ע"א
(ת"א) 63/85 1. במאמר מוסגר
יצויין כי בשום מקום לא נטען ולא הוכח
כי שמחה ניר אשר באותו ההליך הוא שמחה ניר העותר דנן, ושופטים מקצועיים אל
להם לפסוק ולקבוע עובדות על פי תחושות-הבטן שלהם. 2. אבל גם לגופו
של אותו פס"ד, באותו המקרה עלתה
לדיון רק השאלה אם פקודת-מאסר היא פעולה "שיפוטית", או לא, ולא עלתה
לדיון כל שאלה בדבר חסינות אחרת. 3. יתירה מזאת, פס"ד של בימ"ש מחוזי מהווה, לכל
היותר, הלכה "מנחה", והשאלה היא אם זו עבירה לטעון כנגד הלכה כזאת. 4. קרוב לוודאי
שסע' 73א' נחקק דווקא כדי להשלים את
החסר, כפי שנתגלה באותו פס"ד, ואולי גם בפסקי-דין נוספים, ולא כדי
"לאמת" אותם. 5. אמור מעתה:
ע"א (ת"א) 63/85 דווקא מחליש את הטענה כי העותר היה "אמור
לדעת". #. "האשמות
חמורות ביותר" ... 1. אכן, כפי
שאומר כב' ביהמ"ש, בסע' 6, האשמה כי בקשות של חייבים "מושלכות
לסל" הינה האשמה חמורה ביותר. אבל מי אמר שאסור להטיח האשמות חמורות
ביותר? 2. גם האשמות
המיוחסות לעותר בכתב הקובלנה הינן "חמורות ביותר", אבל מי שמטיח האשמות חמורות ביותר, ועומד
על זכותו להוכיחן, חובה לאפשר לו זאת, לפני שמייחסים לו האשמות שווא. 3. במקרה דנן בעל
המכתב אכן ביקש להוכיח את דבריו ("האם אדוני מעוניין בדוגמאות
קונקרטיות?", "אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי
להגיד..."), ובמכתב השני הוא מוסיף, בנימוס
מירבי: "תחשוב על זה, תבדוק את עצמך ואת כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ.
אולי צדקתי". 4. כאשר אדם מטיח
האשמות חמורות בפני מי שמוסמך לבדוק
אותן, ומבקש להוכיח אותן בפניו, המקום
לבירורן של אותן ההאשמות הוא בפני אותו הגורם המוסמך, ורק אם יתברר כי היו אלה
האשמות-סרק, אפשר יהיה לבוא בטענות עם מי שהטיח אותן. אם לא תאמר
כן, יווצר מצב משונה, בו, למשל, תובע המגיש כתב-אישום ובו "האשמות
חמורות", ייאלץ ליתן את הדין בפני
ערכאת שיפוטית אחרת, ולהוכיח בפניה את אותן ההאשמות - כנאשם, ולא כמאשים, עוד
לפני, ובלי קשר לשאלה אם אותן "האשמות חמורות" הוכחו, אם לאו. 5. אם המתלונן
היה חרד לתקינות ההליכים בהוצל"פ, הוא
היה בודק אותם, ואף מזמין את כותב המכתב, על מנת שישטח בפניו את כל טענותיו; אם המתלונן
היה בטוח בעצמו, הוא היה עונה לכותב בהאי לישנא: "להווי ידוע לאדוני כי חלה
עלי החסינות לפי סע' 73א' + סע' 8" (ואז או שהכותב היה אומר סליחה, טעיתי, לא הייתי מודע לדבר, או שהיה
עומד על דעתו שלמרות הסעיפים האלה, החסינות לא חלה, מטעמים אלה-ואחרים). אם המתלונן
היה נוהג כך, כל הפרשה הייתה נגמרת בצורה מכובדת, בחדרי-חדרים, ויכול מאוד להיות שאי-אילו נהלים
ושגרות-עבודה היו משתפרים בעקבות הפרשה הזאת. 6. אבל המתלונן
העדיף להעביר את הנושא לפסים הפומביים של "כבוד המקצוע", ולשאלה מי
מוסיף ומי גורע מכבוד המקצוע... וההאשמות
החמורות-ביותר האלה עדיין תלויות ועומדות, ואף אחד - כולל מוסדותיה של לשכת
עורכי-הדין, אשר אמורים להיות אמונים על "כבוד המקצוע" - אינו דורש
לחקור בהאשמות האלה. 7. והטחתן של
האשמות "חמורות ביותר", יחד עם דרישה להוכיחן, אינה יכולה להיות
עבירת-משמעת. #. על העונש 1. מקובל לומר כי
העונש הינו "עניין שבשיקול-דעת", אולם גם לעניין זה יש מקום לפסיקת-הלכה, וכב' ביהמ"ש אכן פסק הלכה. 2. פסיקת-הלכה
עקרונית בעניין חומרת העונש אינה דבר חדש במקומותינו. בסע' 3
להחלטתו ברע"פ 2302/91, התצ"ר נ' תא"ל שמעון נוה, פ"ד
מה(5), 479, אומר כב' הנשיא (שמגר): 3. לפנינו, כאמור, בקשה לרשות ערעור,
הנשענת על הוראותיו של סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, הקובע,
כי לא תינתן רשות ערעור לבית המשפט העליון, אלא בשאלה משפטית, שיש בה חשיבות,
קשיות או חידוש (ראה רע"פ 25/87 ...). מקובל
עלי, כי בין השאלות המשפטיות, שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש, גם יכולה להימנות קביעת המדיניות השיפוטית,
לרבות זו הנוגעת לדרכי הענישה. אינני מכוון את דבריי למקרה בו סבור בעל דין זה
או אחר, כי עונש שנגזר בבית-דין צבאי לערעורים חמור מדיי או קל מדיי, אלא למקרים
בהם יש גם מקום להעביר את הגישה העקרונית בשבט הביקורת כדי לסייע בגיבושה של
מדיניות עונשית ראויה. אם ליישם זאת למקרה שלפנינו, הרי אוכל לציין, כי לא הייתי רואה מקום להגשת בקשת רשות ערעור,
לו היה מדובר על כך שבית הדין הצבאי הקל עם המשיב שלפנינו, ותו לא ... נראית לי טענתו של המבקש, כי אמת המידה הנ"ל ראויה לבחינה חוזרת... 3. התנאים למתן
רשות ערעור, על פי סע' 440ט(ב) לחש"ץ, הינם דומים מאוד, אם לא זהים, לאלה הקבועים לדיון נוסף, עפ"י
סע' 30(ב) לחוק בתי המשפט: שאלה משפטית, שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש. 4. כב' הנשיא דאז (שמגר) אמנם לא נתן אז
רשות ערעור, ופורמאלית לא פסק הלכה, אולם
הוא התייחס אל החלטתו כאל פסיקת-הלכה, המלווה במשאלה שהיא תכובד, למרות שהחלטה
הדוחה בר"ע אינה יוצרת, במובן המשפטי, "הלכה פסוקה". 5. וההלכה שנפסקה
היא כאן היא שעל עבירה מהסוג האמור העונש
הראוי הוא בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לשם קבלת טיפול משפטי (שנה השעייה) לבין חברות בארגון טרור (חמש שנות
השעייה). 6. אכן, כב'
ביהמ"ש הזכיר גם הרשעות קודמות, אבל, אם נעשה אנלוגיה עם המשפט הפלילי, עשר הרשעות קודמות בעבירות-קנס אינן
מצדיקות שלוש שנות מאסר על עבירת-הקנס האחת-עשרה. #. על תחולתם של
חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 1. כב'
ביהמ"ש מזכיר את הטענה כי שלילת פרנסתו של אדם על דיבורים בלבד, אינה
מתיישבת לא עם חוק יסוד: חופש העיסוק
ולא עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אבל
לא עונה לטענה הזאת. 2. תיאורטית כב'
ביהמ"ש לא "פסק הלכה", אבל
בתי המשפט האחרים יאמרו - ומבחינתם בצדק - כי "הטענה הזאת נטענה בביהמ"ש העליון, והיא לא נתקבלה, ולכן
אנחנו דוחים אותה" ... 3. לפיכך עצם
איזכורה של הטענה, בלי לתת עליה מענה, יש
בה משום "הלכה פסוקה", לפחות דה-פאקטו, אשר משמעותה היא "אין דבר
כזה". #. על
הפרוטוקול והסירוב לדחות את שימוע פסק-הדין 1. לאחר הדיון
ביקש העותר ממזכירות בית המשפט העתק מהפרוטוקול. 2. מטעמים שונים
הוא הצליח לקבל את מבוקשו פחות מיממה
לפני שימוע פסק-הדין. 3. עוד לפני כן
ניתנה (ביום 23.7.03) החלטה לפיה "הרישומים הנערכים על ידי הקלדנית אינם
מהווים פרוטוקול מחייב של הדיון". 4. מייד משהגיע
לידיו הפרוטוקול הגיש העותר בקשה לדחיית
שימועו של פסק-הדין, בה אמר: 1. פרוטוקול הדיון הגיע לידי המערער לראשונה
בצהרי היום, 3.8.03, דהיינו פחות מיממה
לפני המועד שנקבע לשימוע פסה"ד, וזאת לאחר דרישות חוזרות ונשנות. 2. גם אם הרישומים הנערכים ע"י הקלדניות
אינם מהווים פרוטוקול מחייב, ברור
שהנהלת בתיהמ"ש אינה שוכרת אותן כדי לפתור את בעיות התעסוקה של הקלדניות,
אלא כדי שהוחמר המוקלד ישמש לעזר לשופטים, כי הרי אין ביכולתו של בן-אנוש לזכור
בע"פ דיונים שלמים, ואם מקיימים דיון בעל-פה, הנאמר בו צריך להיות לנגד
עיני השופטים בבואם לכתוב את פסק-הדין. 3. גם אם אין המדובר בפרוטוקול
"רשמי" או "מחייב", זכותו של בעל-דין, עליה אין חולק, היא
לקבל לידיו, בזמן-אמת, את הפרוטוקול הזה, כדי שיוכל להאיר את עיני בית המשפט, אם נראה לו כי הדברים שנרשמו לא נרשמו כפי
שנאמרו, ויש בהם, כפי שנרשמו, כדי להטעות את בית המשפט, ולהכשילו. 4. במקרה דנן הפרוטוקול מלא שגיאות כרימון, ואי-אפשר, במסגרת הזמן המצומצם שבין
קבלת הפרוטוקול לבין שימוע פסק-הדין, גם
לבקש את תיקונו, גם להחליט בבקשה, גם לתקן, על פי ההחלטה, אם צריך, וגם לתקן
בהתאם את פסה"ד עצמו. זאת הייתה פארסה משפטית אם כך היה נעשה. 5. אשר על כן מבוקש בזה לדחות את שימוע
פסק-הדין, על מנת שיהיה הסיפק בידי הח"מ לערוך ולהגיש כל בקשה הנובעת
מהליקויים שבפרוטוקול, ועל מנת שיהיה בידי כב' ביהמ"ש הסיפק לדון בניחותא
בכל בקשה כאמור. 5. כב'
ביהמ"ש, בהחלטה מיום 4.8.03, דחה
את הבקשה, ומייד השמיע את פסק-הדין. 6. אם כב'
ביהמ"ש היה שועה לבקשתו של העותר, הוא היה, למשל, מתוודע לעובדה שהעותר לא אמר "בתי הדין המשמעתיים
עשו מסעיף 77 עפר ואפר" (עמ' 3, שורה שלישית לפרוטוקול). עם כל
הכבוד, העותר מכיר הרבה סעיפי 77, אבל
הוא לא מכיר שום סע' 77 אשר בתי הדין המשמעתיים עשו ממנו עפר ואפר! 7. ואם העותר לא
מצליח להבין מהכתוב (אלא מזיכרונו) את מה שהוא "אמר", כיצד יוכל כב' ביהמ"ש להבין מה הוא
באמת אמר? וזאת רק
דוגמה אחת מני רבות, אשר ייתכן ואם כב'
ביהמ"ש היה מוכן לאפשר לעותר לתקן את אשר הקדיחה הקלדנית, ייתכן שפסק-הדין
היה נראה אחרת. 8. דחיית בקשתו
של העותר יוצרת הלכה לפיה בית המשפט
יכול לנהל דיונים שעות על גבי שעות, ולהסתמך רק על זכרונו, בלי להציץ בפרוטוקול
כלל ועיקר. 9. אבל דבר כזה
הוא למעלה מיכולתו של בן-אנוש, ולשם כך שוכרת הנהלת בתיהמ"ש קלדניות. 10. גם הנושא
הזה מצריך דיון נוסף. #. סיכום 1. השאלות דלעיל
מצדיקות דיון נוסף, לפי כל קריטריון
שהוא. 2. אשר על כן יתבקש
בית משפט נכבד זה לקיים דיון נוסף בפסה"ד בעל"ע 3954/03. שמחה
ניר, עו"ד העותר הטיוטה
היא טיוטה בלבד!!! |