לתוכן
העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
עתירה
לדיון נוסף – טיוטה מס' 2 קוראים, חברים, למטה מכאן תמצאו את הטיוטה
הגולמית המשופרת, כפי שהיא כרגע, של העתירה לדיון נוסף. החומר עדיין גולמי
ביותר, ייכנסו בו שינויים רבים, וייתכן כי חלק מהחומר יישאר בגדר טיוטה בלבד. מי שרוצה להעיר
הערות קונסטרוקטיביות – יבורך. להערות לחץ כאן. מי שרוצה לנגח –
יבורך גם כן, אבל מתבקש לחכות עם זה עד שאתפנה מהעתירה הזאת. אתם מוזמנים להתרשם במיוחד
מהמבוא, תחת הכותרת "#.
שחיתות בלשכת ההוצאה לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!!", ולשאול
את עצמכם: מי באמת "חצוף", מי באמת "משתלח ומכפיש", והאם
טועה עו"ד עמוס וייצמן בהגדירו את הנעשה בלשכת ההוצל"פ
כ"שחיתות". סימני הסולמיות (#)
באים לציין מקומות המצריכים מילואים והשלמות, מיספור חלקי העתירה וכו'. כעת, לאחר הערות
קונסטרוקטיביות ששמעתי מאחרים, ברור לי כשמש שהעתירה תיראה לגמרי אחרת, כאשר היא
תוגש. אבל בינתיים – זה מה
שיש. וזכרו כי מדובר
בטיוטה בלבד! |
|
דנ"פ
03/ בבית המשפט העליון בירושלים העותר: שמחה ניר, עו"ד, משעול גיל -1ג', כפר סבא
44281, טל' 051-520000 נ ג ד המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א עתירה לדיון נוסף בתיק על"ע 3954/03. נימוקי העתירה #. הקדמה:
שחיתות בלשכת ההוצאה לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!! 1. בדנ"פ
9263/99, מדינת ישראל נ' רמי בקשי
עתרה המדינה להפיכתה של הלכה שנפסקה ע"י כב' ביהמ"ש העליון, במותב
תלתא. לעתירתה
האמורה צירפה המדינה, בלי לבקש וליטול
רשות מבית המשפט ובלי עדות תומכת או תצהיר תומך, שלל ראיות חדשות, ולא בחלה גם בטענות עובדתיות, אשר לא נתמחו
בראיות כלשהן, בין כשרות ובין לא כשרות, אשר נועדו לתמוך בקונסטרוקציה
משפטית חדשה לחלוטין, אותה לא העלתה בארבעת ההליכים אשר קדמו להליכי הדנ"פ. על מנת שלא
לעבות את העתירה הזאת לא יצורף העתק עתירתה הנ"ל של המדינה, אלא על פי
דרישה. ב"כ
המשיב דהתם זעק חמס על הגנבת-הראיות הזאת, ועל פתיחתה של חזית משפטית חדשה
בעקבותיה, אולם כב' ביהמ"ש לא רק
שלא כיהה בעותרת דהתם, אלא שגם נתן לה את מלוא מבוקשה, דהיינו הפך על פיה הלכה
שנפסקה ע"י כב' ביהמ"ש העליון, והכל על סמך ראיות חדשות, על סמך טיעון
חדש, ועל סמך עובדות אשר נטענו בהבל-פה בלבד. יהיה זה מאוד תמוה, ומאוד לא הוגן וישר,
להכשיר אופן מסויים של ניהול המשפט כאשר הוא פועל נגד שמחה ניר, ולפסול אותו
כאשר הוא פועל לטובת שמחה ניר, ועל כן "דברי הפתיחה" האלה נועדו
למטרה אחת בלבד: להדוף כל נסיון של
המשיבה לטעון את הטענות שטען הח"מ באותו דנ"פ, ולא נתקבלו שם ע"י
כב' ביהמ"ש. 2. בפרוטוקול
ה"לא מחייב" של הדיון, בשורה החמישית והשישית לדבריו של עו"ד עמוס ויצמן, ב"כ
הקובל-המשיב, אומר מר ויצמן כי "...
המערער מעלה כאן טענות נגד המערכת וזה בעצם האשמה של שחיתות". אכן, במכתב
נשוא הקובלנה (אשר ייקרא להלן - מכתב א')
כלולות האשמות חמורות בתחומי הניהול השגרתי של ענייני ההוצל"פ, אך האשמה ב"שחיתות" אין בהם -
ולו אף ברמז הקל-שבקלים. מי שמגדיר את הדברים כ"שחיתות"
הוא דווקא מר ויצמן עצמו! 3. כנספח א(1)-(10) לעתירה זו
מצורפת "דגימת אקראי" המוכיחה את נכונות הדברים אשר נטענו בפני
המתלונן, אשר במקום לעשות בדק-בית
בלשכתו-פנימה העדיף לשסות במבשר את מוסדות המשמעת של הלשכה. 4. פרטי התיק בו
מדובר: א. ביום 17.10.01 יוצאת מהבנק אל החייב הודעה
כי נרשם עיקול על קופת גמל של החייב. קופת-גמל,
כידוע, הינה נכס לא-נזיל, אשר שבירתו פוגעת בחייב פגיעה "אקטוארית",
וגם מחייבת אותו במס. שבירתה של קופת-גמל גורמת לחייב יותר נזק מאשר התועלת שהיא
מצמיחה לזוכה. העתק מההודעה מצורף כנספח א(1) ב. ביום 24.10.01 שולח החייב ללשכת ההוצל"פ המסויימת בה
מכהן המתלונן כראש ההוצל"פ, בקשה
לפי סע' 19+18 לחוק ההוצל"פ, +בקשה לעיכוב הליכים. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(2)(1). העתקי הבקשות מצורפים כנספחים
א(2)(2) ו-א(2)(3). ג. ביום 28.10.01 מחזירה לשכת ההוצאה לפועל
את הבקשות מהטעמים הפורמאליסטיים שלא מצורף אליהן העתק צילום תעודת זהות וטופס
815. העתק מצורף כנספח א(3). ד. ביום 11.11.01 מתקבל בבנק צו למימוש עיקול ושבירת חשבון גמל. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(4). ה. ביום 19.11.01 חוזר ושולח החייב ללשכת
ההוצל"פ את הבקשות הנ"ל יחד עם הטפסים הדרושים. העתק מאישור קבלת דבר הדואר, ממכתב
הלוואי, ומהדף הראשון של הבקשה העיקרית, המסומן בלשכת ההוצל"פ בחותמת
"נתקבל" מיום 22.11.01, מצורף כנספחים א(5)(1), א(5)(2), א(5)(3)
ו-א(5)(4). ו. בתאריך 6.12.01 יוצאת מלשכת ההוצל"פ
הודעה כי "תיק ההוצאה לפועל ייסגר במהלך 30 הימים מיום איפוס החוב
...". העתק מסומן א(6). ז. חודש לאחר מכן, ביום 6.1.02 מופקת בלשכת
ההוצל"פ הודעה על ביטול ההזמנה לחקירת יכולת. העתק מאישור קבלת דבר הדואר מצורף
כנספח א(7). ח. ביום 15.1.02, שעה 09.17, עוד בטרם הגיעה
עדיו כל ידיעה על ה"איפוס" וכו', שולח החייב בקשה לביטול חקירת-היכולת, ועוד. העתק הבקשה מצורף כנספח א(8). ט. נספח א(8) מוחתם בחותמת "נתקבל"
יומיים לאחר מכן, ויחד עם הערה "סגור 6.1.02", הנרשמת בפינתו השמאלית-עליונה,
הוא מוחזר לחייב יחד עם המכתב הנושא את התאריך 18.1.02, אשר בו נאמר כי "התיק סגור מ6.1.02-". העתק מהמכתב מצורף כנספח א(9). י. בתאריך לא ידוע מגיעה אל החייב המחאה
היוצאת מלשכת ההוצל"פ, הנושאת את התאריך 5.1.02 ובפירוט מצויין: החזר כספי חייב הסכום לתשלום 2809.14
ש"ח. העתק מהספח של ההמחאה מצורף כנספח
א(10). 5. מצבר-המסמכים
הזה עולה: א. לשכת ההוצל"פ אכן פועלת במלוא הקיטור
לגביית החוב - ובלהיטותה היא אינה עוצרת באדום, דהיינו לא בודקת אם יש לחייב נכסים לא-נזילים, אשר אינם חייבים במס עם שבירתם,
וגם לא מקפידה שלא לחרוג מהחוב עצמו. ב. לשכת ההוצל"פ אינה מתייחסת לבקשותיו של החייב, כולל אלה אשר בבסיסן טענת
"פרעתי". ג. לשכת ההוצל"פ "מאפסת" וסוגרת תיקים, וגורמת לחייב נזק בלתי-הפיך, גם
כאשר תלוייה בהם טענת "פרעתי", ואין
לה כוונה להביא את הבקשות לדיון. 6. והמסקנות
העולות מהאמור הן: א. על אף שכב' ביהמ"ש אומר כי - "אין ספק כי טענותיו של המערער
כנגד לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, קלוטות מן האוויר, ולמעשה אין מדובר
בביקורת לשמה ..." (סע' 6, בסופו). " ... תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה
היא שהדברים ... יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של
הגוף המבוקר, ולא כדי להכפישו ... "לדאבוני, נכשל המערער בכל אלה ...
מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח נגדו, ולא
במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה לפועל ... " ... לא הביקורת עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ..." (סע' 8, פסקה אחרונה), ובין אם העותר כתב את המכתב נשוא
הקובלנה (מכתב א'), או את המכתב
הנוסף אשר הובא גם הוא בפסק הדין (ואשר ייקרא להלן - מכתב ב', ושניהם יחד ייקראו להלן - שני המכתבים), בין אם לאו, מן האמור בנספח א(1) - (10) ברור
כי המתואר בהם אינו "קלוט מן האוויר", ואינו "השתלחות והכפשה
לשמן", אלא טענות עובדתיות המבוססות על המציאות האמיתית. ב. עיקר העוולות והמחדלים בלשכת ההוצל"פ
אינם מתבטאים ב"החלטות" אשר
אפשר לערער עליהן, בין ברשות, בין בזכות, וגם כאשר ניתנות
"החלטות", הן לא תמיד מובאות
לידיעת החייב, כך שגם אותן אין הוא יכול לתקוף בדרך ערעורית. ג. גם אם ניתן היה לערער או לבקש רשות ערעור
על כל החלטה, הדבר היה מתבטא בכמויות אדירות של בקשות, אשר לא ציבור החייבים ולא ערכאות-הערעור היו יכולים לעמוד בו. זאת ועוד: על כל "נון-החלטה"
ועל כל קרה בו לא ניתנת החלטה, התקיפה
היחידה האפשרית היא בבג"ץ, והכל יודעין עד כמה קשה לתקוף תופעות כאלה
בבג"ץ, אשר לא ישוש לטפל ברבבות ומאות אלפי מקרים בהם הבקשה כלל אינה מגיעה
לידיו של ראש ההוצל"פ, וגם בקשה להביא את התיק לידיו של ראש ההוצל"פ
אינה מגיעה לידיו של ראש ההוצל"פ. צריך, לעניין זה, להביא בחשבון כי
במקרים רבים - אולי ברובם המכריע של התיקים, החוב מסתכם באלפי ש"ח בודדים -
אם לא פחות - והמאבק המשפטי נגד התופעות
המתוארות לעיל והעולות גם מהמכתב נשוא הקובלנה עשוי לעלות כמה וכמה מונים על
החוב כולו, כך שהמלחמה העקרונית היא לא כדאית - והמנהלים את לשכות ההוצל"פ
חזקה עליהם שהם יודעים זאת, ואין מנוס מהמסקנה שהם מנצלים זאת לרעה. ד. כאשר כבוד ראש ההוצל"פ מדבר על
"חוצפה", ואין איש חולק על כשרות ה"סגנון" שלו, וכאשר תיק מנוהל כאמור לעיל, נשאלת השאלה
איכן באמת החוצפה. ה. את מה שכב' ביהמ"ש מגדיר
כ"השתלחות והכפשה לשמן", אין
בעל המכתב זורק לחלל האוויר "סתם-כך" על מנת שתדבקנה לכל מי שתידבקנה,
אלא מבקש מראש ההוצל"פ - בנשימה אחת עם אותם הדברים - כי יאפשר לו להוכיח
את טענותיו, והדבר מעיד על תום-לב מוחלט, דבר אשר אינו יכול לעלות כדי
עבירת-משמעת (לפחות כל עוד לא ניתנה לכותב ההזדמנות להוכיח את דבריו, והוא
נכשל בכך, ונראה כי מלכתחילה הוא לא האמין בדברים אותם הוא אומר). אם היה ניתנת לו ההזדמנות להוכיח והוא
היה אומר "סליחה, אמרתי בצחוק, לא התכוונתי", אפשר היה, אולי - בכפוף לכמה דרישות נוספות - לבוא אליו בטענות על "השתלחות והכפשה לשמן". אפשר להתווכח אם ניתן להאשים אדם בהטחת
"האשמות להן לא היה בסיס" כאשר
הטחת-ההאשמות מלווה בהתחייבות בתום-לב להוכיח את העובדות בפני הנמען של הדברים
עצמו, אבל המקום להוכיחן אינו יכול
להיות "מועבר" מאותו "פורום" אל מסגרת ההליך המשמעתי, ומוטל
על שכמו של הנאשם. אם כב' ביהמ"ש, בפסק הדין, היה
קובע כי העותר לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו - אפשר היה לקבל זאת או לחלוק על
כך, אבל כב' ביהמ"ש, כאמור, גם קבע
"מימצאים" פוזיטיביים גורפים לפיהם, כאמור, העותר - "... טענותיו של המערער ...
ו(דבריו אינם עומדים ב)תנאי (ה)מוקדם לביקורת מסוג זה ... שהדברים ... יתבססו על
עובדות אמת ... מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס ... לא הביקורת עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ...". וזה כבר לא "הכרעה בשאלת נטל
ההוכחה" ולא "מימצא עובדתי" אלא, כאמור, קביעת הלכה פוזיטיבית לפיה, בלי קשר לראיות ולנטל ההוכחה, אשר להן
יאים, mutatis mutandis, דבריו
של כב' ביהמ"ש עצמו, אשר על כשרות סגנונם אין חולק: "אין ספק כי דבריו של כב' ביהמ"ש כנגד העותר, קלוטים מן האוויר, ולמעשה אין
מדובר בביקורת לשמה ...". " ... תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה
היא שהדברים ... יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור דרכיו של הנאשם , ולא כדי להכפישו ... "לדאבוני, נכשל כב' ביהמ"ש בכל אלה ... פסק דינו כלל האשמות להן לא היה בסיס,
לא בתיק הקובלנה אשר נפתח נגד העותר, ולא במובן הרחב יותר ... " ... לא הביקורת על התנהגותו של העותר עמדה בראש
מעייניו ... אלא השתלחות והכפשה לשמן ...". וה"סגנון" הוא, כאמור, סגנונו של כב' ביהמ"ש עצמו, אשר,
כאמור, אין איש החולק על כשרות הסגנון שלו. 7. נשאלת, כמובן,
השאלה מדוע העותר "לא טרח" להתייצב בפני הערכאה הדיונית, ולהוכיח את
טענותיו, ותשובה כפולה היא כאן: א. בכתב הקובלנה לא יוחסה לעותר הטחת טענות
"קלוטות מן האוויר", לא ייחסו לו דברים אשר אינם "מבוססים על עובדות
אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כדי
להכפישו", לא יוחסו לו גם "האשמות להן לא היה בסיס", ולא נטען
כנגדו כי "לא הביקורת עמדה בראש מעייניו, אלא השתלחות והכפשה לשמן. מה כן יוחס לעותר? סע' 4 לכתב הקובלנה, הבא אחרי תיאור העובדות
(שהמרכזית שבהן היא עצם כתיבת המכתב לראש ההוצל"פ, והשאר רק עובדות-רקע)
אומר (ההדגשה לא במקור): "4. בביטויים
הנ"ל יש משום יחס של העדר כבוד לראש ההוצל"פ, שהינו כבית משפט". ב. אם העותר היה מתייצב לדיון בביה"ד
קמא, ומבקש להוכיח את אותן העובדות, הדבר
לא היה ניתן לו, ובהחלטה הדוחה את הבקשה היה נאמר משהו כגון: "הקובלנה מתבססת על כשרות הביטויים בהם השתמש הנאשם,
דהיינו על הסגנון בו השתמש הנאשם. "בעניינים כגון דא הגנת 'אמת דיברתי' לא חלה. "הבקשה נדחית". אם העותר, בנימוקי ערעורו לביה"ד
הארצי, היה מערער גם על ההחלטה הזאת, היה ביה"ד הארצי אומר משהו כגון: "לא מצאנו ממש בטענת המערער. "בהחלטתו אומר ביה"ד קמא: "הקובלנה מתבססת על כשרות הביטויים בהם השתמש הנאשם,
דהיינו על הסגנון בו השתמש הנאשם. "בעניינים כגון דא הגנת 'אמת דיברתי' לא חלה", "והדברים מקובלים גם עלינו". וכך היה מתרחש גם אם העותר היה מעלה את
אותה הטענה בערעורו לביהמ"ש העליון. מאיכן יודעים אנו כי כך היה מתרחש,
ולעותר לא היה ניתן להוכיח את נכונות הדברים? א. משום שכך נהג מר וינברג, האב"ד
בביה"ד קמא, במקרה אחר, כמפורס בנספח
ט' אשר הוגש לביה"ד הארצי, על פי החלטתו; ב. משום שכך מלמדנו נסיון-החיים הכללי; ג. משום שבמקרה דנן אם כך היו נוהגות שלוש הערכאות, הן גם היו צודקות (בכפוף לכך שלצורך
כשרות הביטויים הן היו מתייחסות רק לצד
הלשוני שלהן, ויוצאות מתוך ההנחה העובדתית הנוחה לנאשם). אבל להאשים אדם ב"חוסר-כבוד"
הנובע מן הביטויים בהם השתמש,
ולהרשיע אותו ב"חוסר כבוד" הנובע מן התוכן של הדברים אותם אמר - זה
לא משפט, לא צדק ולא משפט-צדק, אלא "אמבוש" משפטי, אשר מטרתו היא למשוך את הנאשם לפינה, כך שכל מה שיגיד או
יעשה, יגידו לו "זה בדיוק!!!": יתגונן על כשרות ה"סגנון" -
יגידו לו "זה לא עניין של סגנון
אלא של תוכן"; יתגונן על כשרות התוכן - יגידו לו "זה לא עניין של תוכן אלא של
סגנון"; יבוא בטענות על כך שכאשר הוא דיבר על
הסגנון נאמר לו כי השאלה היא שאלה של תוכן, וכאשר הוא דיבר על התוכן נאמר לו כי
השאלה היא שאלה של סגנון, וכך אין נוהגין - יגידו לו שהדברים פסולים "גם מבחינת הסגנון וגם מבחינת
התוכן", כאשר איש כבר לא יודע במה המדובר... זה, בדיוק, "אמבוש משפטי". 8. ונחזור לכותרת
החלק הזה ("שחיתות בלשכת ההוצאה
לפועל, מר ויצמן? אתה אמרת!!!"): הדוגמה אשר
הובאה לעיל יכול להיות, תיאורטית, אחד משניים: א. מקרה יחיד, אשר נעשה רק לשמחה ניר - הידוע
בביקורתו על מערכת המשפט, ואשר "מיצווה" היא להכות בו - בעוד שלגבי כל
שאר החייבים לשכת ההוצל"פ נוהגת אחרת; ב. שיגרת-עבודה כללית בלשכת ההוצל"פ
בתל-אביב-יפו. כך או כך, צודק מר ויצמן בהגדירו את הדברים
כ"שחיתות", ואין נפקא מינה אם המדובר בהפלייה-לרעה של חייב מסויים, או בפגיעה "בסיטונות" בציבור
החייבים כולו. 9. אבל כאשר
מוסדותיה של לשכת עורכי-הדין נתקלים בתופעות אותן הם-עצמם מגדירים כ"שחיתות" - נשאלת השאלה על מה ולמה הם מתנכלים לחברם המתריע על השחיתות, ולא באים
חשבון עם המושחתים-גם-לדעתם? האם משום
שרוב עורכי הדין העוסקים בהוצל"פ מייצגים
זוכים (כי ב"אחוזים" שלהם מצוי "הכסף הגדול"), ולא מייצגים חייבים (אשר אם אין להם
כסף לשלם לזוכים, ממה ישלמו לעורכי-הדין?), ולכן לא כדאי להם להסתכסך עם מקור-פרנסתם? #. מבוא: תמצית
הפרשה 1. הפרשה הזאת
כוללת הרבה משגים, אשר לא כולם יכולים לשמש, על פי הדין, עילה לדיון נוסף. יחד עם זאת,
וכמקובל, ניתן כאן תיאור תמציתי של הפרשה, כדי שניתן יהיה לרדת למהותן של השאלות
המשפטיות אשר לגביהן מבוקש לקיים את הדיון הנוסף. 2. תמצית הפרשה
היא כדלקמן: א. לביה"ד המשמעתי המחוזי הוגש כנגד
העותר כתב אישום המבוסס על מכתב פלוני (להלן:
מכתב א'), אשר, לפי הטענה, נכתב ע"י העותר, לראש ההוצאה לפועל. ב. בכתב
הקובלנה לא נאמר כי העותר היה עורך-דין בזמן האירוע, ועל כן כתב-הקובלנה לא גילה כל עבירה. ג. בכתב
הקובלנה לא נטען דבר כנגד העותר, לא על "הכפשות", לא על
"איומים" לא-כשרים, ולא על שום דבר, זולת על כך ש"בביטויים (אשר במכתב א' - ש' נ') יש משום יחס של העדר כבוד לראש ההוצל"פ,
שהינו כבית משפט" (ההדגשות לא במקור - ש' נ'). בסופו-של-דבר, בפסה"ד של כב' ביהמ"ש העליון (נשוא עתירה
זו - להלן: פסק הדין, או פסה"ד)
לא נשאר דבר מכל עניין
ה"ביטויים", כך שגם מבחינה זו כתב הקובלנה לא גילה כל עבירה - כפי
שהעותר טען כבר בביה"ד הארצי. ד. כ"הוכחה" לעובדות הנטענות בכתב
האישום הוגשו, שלא באמצעות עדים, העתקים לא-מאושרים של מסמכים ממסמכים שונים,
כאשר לא נתקיים התנאי לחריגה מדיני
הראיות (סע' 67 לחוק הלשכה: "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל
ראייה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית משפט"). אמור מעתה: אף אחת מעובדות האישום לא הוכחה! ה. העותר לא התייצב לדיון בביה"ד
המחוזי. בביה"ד הארצי, אליו ערער העותר,
נשאל העותר מדוע הוא לא התייצב, ובתשובה
לשאלה זו הגיש העותר לביה"ד הארצי מסמך עב-כרס (נספח ט' בתיק
ביה"ד הארצי) ממנו עולה (כך הייתה הטענה) כי יו"ר ביה"ד המחוזי,
אשר גם מינה את עצמו כאב"ד, עו"ד ד"ר מ' וינברג, הוא אדם מושחת, ההופך את עמדותיו
הלוך-חזור-והלוך במהלך אותו המשפט, הכל לפי צרכיו ונוחיותו בכל רגע נתון, ועל כן
לא היה כל טעם להתייצב למשפט. ביה"ד הארצי יכול היה לקבל או שלא
לקבל את האמור במסמך הזה, אבל הוא כלל לא התייחס למסמך הזה, אשר, כאמור, הוגש בתשובה לשאלתו-הוא,
וגם כב' ביהמ"ש העליון לא התייחס לאותו המסמך. ו. ביה"ד הארצי, אף שלא מצא כל פגם
מוסרי במכתב, דחה את ערעורו של העותר,
וקיבל את ערעורו הנגדי של המשיב, בהעלותו את ההשעייה משנתיים בפועל ושנתיים
על-תנאי לשלוש שנים בפועל, ושנה על-תנאי. ז. כב' ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של
העותר, הן על ההרשעה והן על חומרת-העונש, ואישר
עונש הנמצא - על פי האסמכתאות אשר הוגשו לו, על פי החלטתו-הוא - בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לשם קבלת טיפול
משפטי לבין חברות בארגון טרור. ח. לעניין העונש כב' ביהמ"ש העליון
הסתמך, בין השאר, על הרשעותיו הקודמות של העותר, אשר גם הן לא הוכחו כדין, הכל כאמור בפיסקה ד', לעיל. ט. כב' ביהמ"ש העליון, בפסק הדין, יצר
הלכה חדשה, לפיה את הטענה כי כתב-אישום אינו מגלה עבירה חובה לטעון עם פתיחת
המשפט, כטענה "מקדמית", אבל
הוא לא קבע מה ייעשה אם כתב-האישום נשאר במערומיו עד הסוף. י. עוד יצר כב' ביהמ"ש הלכה לפיה כתיבת
מכתב כגון יא. כמוכן יצר כב' ביהמ"ש מספר הלכות
חדשות, או שהעמיק הלכות אשר מקומן לא יכירן, ואשר החשיבות והקשיות שלהן מצדיקה
את הדיון הנוסף. #. מהי
"הלכה" לעניין סע' 30(ב) לחוק בתי המשפט, אשר בגינה ניתתן לקיים דיון
נוסף? 1. קודמת לשאלה
שבכותרת היא השאלה מה אינו
"הלכה", לעניין האמור. כאשר בית
המשפט אינו מתייחס לטענתו של בעל-דין, הוא יכול לחרוק שיניים כמה שהוא רוצה,
ואפילו בצדק, אבל "הלכה
שנפסקה" אין כאן. 2. אבל, מאידך,
"הלכה שנפסקה" אינה חייבת להיות מפורשת, בנוסח "אנחנו פוסקים הלכה לפיה ...", ודי לה שתהיה משתמעת מתוך קריאת פסק-הדין עצמו, כולל מימצאיו
העובדתיים, בלי צורך להיזקק לכל מסמך חיצוני לפסק-הדין, כגון כתבי הטענות,
פרוטוקול הדיון, הראיות שבתיק וכו'. לשם דוגמה:
אם בית המשפט מדבר על מכתב מסויים, אבל לא מביא דבר מתוכנו, אי אפשר - לצורך "דליית" ההלכה
"שנפסקה" - לקרוא את פסק-הדין יחד עם המכת באשר בתיק, אולם אם בית
המשפט, בפסק הדין, מביא את נוסח המכתב, או חלקים הימנו, אזי מותר לנו לקרוא אותם יחד עם שא הנאמר בפסה"ד, ולראות בכך
"הלכה שנפסקה". 3. הדיבר
"הלכה", או "הלכה שנפסקה", שהוא תנאי לקיומו של דיון נוסף,
כאמור בסע' 30(ב) לחוק בתי המשפט, זהה
אבסולוטית לאותו הדיבר אשר בסע' 20 לחוק
יסוד: השפיטה, ולא יעלה על הדעת ששופט בערכאה נמוכה יתעלם מהלכה שנפסקה רק
משום שהיא "רק משתמעת, ולא מפורשת". ובמלים
אחרות: כל החלשה של המונח "הלכה שנפסקה" אשר בסע' 30(ב) לחוק בתי
המשפט, הינה גם החלשה של כוחה (המחייב
או המנחה) של הלכה, לפי סע' 20 לחוק יסוד: השפיטה. 4. לאור כל זאת
כל ההלכות בהן מבוקש לדון נוספות הן או
מפורשות, או משתמעות בבירור, בלי צורך להיזקק ל"נקודה ארכימדית"
משלהן. #. ההלכות אשר
בגינן מתבקש הדיון הנוסף |