שמחה ניר, עו"ד

משעול גיל 1-ג, כפר סבא 44281

טל' 09-7424838, נייד 051-520000

פקס 09-7424873

www.quimka.com

דואר אלקטרוני: quimka@quimka.com

 

 

כפר סבא, 15.10.03

 

לכבוד

הגב' ט' שטרסברג-כהן

נציבת תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

 

 

נכבדתי,

 

קבלי את ברכותי עם כניסתך לתפקיד נציב תלונות הציבור על השופטים, ולהיותך הראשונה אשר מכהנת בתפקיד הזה – זכות גדולה, אשר יש בה אפשרות לעצב מוסד מראשיתו, דבר אשר רק מעטים זוכים לו בכל ימי שני חייהם.

 

אלא שבשביל כבוד, כך אמרינן, צריך לעבוד, ותפקידך החדש מציב לפנייך אתגר גדול במיוחד. התמודדותך עם האתגר הזה גם תקבע אם החוק ה"בתולי" החדש, חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן – החוק), אכן עונה על ציפיותיו של הציבור (אשר חוקק אותו, ואשר גם עליו חל הכלל "הלקוח תמיד צודק").

 

למכתבי זה שני חלקים: האחד – הצגת ה"אני-מאמין" שלי לגבי תחולתו של החוק והקף בירורן של תלונות על פיו, והשני – תלונה ספציפית.

 

הצגת-עמדה כללית: ה"אני מאמין" שלי

מה מצופה משופט, לשיטתך, מה מצופה ממנו – לשיטתי, והאם ישנו שוני ביניהן

אתחיל מדברייך-את

ומכאן – להשקפתי

במה מתבטא חוסר היושר האינטלקטואלי?

על חזקת-התקינות, על חזקת-החפות ועוד

חוסר יושר אינטלקטואלי – "מה עושים עם זה"

 

תלונה ספציפית

תמצית התלונה, עם הנקודות החשובות

נתחיל מעניין העונש – ולא מההיבט ה"ערעורי" של הנושא

ומהעונש – אל שאר חלקי פסק-הדין, ואל ההחלטה בעתירה לדיון נוסף

 

 

ה"אני מאמין" שלי

 

הצגת-עמדה כללית

 

מקובל עלי שנציב תלונות הציבור על השופטים (להלן – הנציב) אינו "ערכאת ערעור" נוספת על אלה הקיימות בחוק, אבל כאשר התנהגות מסויימת היא גם עילת-ערעור וגם "התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט" (סע' 14(א) לחוק), עמדתי היא שהתלונה ניתנת לבירור על ידי הנציב, הגם שלקבלתה לא תהיינה השלכות כלשהן על פסק-דין או על החלטה של השופט-הנילון, אבל צריכים השופטים להפנים את העובדה שישנה עין פקוחה עליהם, לבד מעינה של ערכאת הערעור – זו אשר בוחנת את התוצאה של המשפט, ולא את התנהגותו של השופט.

 

אציין כי הדיבר "התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות דרך ניהול המשפט על ידיו" (סע' 14(א) הנ"ל), מראה כי "דרך הניהול" של המשפט היא עילה נוספת לתלונה על שופט, שהרי אם נגרע את העילה הזאת, וכן נגרע כל עילה אשר אינה על התנהגותו של שופט "במסגרת מילוי תפקידו כשופט", לא יישאר לנו דבר וחצי דבר מכל סמכויותיו של הנציב, זולת, למשל, התחלת העבודה בשעה הנכונה ושאר עניינים טריוויאליים כגון דא.

 

 

מה מצופה משופט, לשיטתך, מה מצופה ממנו – לשיטתי, והאם ישנו שוני ביניהן

 

אתחיל מדברייך-את

 

בנקודה זו אתחיל דווקא מדברייך-את, עם פרישתך מכס המשפט: "מהי התכונה החשובה ביותר שעל השופט להיות ניחן בה? תשובתי היא, אהבת אדם".

 

אני מניח שאם הנושא הזה, התכונה הזאת, היו מובנים-מאליהם, לא היית טורחת להזכיר את הדבר, שהרי ישנם הרבה דברים מובנים-מאליהם, וצר המצע מהכילם בכל אירוע חגיגי.

 

ואכן, הנושא הזה אינו מובן מאליו, ואני מניח כי לא אחטא בשגיאה גסה אם אומר כי לא כל השופטים נחונו באותה מידה של אהבת-אדם. ממילא אפשר לומר כי ישנם שופטים שאהבת-האדם אינה הצד החזק שלהם, ולו נשאלתי להערכתי, הייתי אומר כי גם כאן ההתפלגות היא אותה התפלגות גאוסיאנית מצוייה: מעט מצטיינים בקצה האחד, מעט בלתי-נסבלים בקצה האחר, והרבה-הרבה בינוניים בין-לבין.

 

והשאלה היא עד כמה אנחנו יכולים להשלים עם הבינוניות, וגם מה קורה בתחתיתה של הסקאלה – כי מי ש"מקבל" שופט אשר אהבת-האדם אצלו היא ברמה ירודה, אותו לא תנחם העובדה שמתדיינים אחרים קיבלו שופט אשר התכונה הזאת היא בראש-מעייניו.

 

 

ומכאן – להשקפתי:

 

התכונה החשובה ביותר שעל השופט להיות ניחן בה, לדעתי, היא התכונה אשר "מובלעת" כ"תכונת משנה" בפיסקה (6) לכלל 11א' לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד-1984, והיא היושר האינטלקטואלי.

 

ומדוע אני שם עליה דגש כה חזק?

 

כי ישנן תכונות שהן מובנות-מאליהן, כגון "ידע ומיומנות בתחום המשפט" וכו', או "אמות מידה מוסריות" וכו';

 

מאידך ישנן תכונות שהן, לדעתי, לכל היותר "רצויות" (ואולי אף מיותרות), כגון "גינוני משפט", אבל אפשר בלעדיהן, ואני מניח שלא תגיע אליך, בכל הקדנציה, אפילו תלונה אחת על כך ששופט פנה אל אדם בשמו הפרטי (לדעתי אך לכבוד ייחשב הדבר לאדם כאשר שופט פונה אליו כך).

 

אבל היושר האינטלקטואלי הוא דבר אשר איש אינו מדבר עליו בהקשר לשפיטה, בדיוק כמו אהבת-האדם אשר איש לא דיבר עליה לפנייך, בהקשר לשפיטה.

 

ולדעתי שתי התכונות האלה שלובות זו-בזו, משום שאם האדם היחיד שהשופט אוהב, בהקשר לשפיטה לפחות, הוא השופט עצמו, אזי הוא יעשה הכל כדי לספק את אהבתו זו, דבר אשר אינו מתיישב עם היושר האינטלקטואלי, אשר מחייב את השופט להגיע לתוצאה הנכונה, ולא לזו אשר השופט החליט עליה מראש.

 

 

במה מתבטא חוסר היושר האינטלקטואלי?

 

עורך הדין אריה מרינסקי ז"ל, מהדמויות הבולטות בעולם המשפט בישראל,

כותב (מעריב, 19.12.1980):

 

"תופעה אחרת, חמורה ומדאיגה יותר, החלה להסתמן לאחרונה פה ושם בפסיקה של בית המשפט העליון, והיא: אי התמודדות עם טענות שנטענו, ולמרבה הצער, התעלמות מעובדות המקרה או עקיפתן".

 

ביטוי ציורי לתופעה זו מביא עוה"ד מרינסקי מפיו של שופט אמריקאי דגול (השופט Learned Hand), אשר הגדיר את התופעה הזאת כ"מחייתם של כלי המשחק מן השולחן, כדי לזכות בניצחון קל", ובחזרו אל לשון היום-יום קובע מרינסקי נחרצות כי אין להתחמק מעובדות המקרה "כפי שהיו במציאות" ומטענות הצדדים "כפי שנטענו במציאות", וכי יש להתמודד איתן "חזיתית ובמישרין".

 

חוסר היושר האינטלקטואלי מתבטא, איפוא, בין השאר, בהתעלמות מטענות בעלי הדין  (והדגש הוא, כמובן, על טענותיו של בעל-הדין המפסיד, כי מי שזכה אין לו על מה להתלונן).

 

בעניין זה אני מוכן לקבל, כהכרח בל-יגונה, את גישתו של כב' הנשיא (שמגר) בפרשת בקר נ' שטרן  (רע"א 478/88, פ"ד מב(3), 679) , אותה ניתן לסכם בערך כך:

 

בית המשפט משתדל להתייחס לכל הטענות, אבל ירידה לכל פרט ותג הינה, לפעמים, מעבר לכוחותיו של בן-אנוש. יחד עם זאת – וזה לדעתי העיקר – העובדה שטענה מסויימת אינה מקובלת על בית המשפט אינה סיבה ואינה הצדקה להתעלמות ממנה.

 

אבל, לצערי, חוששני כי ההחלטה בפרשת בקר נ' שטרן  יצרה דווקא את ההיפך: מצב בו השופט יכול להתעלם מכל מה שמתחשק לו.

 

אכן, משפט-המפתח בפרשת בקר נ' שטרן הוא "בית המשפט מתייחס למה שנראה לו", אולם הדבר נכון בערבון מוגבל מאוד: זה נכון משום שבית המשפט לא שואל אחרים לאילו טענות להתייחס, ולאילו מהן לא, אבל משסיים את מלאכתו, הוא "עומד לדין", כלשונו של כב' הנשיא (ברק). הוא עומד לדין בפני הציבור, והוא עומד לדין גם בפני נציב תלונות הציבור על שופטים.

 

ואם אנחנו מאוד משתוקקים  להיווכח לאילו ממדים מפלצתיים אפשר למתוח את המשפט "פסק הדין ... מתייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות ... הערעור נדחה", מחזה-הדוקודרמה "מי רצח את אהרן ברק?", אשר מסתובב בימים אלה באינטרנט, נותן לנו תמונה לאן אפשר להגיע עם זה.

 

תמצית המחזה: שופט בית המשפט העליון נאשם כי רצח את אהרן ברק, כדי לרשת את מקומו כנשיא בית המשפט העליון.

 

לבד מזאת שגם אם הוא היה מצליח לבצע את זממו, הוא לא היה זוכה במינוי הנכסף (כי הוא היה ה"אחרון בתור"), ולבד מזאת שהובאו ראיות רבות כדי להוכיח שהנאשם לא יכול היה לבצע את המיוחס לו, ההגנה הביאה, כעד מטעמה, את ה"נרצח", אשר העיד כי הוא אכן חי, וכי היה חי מרגע לידתו ועד ליום העדות.

 

אבל כל זה לא עזר, בית המשפט התעלם מכל הראיות וגם מהראייה הניצחת הזאת והרשיע את הנאשם, וערכאת הערעור דחתה את הערעור בנימוק ש"כבוד ביהמ"ש קמא התייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות ...".

 

אז נכון שזה רק דוקודרמה, ונכון שזה רק בדיוני, אבל כאשר פותחים פתח, אתה לעולם לא יודע מה יעבירו דרכו. ואם שם המחזה מצמרר את הקורא, אותי מצמרר המסר הגלום במחזה עצמו: שבהעדר יושר אינטלקטואלי אפשר להרשיע אדם ברצח, למרות שה"נרצח" מופיע בפני בית המשפט חי ונושם (וגם מעיד על כך שהוא חי ונושם!!!).

 

והמסר מצמרר אותי, כי הניסיון שלי מראה כי כאשר הדברים לרעת הנאשם, כל אימרת-אגב, בת-בתה-של-אימרת-אגב, מורחבת מאופק-עד-אופק, ואילו כאשר הם לטובת הנאשם, גם ההלכה הפסוקה והמחייבת מאובחנת באלף-אלפי-אבחנות, אם בכלל מתייחסים אליה ("כבוד ביהמ"ש קמא התייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות ..."). אז גם לדוקודרמה יש זכות קיום בשיח הציבורי.

 

 

אבל חמור לא פחות – ואולי אפילו יותר – מההתעלמות מטענות בעלי-הדין הוא "סניף" אחר של חוסר היושר האינטלקטואלי: ה"המצאה" עבור בעל-דין של טענות אשר לא נטענו: השופט שם בפיו של בעל-הדין טענה שהוא כלל לא טען, לרוב טענה מטופשת או בלתי-רלוואנטית, וזאת כדי שיהיה לו קל "להדוף" אותה, בדרך אל התוצאה שהוא החליט עליה מראש.

 

כאן כבר אי-אפשר לדבר על "מגבלות כוחו של בן אנוש", כלשונו של כב' הנשיא שמגר, שהרי אם השופט טורח להמציא טענה שלא הייתה ולא נטענה, וגם לדון בה באריכות, סימן הוא שיש לו גם עודפי כוח, עודפי זמן שיפוטי – וגם החלטה-מראש להגיע לתוצאה מסויימת, אפילו אם הוא יצטרך לעמול שבעתיים!

 

וכאשר כך הוא, כבר אין זה עיוות-דין "פסיבי" אותו אפשר – אולי – לתרץ  ב"היסח-הדעת" (לרוב התירוץ הזה מפוקפק מאוד) אלא עיוות-דין אקטיבי, וממילא גם מכוון.

 

ההתייחסות לטענות הינה לא רק חלק מחובת-ההנמקה החלה על השופט, כפי שהסביר כב' הנשיא (לנדוי) במאמרו המפורסם הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט (משפטים א', חוב' 1), אלא גם מתן הכבוד המינימלי לטוען ולטענותיו.

 

בע"א 518/82+540/82 אומר כב' השופט (כתוארו אז)  ברק:

 

"הערכאה הראשונה (השופט זיילר) נתנה פסק דין מקיף וממצה, אשר את הערעור עליו אנו מקבלים בחלקו. מתוך כבוד רב לפסק דין זה, מן הראוי הוא להסביר מדוע אין בו כדי לשכנע אותנו" (ההדגשה לא במקור).

 

והשאלה היא מדוע לא יינתן אותו כבוד רב גם לטענות הצדדים, במיוחד כאשר הם משקיעים בהצגתן לא פחות מאשר שופט אשר נותן "פסק דין מקיף וממצה". חשוב לזכור שאצל בעל-הדין זה לא רק עניין של כבוד ערטילאי, אלא גם שאלה של דיני נפשות, של פרנסה או של מפעל חיים. לפעמים זה גם "הלירה האחרונה" שלו.

 

ועם כל הכבוד, אם שופט באמת-ובתמים רוצה לכבד את המתדיין, אזי במקום שיפנה אליו ב"אדוני" (גינון אשר לא תמיד באמת משקף יחס-של-כבוד), עדיף לו לבעל-הדין שהשופט יתייחס בכבוד לטענותיו של הטוען: שלא יגרע מהן, ושלא "יוסיף" עליהן.

 

 

על חזקת-התקינות, על חזקת-החפות ועוד

 

אני מניח שתעלה, במועד כלשהו, השאלה של "חזקת התקינות" של מעשי הרשות, אבל, לשיטתי, אין היא רלוואנטית, משום שכאשר מדברים על "התנהגות של שופט" הרי מדובר בהתנהגותו האישית, ולא ב"מעשה הרשות".

 

אכן, כמו לכל אדם, גם לשופט עומדת "חזקת החפות", אבל באותה המידה חל גם העיקרון שמאסה גבוהה של ראיות נסיבתיות השלובות זו-בזו יכולה לסתור את החזקה הזאת. במיוחד כאשר מדובר בכוונות אשר בסתר-לבבו של אדם, ועולם המשפט תמיד ידע כיצד להתמודד עם זה.

 

יחד עם זאת, לדעתי עובד-ציבור חייב להוכיח פוזיטיבית את חפותו, יום-יום, גם אם אין נגדו כל תלונה, ושבעתיים כאשר מוגשת נגדו תלונה.

 

ואם בסתם עובד-ציבור כך הוא – בשופט לא כל שכן, ואין צורך להכביר על כך במלים: היאך יבוא שופט בציבור, ומטען-הספק על גבו?

 

ומעל לכל: כאשר מדובר במראית פני הצדק, ה"מראית" מדברת בעד עצמה, ושאלת נטל-ההוכחה ומשמעותו  של הספק כלל אינה מתעוררת.

 

 

חוסר יושר אינטלקטואלי – "מה עושים עם זה"

 

העדר יושר אינטלקטואלי הינו, לטעמי, בעיית-הבעיות בעשיית-המשפט ובעשיית-הצדק. הרי שופטים לא לוקחים שוחד, ואם לשופט פלוני אין די  מזג שיפוטי, זה מאוד לא בסדר, אבל אם, בסופו-של-דבר, הצלחת להביא אותו לכך שישמע אותך עד הסוף, ושיתייחס לטענותיך כראוי – אפשר לחיות עם זה, אפילו בחירוק-שיניים.

 

השאלה היא מה עושים עם זה במישור התלונות שעל פי החוק.

 

לשיטתי, החלטה הנגועה בחוסר יושר אינטלקטואלי היא התנהגות לא-ראוייה של שופט "במסגרת מילוי תפקידו כשופט", על כל המשתמע מכך – אפילו אם לא נגרם כל עיוות-דין – וגם אם ערכאת-הערעור (במקום שישנה אפשרות ערעור, והיא מומשה) אישרה את החלטתו של השופט. העיקרון הזה מתיישב עם התפיסה שנציב התלונות אינו "ערכאת ערעור" נוספת, אלא מוסד אשר מתפקידו לעמוד על התנהגות לא-ראוייה.

 

יחד עם זאת, אין הדבר מונע מהנציב לקבוע כי נעשה למתלונן עוול. אמנם זה לא נותן למתלונן שום זכות או סעד (סע' 24(א) לחוק) אבל היא הנותנת שלפחות סטיספקציה מוסרית תהיה לו, וכמובן חשיבות רבה היא באפשרות לנקיטת סנקציות נגד שופט אשר לוקה בתפקודו – גם בעשיית-הצדק או במראית פני הצדק – גם אם, משפטית, הדבר אינו מבטל את החלטותיו.

 

 

תלונה ספציפית

 

תמצית התלונה, עם הנקודות החשובות

 

מהתלונה שאני מביא כאן מתבקשת המסקנה שלשכת עורכי-הדין וכמה משופטי ביהמ"ש העליון חברו נגדי, להרחיק אותי מהלשכה ומהמקצוע, וזאת על הביקורת שאני מותח על מערכת המשפט.

 

זו הודעת הערעור;

זה פסק-הדין;

זו העתירה לדיון נוסף;

זו ההחלטה בעתירה לדיון נוסף;

וזה ה"אני מאשים" שלי.

 

כמובן שאין לי אלא הוכחות נסיבתיות בלבד ל"חבירה" הזאת, כפי שאראה להלן, אבל זו מסקנתי, אותה אני מזמינך לאמץ.

 

וגם אם הם לא חברו-יחד, ולא נתקיים בהם "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו", עדיין מה שעשו כאן השופטים אינו רק "טעות", אלא מעשה של התנכלות ו"חיסול חשבונות", מתוך כוונות רעות.

 

במוסדות הלשכה אינך מוסמכת לטפל, אבל ההקשר חשוב, והדברים ממילא כבר כתובים, והם גם הובאו לידיעת הציבור.

 

כאמור לעיל, אין לי כל ידיעה פוזיטיבית אם בפועל הייתה הידברות כלשהי בין גורמים בלשכה לבין גורמים במערכת, אבל זהות האינטרסים ויחסי הקח-ותן – קחו את ראשו של שמחה ניר, ותנו לנו את "לחמנו על פני המים", ועוד – הם כל כך שקופים, כך שאפילו אם לא הייתה הידברות "אקטיבית", זה עדיין לא מפחית מחומרת הדברים.

 

 

נתחיל מעניין העונש אשר נגזר עלי בערכאות הלשכה, ואושר ע"י ביהמ"ש העליון – ולא מההיבט ה"ערעורי" של הנושא

 

נתחיל מעניין העונש, אשר, כשלעצמו, אולי אינו עילה לתלונה לפי החוק, אבל בהקשר המסויים הוא מעורר את החשד הראשוני של התנכלות החורגת הרחק-הרחק מעבר לכל "טעות" משפטית, וכפי שנראה בהמשך – כאשר אנחנו בוחנים את שרשרת ההתנהגות של השופטים, החל מנקודת-ההתחלה ועד לנקודת הסיום, אנחנו מגיעים למסקנה העגומה שהיה כאן סוף מעשה במחשבה תחילה, מצב אשר אינו מותיר מרחב רב למקריות כלשהי.

 

אמנם בשלב הזה אין לי אלא חשד, אבל זהו חשד המצדיק, מצריך ואף מחייב את בירור הדברים עד תומם. אציין, בהקשר זה, כי נציב התלונות על שופטים אינו רק רשות "שופטת", אלא גם רשות חוקרת.

 

הפרשה הזאת התחילה במכתב אישי אל ראש ההוצאה לפועל, מכתב המפרט ליקוי שורשי כללי בתפקודן של לשכות ההוצאה לפועל, יחד עם האזהרה ה"אזרחית" המקובלת לפיה הנמען ישלם מכיסו כל נזק שייגרם לי. הליקוי בו מדובר, וכמוהו גם האזהרה, הם בתחום ה"אדמיניסטרטיבי" של הלשכה, אשר אינו מוסדר בחוק ההוצאה לפועל, ובוודאי שאינו קשור לתפקידיו השיפוטיים של ראש ההוצאה לפועל.

 

נוסחו של המכתב מובא, כלשונו, בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בפרשה נשוא תלונתי זו.

 

מכתבים מהסוג הזה נגמרים, לרוב, ב"הערה לתיק" או ב"נזיפה אדמיניסטרטיבית", אבל הפעם הפרשה הסתיימה בשלוש שנות השעייה-בפועל, ועוד שנה על-תנאי, וגם קנס כספי השמור למקרי שחיתות מובהקים, בעוד שבמקרה הזה לא נטען נגדי אפילו לא חוסר תום-לב.

 

קראי נא את המכתב (אשר, כאמור, מובא כלשונו בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון), ושאלי את עצמך כיצד היית את רואה אותו, כשופטת בבית המשפט העליון. לא, אני לא מבקש ממך לשמש "ערכאת ערעור" או "דיון נוסף", ואם במקום שלוש שנות השעייה את היית פוסקת שנתיים או ארבע, שנה וחצי או חמש שנים, זה עדיין בתוך ה"מיתחם", אבל אם את היית פוסקת חודש או אפילו חצי שנה של השעייה – יחד עם שאר הפרטים שלהלן זה כבר מראה כי בפסק-הדין חבוי משהו לא תקין – משהו הקשור לשיקולים זרים, שיקולים של התחשבנות אישית, שיקולים של נקמנות.

 

והייתי מקשה (תרתי משמע) עוד יותר: נניח שערכאות הלשכה היו גוזרות עלי רק נזיפה, והקובל היה מערער על קולת-העונש, ודורש (כפי שדרש, אבל, מסיבה טכנית, נאלץ למשוך את ערעורו) השעייה "לצמיתות או לפחות לעשר שנים": האם את, כשופטת ביהמ"ש העליון, היית מעלה את העונש מנזיפה למשהו בסדר-גודל של שלוש שנות השעייה?!

 

ושוב: אני לא פונה אלייך כאל "ערכאת ערעור", אבל התשובה שתתני לשאלה הזאת היא כלי-עזר לאמוד את תום-ליבם של השופטים. נכון שהיה לי יותר קל אם הם היו מעלים מנזיפה להשעייה-לצמיתות, אבל גם מה שיש לנו כאן נותן לנו מכשיר דומה.

 

ועוד כלי-עזר, לשם השוואה: תיק אחר שלי בבית הדין הארצי של הלשכה (העתק יצורף, על פי דרישה), אשר בו ניתן פסק-הדין ממש בימים אלה (התיק עצמו הוא קודם, כרונולוגית לתיק בו עסקינן), התחיל בארבעה כתבי-קובלנה המכילים יחד ששה פרטי אישום, רובם מאותו הסוג, והעונש אשר נגזר עלי בבית הדין המחוזי של הלשכה היה ששה חודשי השעייה-בפועל וכן השעייה על תנאי.

 

בצד הערעור שלי על ההרשעה ועל חומרת העונש, בפרשה האחרת (פרשת ארבע הקובלנות האמורה), הוגש גם ערעור מצד הקובל, על קולת העונש. הקובל, בערעורו, טען כי ריבוי ההרשעות הקודמות שלי מצדיק "לפחות השעייה בפועל לתקופה ממושכת" (ומן ה"לפחות" הזה משתמע כי גם השעייה לצמיתות לא הייתה בעיניו עונש קל מדי...).

 

בדחותו את שני הערעורים אומר בית הדין הארצי על ערעורו של הקובל:

 

"16.  ... כדי להתערב דווקא באורכה של תקופת ההשעיה בפועל, היה על הלשכה לשכנענו כי במקרים דומים נגזרו תקופות השעייה בפועל ארוכות יותר, והעונש חורג לקולא.

         אלא שאין בפסקי הדין שהביאה הלשכה כדי לשכנענו כי ביה"ד קמא חרג במידה בלתי סבירה מרף הענישה במקרים דומים.

         ... ".

        

וכאן מתייחס ביה"ד הארצי של הלשכה לאסמכתאות של הקובל, ומנמק מדוע אין הן יכולות לסייע בידו , והוא ממשיך:

 

"17.  גם ריבוי ההרשעות כשלעצמו איננו סיבה מספקת כדי לגזור עונש השעייה בפועל לתקופה ארוכה, כשמדובר בעיקר בעבירות של התבטאות לא הולמת, במיוחד במקום שנעדר מהן זדון או שחיתות המידות, ושלא לתועלת אישית של הנאשם, אלא במסגרת של גישה עקרונית, אם גם מוטעית".

 

והנה, במקרה הזה בית המשפט העליון נתן לי, עם תום הדיון, אורכה להמציא אסמכתאות לעניין העונש. אני עמדתי במטלה, והבאתי שלל אסמכתאות - סדורות על פי נושאים ומיתחמי ענישה - אשר מהן עולה כי על עבירות כנשוא התיק דנן הוטלו עונשים קלים ביותר, ואפילו הרשעות ללא עונש.

 

בין האסמכתאות היו מתן שוחד לשם קבלת טיפול משפטי (שנה השעייה) וחברות בארגון טרור (חמש שנות השעייה).

 

העונש של שלוש שנות השעייה, אותו אישר בית המשפט העליון, נמצא, איפוא, בדיוק בין עבירת-השוחד לבין החברות בארגון טרור.

 

ומה אומרים שופטי ביהמ"ש העליון על האסמכתאות אשר הוגשו על פי החלטתם-הם?

 

הם ממלאים פיהם מים!!!

 

האם באמת מדובר כאן על מה שהגדיר כב' הנשיא (שמגר) בפרשת בקר נ' שטרן הנ"ל כ"ירידה לכל פרט ותג (אשר) הינה, לפעמים, מעבר לכוחותיו של בן-אנוש"?

 

האם מה שבכוחותיו של ביה"ד הארצי של הלשכה הינו "מעבר לכוחותיהם" של שופטי בית המשפט העליון ? האם הם פחותים מ"בני אנוש", כלשונו של כב' הנשיא (שמגר)?!

 

התשובה היא שלילית: ההסבר היחיד שאני מסוגל להעלות על הדעת לכך הוא שהשופטים החליטו מראש להגיע אל התוצאה המסויימת, ושום דבר לא יכול היה למנוע זאת מהם.

 

אכן, הם יכלו להתייחס לאסמכתאות האלה, ו"לאבחן" אותן, או פשוט לומר שמי שכותב כל-וכך אל כב' הרשם, יש להחמיר עימו כעם מי שנותן שוחד לצורך קבלת עבודה משפטית, וכמעט כמו עם מי שהורשע בחברות בארגון טרור.

 

הם יכלו, אבל הם ידעו שזה לא היה מתיישב עם מראית פני הצדק, וגם לא היה עובר את הביקורת הציבורית, ולכן הם טיאטאו את האסמכתאות, כמו את שאר הטענות, אל מתחת לשטיח, והרחק מאור היום, שהוא, כידוע, "חומר החיטוי הטוב ביותר"!

 

ואם כבר הגענו אל מראית פני הצדק, וגם אל הביקורת הציבורית, אציין  כבר במקום הזה כי הפרשה הזאת "כיכבה" ברבים מן הפורומים המשפטיים באינטרנט, ורוב המשתתפים בהם – לרבות אלה אשר הסכימו שאכן עברתי את העבירה המיוחסת לי – הסכימו שהעונש לא היה על העבירה בה הורשעתי, אלא נקמה – כן, נקמה – על הביקורת שאני מטיח במערכת המשפט, במקומות אחרים.

 

כתנא-דמסייעא אציין כי השופט אליהו מצא, בדחותו את עתירתי לדיון נוסף בפרשה הזאת, נתן רמז קל כי לדעתו העונש חמור, אבל יחד עם זאת הוסיף הערה. כך אמר:

 

"הנני נכון להסכים כי העונש שנגזר על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר" (פיסקה 4 להחלטה).

 

ומה זה אומר? זה אומר שאם היה מדובר בקביעת מדיניות עונשית לכל מי שאמר דברים לא-יפים גם הפעם וגם בעשר פעמים קודמות, אפשר היה לראות בזה מדיניות עונשית אשר יכולה להיות ראוייה לדיון נוסף, אבל כאן היה עונש ספציפי לשמחה ניר, וזה רק "עניינו הפרטי של העותר".

 

ובמלים אחרות: בית המשפט העליון מודה שישנה כאן התחשבנות אישית עם מישהו מסויים אשר מותח עליהם ביקורת.

 

נחזור אל פסק-הדין כפי שהוא מתקבל בעיני הציבור: לא רק שהוא, כפי שכבר אמרתי, לא התקבל יפה, אלא שחלק מהמשתתפים בפורומים הנ"ל אף הגדירו את העונש כ"מעשה נבלה", ואני לא בטוח שזו הייתה ההגדרה החריפה ביותר שניתנה לפסה"ד הזה.

 

מכל מקום, אני מסכים שההגדרה האמורה אכן מתאימה לפסה"ד, ומהטעמים דלעיל ולהלן אני מזמין אותך לאמץ את ההגדרה הזאת, על כל המשתמע ממנה לעניין סעיף 22 לחוק, ולרבות המלצה לפי סעיף 22(ה) לחוק.

 

לפני שאמשיך אני מבקש לציין עוד כי פסק-הדין הזה, כפי שהוא התקבל בציבור, פוגע אנושות באמון הציבורי במערכת המשפט בפרט, ובבית המשפט העליון בפרט, ואפילו באספקלריא הזאת אי אפשר שלא להיזכר באמירה המפורסמת של Tallyerand: "זה גרוע מפשע, זה מישגה!".

 

וישנם המתרגמין: "זה גרוע מפשע, זה טימטום!" (שר המשפטים הנוכחי, יוסף לפיד, אמנם בהקשר אחר), או "זה גרוע מפשע, זו איוולת!".

 

ובשפה יותר עדינה: המערכת ירתה לעצמה ברגל!

 

צריך, לעניין זה לחזור ולהזכיר גם את פיסקה (8) לכלל 11א' לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד-1984, המדברת על "תדמית המועמד בעיני הזולת ...", וכמובן שהציפייה מהמועמדים לשפיטה לתדמית מסויימת לא נועדה לצורך המועמדות בלבד, אלא לצורך התדמית העתידית שלו, כשופט, כחלק מהתדמית הכללית של מערכת המשפט.

 

ואם נרצה, הרי זו גירסה אחרת ל"כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו עומדים לדין", כאימרתו השגורה של כב' הנשיא (ברק). עומדים לדין בפני הציבור, ועומדים לדין גם בפני נציב תלונות הציבור על שופטים.

 

אז אם האישום היה על "פגיעה בכבוד המקצוע", כבר הראיתי – בהודעת הערעור לביהמ"ש העליון בפרשה הזאת – את האנלוגיה עם רצח "על רקע כבוד המשפחה":

 

ז. על "כבוד המקצוע" ועל "כבוד המשפחה" - להבדיל אלף אלפי הבדלות (אבל גם להקיש)

 

1.     "כבוד המקצוע" אינו "ביטוי סל" אותו ניתן לשבץ בכל מקום בו חסר משהו.

 

2.     כאשר מדובר על "כבוד", בהכרח מדובר על כבוד בעיני הזולת, שהרי יכול אדם לכבד את עצמו ככל  שיחפוץ, אבל זה לא יעזור לו, אם הוא רוצה שאחרים יכבדוהו.

 

3.     טול, למשל, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, פעילות לא-רצוייה מסויימת הנעשית "על רקע כבוד המשפחה": מי שמבצע אותה רואה את "כבוד המשפחה" בעיניו הוא, בעיני המשפחה עצמה, ואולי בעיני הסביבה הקרובה, אבל בעינינו, הציבור הנאור, המשקיף על הדברים מבחוץ, הפעילות הזאת אינה מגינה על כבודה של אותה המשפחה - אלא דווקא להיפך: אנחנו בזים לה, לאותה המשפחה, ודנים למאסר עולם את ה"מגינים" על כבודה.

 

4.      כאשר מדובר על כבוד המקצוע של עריכת הדין, צריכים אנו לשאול את עצמנו כיצד אנו נראים - לא בעיני עצמנו אלא בעיני הציבור, ומהו הכבוד שאנחנו זוכים לו.

 

(הטקסט המלא – כאן)

 

ומה שחל על "כבוד המקצוע" של עורכי-הדין חל גם, מקל-וחומר, על "כבוד המקצוע" של השופטים, ולא כל שכן על כבוד בית המשפט וכבוד מערכת המשפט בכללותה: השאלה היא, איפוא, "כבוד בעיני מי? בעיני המערכת-פנימה, או בעיני הציבור הרחב, אשר לכבוד מצידו המערכת זקוקה באמת?".

 

 

ומהעונש – אל שאר חלקי פסק-הדין, ואל ההחלטה בעתירה לדיון נוסף

כעת, אחרי  שראינו שיש משהו מעורר-חשדות, אנחנו יכולים לנוע אל נקודת-ההתחלה, לראות בהמשך, בין השאר, את הדרך הפתלתלה של ביהמ"ש העליון אל המטרה אותה סימן מראש, את ההתעלמות שלהם מכל מה שלא קידם את מטרתם, וכמוכן את הסגנון ואת התוכן של ההחלטה בדיון הנוסף, ומה שהוגדר ע"י השופט אליהו מצא כ"טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות", (ובמיוחד את הטענה הזאת) ואת הפליפ-פלופ שעשו שלושה שופטים: שניים בערעור לביהמ"ש העליון (תיאודור אור ואדמונד לוי) ועוד אחד בעתירה לדיון נוסף (אליהו מצא)פליפ-פלופ המעורר את השאלה: שחיתות או לא שחיתות?

 

הנה כי כן, כאשר אנחנו בוחנים את שרשרת ההתנהגות, החל מנקודת-ההתחלה ועד לנקודת הסיום, אנחנו מגיעים למסקנה העגומה שהיה כאן מעשה מתוזמן ומתוזמר, מושחת ומסואב, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, של התנכלות למי שמבקר בחריפות את מערכת המשפט.

 

אמרתי מתוזמן, אבל לדעתי גם מוזמן, כי איך אפשר לפרש את המארג הסבוך הזה, יחד עם קפיצת-המדרגה האדירה בעניין העונש, ולאור דבריו של השופט אליהו מצא בהחלטתו לדחות את עתירתי לדיון נוסף ("אין בידי לקבל כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר"), אם לא כראייה נסיבתית להידברות מסויימת בין גורמים בלשכה לבין השופטים?

 

אכן, זאת האשמה חמורה מאוד. אכן, אין לי אלא ראיות נסיבתיות, אבל כדי לפתוח בחקירה, די לנו בקצה-חוט זה, אשר, לדעתי, היה צולח אפילו את מבחן ה-no-case, ויכול לו. בוודאי שהוא יכול לשמש בסיס לתחילתה של חקירה.

 

כדי להמחיש את משקלן של הראיות הנסיבתיות האלה, אצא מתוך הנחה היפותטית קיצונית:

 

נניח שתיקים דומים, ואפילו חמורים יותר, עם מספר הרשעות קודמות דומה, ואפילו רב יותר, היו מסתיימים כל השנים בעונש של נזיפה, וכל ניסיונותיה של הלשכה להוציא מביהמ"ש העליון עונשים חמורים יותר עלו בתוהו.

והנה, בתיק פלוני של "עוכר מערכת המשפט", משהו כמו שמחה ניר, פוסקות ערכאות הלשכה השעייה-לצמיתות, ובית המשפט העליון, בהרכב אשר, בעבר הקרוב מאוד, פסק, כאמור לעיל, שהעונש הראוי הוא נזיפה ולא יותר, אישר את ההשעייה הזאת, כשהוא מתעלם מכל התקדימים, כולל תקדימיו-הוא, אשר הדיו עדיין לא יבש עליהם.

ונניח עוד כי אותו ההרכב ממש, יום לאחר מכן, חזר לרף-הענישה הקודם, בלי כל הסבר, ובלי להתייחס לטענות הלשכה לפיהן ההחלטה שלהם-עצמם מיום האתמול יצרה נורמת-ענישה חדשה.

הנה כי כן, יש לנו "קפיצת גראף" פתאומית ובלתי-מוסברת אלא בהתחשבנות עם אותו נאשם, אותו "עוכר המערכת", וחזרה לנורמות הישנות, ביום-המחרת.

זה, כשלעצמו, כבר חמור ביותר, אבל כאשר, ממש "במקרה", אותה "קפיצת גראף" מתרחשת בו-זמנית הן במוסדות הלשכה והן בבית המשפט, זה כבר מעורר את החשד להידברות מסויימת.

ואם נסכים הדוגמה הקיצונית הזאת אכן נותנת משהו, אפשר לעבור בהדרגה לדוגמאות פחות קיצוניות, ולהחליט עד לאיזה מקום יש בסיס לחשד, ומאיזה מקום כבר אין בסיס כזה.

 

לדעתי, אותה אני מבקש לאמץ, המקרה דנן כבר נמצא "בפנים".

 

וברשותך אחזור על מה שאמרתי לשופטים בדיון בבית המשפט העליון: עסקני הלשכה מציעים לכם שוחד, את הראש שלי, ואני מזמין אתכם לא לקבל את השוחד הזה.

והם לא עמדו בפיתוי. הם קיבלו את השוחד, ובנפש חפצה.

 

תלונתי היא, איפוא, על שופטי בית המשפט העליון תיאודור אור, אדמונד לוי, אסתר חיות ואליהו מצא, על שעשו את המשפט כלי לסתימת פיותיהם של המבקרים את מערכת המשפט.

 

על שהפרו את שבועתם "לשפוט את העם משפט צדק".

 

 

בכבוד רב,

 

 

שמחה ניר, עו"ד

 

חזור למעלה