חיים משגב: עשו לך עוול, אבל את השנוא עליך אל תעש לחברך!

ישנם, כמובן, גם יחידי-סגולה, אצילי-נפש, אשר חלומם הוא להגיע לאותה נקודה, אבל להראות לכל העולם כי אפשר גם אחרת. כי אפשר לפקד על הזולת – בלי לפגוע בכבודו.

חיים משגב שייך, כך נראה, למודל הראשון – זה אשר אצילות-הנפש ממנו-והלאה.

המקור

פסה"ד של ביהמ"ש העליון בו מדובר הוא על"ע 8/81 + על"ע 11/81, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נגד פלוני, וערעור נגדי, והוא פורסם בפ"ד לו(1), 756.

אמנם שמו של הנאשם-המערער-המשיב לא פורסם שם, אבל פרטי הפרסום נשוא הקובלנה מופיעים שם במדוייק (חדשות המשטרה, נובמבר 1977), והפרסום הזה נגיש לכל, כך שאני לא מגלה כאן שום סוד.

התמצית

עו"ד ד"ר חיים משגב פירסם, בשנת 1977, מאמר ובו מתח ביקורת קשה ביותר על התנהלותו של מוסד החנינה ע"י פוליטיקאים ופקידים, ובסופו קרא:

"לגרום לכך שרק נשיא המדינה – והוא לבדו – יהיה רשאי לשקול את פניות הפונים לחנינה".

ועל כך הוא הואשם בעבירת משמעת לפי חוק לשכת עורכי-הדין (להלן – חלע"ה), וגם הורשע בעבירה הזאת, יען כי במאמר נמצאה:

"פגיעה מכוונת להשפיל את מוסד הנשיאות ולבזותו ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הקורא".

נשאלת השאלה איך דברים המביעים אמון רק במוסד הנשיאות מתפרשים כמשפילים אותו, מבזים אותו ועושים אותו "ללעג ולקלס", רחמנא ליצלן.

בהליך הזה השתתפו תשעה שופטים (שלושה בביה"ד המשמעתי המחוזי של הלשכה, שלושה בביה"ד המשמעתי הארצי של הלשכה, ושלושה בבית המשפט העליון), ונשאלת השאלה אם הייתה זו טעות מקרית, של תשעה שופטים, בהבנת הנקרא, או משהו מעוות לחלוטין במוסד הדין המשמעתי כולו.

חיים משגב, מודל 1977

את המאמר הנ"ל כתב משגב, כאמור, בשנת 1977. במאמר, אשר נשא את הכותרת "אין חנינה למתחנחן", מתח משגב, כאמור, ביקורת על התנהלותו מוסד החנינה ע"י פוליטיקאים ופקידים, והוא מצא גם שחיתות בהתנהלות הזאת, ועל כן הוא קרא, כאמור, לנטרל את הגורמים האלה, ולהשאיר את הנושא, "נטו" בידי מוסד הנשיאות, קרי: נשיא המדינה.

את המאמר הוא פרסם בחודש נובמבר 1977 ב-"חדשות המשטרה", ועל כך הוא הועמד לדין משמעתי, לפי החלע"ה.

ביה"ד המשמעתי המחוזי זיכה את משגב, משום שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר כי הוא אכן כתב את שלא הוכח, כי הוא עצמו כתב את "הקטעים, המכילים דברי בלע" (הוכח שהמאמר עבר שיכתוב במערכת, וכתב-היד המקורי לא הוצג).

ביה"ד הארצי קיבל את ערעורו של הקובל, וקבע שבדין המשמעתי אין צורך להוכיח את הדברים ברמת הוודאות של המשפט הפלילי, ודי בוודאות נמוכה יותר, ובלבד שזו תעלה על 50% + (לא אמרו בכמה), ועל כן הרשיע אותו, אבל הסתפק בכך, ולא גזר עליו כל עונש.

שני הצדדים ערעורו לביהמ"ש העליון – משגב על עצם ההרשעה, והקובל – על כך שלא הוטל על משגב כל עונש.

בדיון בבית המשפט העליון טען משגב, לעניין ההרשעה, שתיים אלה:

האחת – שצדק ביה"ד המחוזי, בעניין נטל ההוכחה;

והשנייה – שהוא לא עשה את המעשה כעורך-דין, אלא כאדם פרטי.

אם נקבל את מה שנאמר בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון, משגב לא טען, אפילו לא לחלופין, שהמעשה עצמו אינו מהווה עבירה, משום שאין בו, למרות הנטען בכתב הקובלנה, משום "דברי בלע וגידוף כלפי מוסד הנשיאות בישראל".

אני מרשה לעצמי לפקפק בכך, משום שנורמה היא משנים-שנימה שבתי המשפט – כולל ביהמ"ש העליון – אינם רואים עצמם מחוייבים להתייחס לכל טענות הצדדים, אלא רק למה שמתחשק להם.

אבל אם משגב לא טען את הטענה הזאת – אין לו להלין אלא על עצמו, והוא הרוויח ביושר את מה שקיבל.

מה נאמר במאמר של משגב?

לפי הנאמר בפסה"ד של ביהמ"ש העליון –

"הכתבה מכילה דברי בלע וגידוף כלפי מוסד הנשיאות בישראל, ובקובלנה צוטטו הקטעים הבאים מתוכה:

"...מדינה זו המשופעת... בשוטים לרוב לא חסרה במשך השנים גם אנשים מושחתים... שלא היססו להפוך את המוסד הזה, לאחד המוסדות היותר מושחתים במדינת ישראל'... נשיא זה - וקודמיו - מעולם אפילו לא קרא את מכתביהם... שמע זעקתם, מעולם לא הגיע אל פתח ביתו המפואר, המשופע בפאר שווא ובהדר חינם ובלשכה מלאה ערלי לב שדמם מהול בטימטום נוזל. אף אחד מכל אותם אלפים שהמתינו לשווא למחילתו של נשיאם המתחנחן אליהם מידי ראש השנה - מעל גלי האתר - מתחסדת ומלוקקת - לא ידע כי ענינו נקבע למעשה במקום אחר... ושקילה זו צריכה להיות שקילה של 'חסד' ולא שקילה שמתוך בצע כסף מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל מחיר...".

השאלה הראשונה המתבקשת כאן היא אם סימני ההשמטה (...) הם של מגיש הקובלה, או של בית המשפט העליון, ואני נוטה להניח כי ההשמטות נעשו ע"י הקובל ולא ע"י בית המשפט, אבל אם נראה שההשמטות האלה מסלפות את הכתוב – בית המשפט שותף לאחריות, בכך שלא הביא את הטקסט המקורי במלואו.

הבה נשלים מעט מן החסר:

"לנשיא המדינה נתונה, כידוע, הסמכות לחון עבריינים ...

"אלא שגם הוראת חוק פשוטה וברורה זאת הפכה להיות ... אות מתה בספר החוקים שלנו, שכן בסמוך ומייד לאחריה קובע החוק כי חתימתו של נשיא המדינה על מסמך רשמי טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר ...

"וכאן מ תחילה הבעייה. יותר נכון מכאן החלה השחיתות להתגלגל. ולא היתה זו סתם שחיתות מתוך טימטום או היסח הדעת. שכן מי שיזם את התוספת הזו ידע שבעצם בכך הוא מנטרל את נשיא המדינה מסמכותו האחת והיחידה השמורה לו על פי החוק".

ובכן מה יש לנו עד כאן? בסך-הכל ביקורת לגיטימית על המחוקק, ביקורת אשר אפשר לקבלה, ואפשר שלא לקבלה.

ומייד בהמשך נאמר:

"והתוצאה לא אחרה לבוא.

"נשיא המדינה הפך להיות במרוצת השנים לחותמת גומי, שכל תפקידה הוא לאשר בחתימת ידו את המלצותיו של שר המשפטים, אשר הפך באמצעות משרדו (קרי: מדור החנינות) לאדם היחיד במדינה שבכוחו לנטרל כל פסק דין של כל בית משפט. להפוך לחוכא ואיטלולא את כל ההליך השיפוטי במדינת ישראל".

אמירה זו, מצידה, גם היא נחלקת לשתיים:

האחת – נשיא המדינה הפך להיות במרוצת השנים ל"חותמת גומי", שכל תפקידה הוא לאשר בחתימת ידו את המלצותיו של שר המשפטים;

והשנייה – שר המשפטים הפך, באמצעות משרדו, לאדם היחיד במדינה שבכוחו לנטרל כל פסק דין של כל בית משפט. להפוך לחוכא ואיטלולא את כל ההליך השיפוטי במדינת ישראל.

נו, ואני שואל: מה המיוחד בכך? האין זה ידוע שנשיא המדינה אינו יכול לטפל באופן אישי בכל בקשת חנינה, ועל כן קיימת מחלקת החנינות במשרד המשפטים, וייעוץ נפרד, לעניין זה, גם בלשכת נשיא המדינה?

האם נשיא המדינה הוא הרשות הסטטוטורית היחידה הפועלת כך?

האם ההחלטה מי יקבל את רשיון הנהיגה, ומי נכשל ב"טסט" נקבעת ע"י מי שמוגדר כדיו כ"רשות רישוי" (עם אצילת-סמכות כדין, בהודעה המתפרסמת ברשומות), או ע"י פקיד בתחתית הסולם (בוחן-הנהיגה)?

התשובה ברורה: נשיא המדינה הוא בעל הסמכות החוקית, אבל הוא מקבל ייעוץ, וכמעט לעולם לא פועל בניגוד לייעוץ הזה – המובא לפניו בצורת המלצה של השר הנוגע בדבר (לרוב – שר המשפטים, לפעמים שר הבטחון, ובמקרים מיוחדים, כגון במקרה בו החנינה נוגעת ללקוחו-לשעבר של השר – שר אחר).

כמובן שהעובדה שבמקרים מיוחדים וחריגים נשיא המדינה מפעיל שיקול-דעת עצמאי לחלוטין אינה משנה את התמונה הכללית, לפיה, בפועל, נשיא המדינה מפעיל שיקול-דעת אפסי – אם בכלל.

מעבר לדברים האלה לא התייחס המאמר לנשיא המדינה, אלא ליועצים אשר "מבשלים" את החנינות.

ונשאלת השאלה אם תיאור המצב כהווייתו הוא בבחינת "דברי בלע וגידוף כלפי מוסד הנשיאות בישראל"?!

כמובן שלא!

נמשיך, איפוא, אל "החצי השני" של האמירה: שר המשפטים הפך לאדם היחיד במדינה שבכוחו לנטרל כל פסק דין של כל בית משפט. (ו)להפוך לחוכא ואיטלולא את כל ההליך השיפוטי במדינת ישראל.

ואני שואל: נו...? האם מתעוררת כאן איזו שאלה? האם לא ברור איזה כוח ניתן לשר המשפטים ("באמצעות משרדו") כאשר נדרשת חתימת-הקיום שלו על החלטת-החנינה של הנשיא?!

אז גם את "דברי הבלע והגידוף" על שר המשפטים כבר עברנו בשלום, ונשארו רק הדרגים הנמוכים יותר.

קצת היסטוריה

לפני שנמשיך מן הראוי לזכור מתי נכתבו הדברים: בחודש נובמבר, 1977, חודשים ספורים לאחר המהפך הפוליטי אשר הוריד מהשלטון את מפא"י ובנותיה, והעלה לשלטון את הליכוד, בראשותו של מנחם בגין ז"ל.

עם פרוץ שלטון הליכוד החזיק מנחם בגין עצמו את תיק המשפטים, כנראה כדי לשמור אותו לשותפים פוטנציאליים נוספים לקואליציה, ורק לאחר מכן (ב-24.10.1977) הועבר תיק המשפטים לידיו של שמואל תמיר ז"ל, עם הצטרפותה לממשלה של סיעת ד"ש.

חנינות פוליטיות, חנינות לצרכים אלקטוראליים, וחנינות אחרות אשר מניעיהן היו מפוקפקים, היו, ככל הנראה, מאז ומעולם – החל מימיו של דוד בן גוריון ז"ל וכלה בימיו של מנחם בגין עצמו, שהם סוף התקופה הרלוואנטית למאמרו של משגב, המקדם, כפי שאנו רואים, את פניו של שר המשפטים החדש, שמואל תמיר, בקריאה לרוויזיה במוסד החנינה.

וכאן אנחנו מגיעים אל הדברים המצוטטים בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון, אלא שכאן צורפו יחד שני קטעים אשר ביניהם מפרידות 146 מלים אשר השמטתן משנה את התמונה מן הקצה אל הקצה.

נתחיל, שוב, מה"חצי הראשון":

"...מדינה זו המשופעת... בשוטים לרוב לא חסרה במשך השנים גם אנשים מושחתים... שלא היססו להפוך את המוסד הזה, לאחד המוסדות היותר מושחתים במדינת ישראל".

ה"במשך השנים" הופך את הדברים ל"סקירה היסטורית", אשר אפשר לקבלה, ואפשר שלא לקבלה, אבל גם כאן אין "דברי בלע וגידוף" – אלא ביקורת קשה, ואפילו קטלנית, כלפי אלה, בכל דור ודור, אשר "לא היססו" להפוך את "המוסד הזה, שאמור היה להיות משהו יפה, טהור, אמיתי, שתכליתו לעזור ולהושיט עזרה לחלכאים ולנדכאים" – קרי: מוסד החנינה ולא מוסד הנשיאות!!! – "לאחד המוסדות היותר מושחתים במדינת ישראל".

הנה כי כן, משגב כואב את כאבו של מוסד החנינה, אשר – לדעתו – היה "לאחד המוסדות היותר מושחתים במדינת ישראל".

כמובן שאפשר לחלוק על הכותב, ולומר כי המוסד הזה לא היה כל כך מושחת, שרוב האחרים היו מושחתים עוד יותר, שהשחיתות בו הייתה בטלה-בששים לעומת מה שהוא העניק לאלפי מורשעים, או שהוא היה טהור-לחלוטין מכל רבב-שחיתות – אבל זה כבר שייך לתחום ה"סחר בדיעות", ול"סקירות היסטוריות" מנוגדות, אם יש מי החולק על ראיית-הדברים של הכותב.

אבל "דברי בלע וגידוף"? נו, באמת ...

יחד עם זאת, כדי שלא להשאיר את הדברים כ"דיעה בעלמא", מביא הכותב גם מעט אישוש עובדתי – כפי שצריך, אם כי אולי מעט מדי, כאשר היום, אחרי 27 שנים, אנחנו נאלצים להפעיל את הזכרון העובדתי שלנו, כאשר הגיל עושה את שלו, וה-google של היום לא תמיד יודע איך לטפל בקבצי-הנייר המצהיבים, אשר משלו אז בכיפה.

הנה חלקו הראשון של האישוש, כפי שהוא מובא במאמר:

"ודוגמאות לרוב לא חסרות, ואין הכוונה, חלילה , לאיצ'לה ולבן-ציון. ראויים היו שני אלה, ללא ספק, לחנינה שנשיאנו החכם והמלומד העניק להם, בהמלצתו ובבירכתו של שר המשפטים. עינו של איש אינה צרה בהם, אף שברור ששחיתות שילטונית מהדרג השפל ביותר היתה ביסוד ההמלצה לחון, למשל, את איצ'לה עוד בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים. מי שטיפל בחנינתו של הלה אפילו לא טרח להמתין עד אשר בית המשפט העליון יאמר את דברו בעניין זה, אצה לו הדרך להשלים מלאכה בזוייה זו, בטרם יפנה את כסאו לבא אחריו".

בשלב זה מן הראוי לעצור קמעה, ולחזור אל ההיסטוריה.

"בן-ציון" הלא הוא יהושע בן-ציון, בנקאי אשר הורשע בגניבת 47 מיליון דולר, ונדון לקנס ולמאסר. הוא נחון ע"י נשיא המדינה אפרים קציר (נשיא המדינה בתקופת הרלוואנטית למאמר) בהמלצתו של מנחם בגין, בתקופת-הביניים בה כיהן גם כשר-המשפטים. אותה חנינה הוגדרה כ"אחד ממעשיו הראשונים והשנויים במחלוקת של בגין". אותה חנינה הוענקה לבן-ציון "עקב בריאות לקויה", אבל היו שריננו כי גם כאן הפוליטיקה מילאה תפקיד מסויים, ואולי מכריע, בחנינה הזאת.

לימים נפוצו שמועות – ככל הנראה נכונות – כי בן-ציון, אשר הוגדר כ"נוטה למות", פדה את חירותו בעזרת דגימת-שתן אשר קיבל מאסיר אחר, חולה אמיתי, וה"נוטה למות" הזה, ככל הידוע, חי עד עצם היום הזה – 27 שנים אחרי.

מי זה "איצ'לה"? זקני צפת לא זוכרים, אבל ככל הנראה זהו יצחק צויגנבוים אשר נדון למאסר ע"י ביהמ"ש המחוזי, והוא הגיש גם ערעור לביהמ"ש העליון, ובו-זמנית גם בקשת חנינה לנשיא המדינה (אשר גם נענתה בעוד הערעור תלוי ועומד, בכך שהמאסר-בפועל הומר במאסר על-תנאי).

וכך מתאר את הדברים בית המשפט העליון:

"המערער פנה אל נשיא המדינה והשיג ממנו ביום 19.6.1977 המרת עונש המאסר של שנתיים על-תנאי, שהופעל ונהפך לכן לעונש מאסר בפועל, למאסר-על-תנאי לאותה תקופה. כלל נקוט בידי הממונים על החנינה שלא להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן חנינה לפני שנתמצו ההליכים המשפטיים והגיעו לתומם. אומר סגן פרקליט המדינה שעקב טעות משרדית במשרד המשפטים סטו מהכלל האמור והמליצו בפני נשיא המדינה על הקלה בענשו של המערער בטרם התברר ערעורו בבית-משפט זה שאז כבר היה תלוי ועומד".

ראו איך זה מתיישב ככפפה-ליד על התיאור של משגב: ה-19.6.1977 היה יומה האחרון של ממשלת המערך, וממילא גם יומו האחרון של חיים צדוק ז"ל כשר המשפטים, וזה מתאים מאוד לאמירה "מי שטיפל בחנינתו של הלה אפילו לא טרח להמתין עד אשר בית המשפט העליון יאמר את דברו בעניין זה, אצה לו הדרך להשלים מלאכה בזוייה זו, בטרם יפנה את כסאו לבא אחריו".

ומה פשר דברי סגן פרקליט המדינה, לפיהם עקב "טעות משרדית" במשרד המשפטים "סטו" מהכלל האמור (זה אשר "נקוט בידי הממונים על החנינה שלא להמליץ בפני נשיא המדינה על מתן חנינה לפני שנתמצו ההליכים המשפטיים והגיעו לתומם") והמליצו בפני נשיא המדינה על הקלה בענשו של המערער בטרם התברר ערעורו בבית-משפט זה שאז כבר היה תלוי ועומד?

עם כל הכבוד, ה"הסבר" הזה של הפרקליטות מאוד לא משכנע: אם הכלל-הנקוט הזה אכן נעלם מעיני המטפלים בנושא, התירוץ המתאים היה שעקב אותה "טעות משרדית" הם "לא היו ערים" לכלל הזה, או לעובדת קיומם של ההליכים בביהמ"ש העליון, אבל כאשר מדובר על "סטייה" מהכלל הנקוט – סביר יותר להניח כי הייתה זו סטייה-מדעת, והפרקליט לא גילה לביהמ"ש את כל האמת (אולי משום שגם לו לא גילו זאת).

הנה כי כן, יש רגליים לתיזה של משגב, לפיה, למרות שגם אותו "איצ'לה", כמו בן-ציון, היה ראוי לחנינה, הרי "ברור ששחיתות שילטונית מהדרג השפל ביותר היתה ביסוד ההמלצה לחון אותו עוד בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים". כמובן שה"ברור ש..." הופכת את הקביעה העובדתית, לכאורה, להבעת-דיעה, בצמוד לעובדות, אשר, ככל הנראה, היו ידועות-ברבים בעת ההיא.

ובמלים אחרות: מעשה נכון, אבל המניעים פסולים.

המשך האישוש

חלקו הראשון של האישוש-לתיזה היה, כאמור:

והנה, מייד בהמשך, אומר משגב:

"אבל מה שיותר כואב היא העובדה שבמשך השנים המתינו מאות אנשים, שעוונם ופישעם היו קטנים בהרבה מאלה של איצ'לה ובן-ציון, להתערבותו של נשיאת החכם בעונשם, אבל תוחלתם היתה לשווא. משפחותיהם ציפו למיכתבו של הנשיא בכליון עיניים, כשהם סבורים לתומם שנשיא זה בוחן ובודק כל אותה עת את עניינם. שהוא מדיר שינה מעיניו כדי שעניינו של כל אחד ואחד יזכה למלוא תשומת ליבו".

כן, התיאור נכון: בקשות חנינה "מסתובבות" חודשים ארוכים בכל המחלקות, כאשר מבקשי החנינה מדמים לעצמם את בקשותיהם מונחות על שולחנו של הנשיא עצמו. לפעמים הבקשות "מתות" מאליהן, בתקווה שהמבקשים "ישכחו" מהן, במיוחד אחרי שהם כבר ריצו את העונש.

מעשה בנאשמת אשר נדונה לפסילת-רשיון, ובבקשת-החנינה הודגש – ונומק – כי הבקשה היא לחנינה מלאה (דהיינו מחיקתה של ההרשעה, ולא רק "הקלה בעונש"), ובעודה מרצה את עונשה – בתי המשפט, על ערכאותיהם, סירבו לעכב את ביצוע הפסילה) היא שלחה מספר תזכורות, לאמור אם הטיפול ישתהה, אני מסיימת את ריצוי העונש, ומי יחזיר לי את הזמן הזה, אבל היא לא שכחה להוסיף כי דווקא משום כך, ובנוסף לנימוקים המקוריים, היא עומדת על החנינה המלאה.

בסופו-של-דבר העונש רוצה עד-תום, אבל המבקשת המשיכה וציפתה להחלטת הנשיא, אשר בוששה לבוא. והנה, אחרי תזכורת נוספת עונים לה מבית הנשיא: חשבנו שעם ריצוי הפסילה איבדת את העניין בחנינה ...

וזאת רק דוגמה.

ומה עם החצי השני?

כאמור לעיל, בדברים המצוטטים בפסק-הדין של ביהמ"ש העליון צורפו יחד שני קטעים אשר ביניהם מפרידים שני הקטעים – 146 מלים – אשר השמטתם משנה את התמונה מן הקצה אל הקצה.

כאמור לעיל, זהו "החצי הראשון":

ואליו התווסף "החצי השני", גם הוא עם סימני-השמטה (בהם קטע בן 102 מלים, ועוד כמה השמטות "בתפזורת", ובהן נדון בהמשך, בנפרד), אלא שכאן ההשמטות כבר משנות את התמונה.

זה הקטע, כפי שהוא מופיע בפסק-הדין:

"... נשיא זה - וקודמיו - מעולם אפילו לא קרא את מכתביהם... שמע זעקתם, מעולם לא הגיע אל פתח ביתו המפואר, המשופע בפאר שווא ובהדר חינם ובלשכה מלאה ערלי לב שדמם מהול בטימטום נוזל. אף אחד מכל אותם אלפים שהמתינו לשווא למחילתו של נשיאם המתחנחן אליהם מידי ראש השנה - מעל גלי האתר - מתחסדת ומלוקקת - לא ידע כי ענינו נקבע למעשה במקום אחר... ושקילה זו צריכה להיות שקילה של 'חסד' ולא שקילה שמתוך בצע כסף מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל מחיר...".

ונקרא אותו שוב, יחד עם המושמטות (מובאות בהדגשה; סימני-הפיסוק אשר מובאים בסוגריים לא נמצאו במקור, ולא ידוע אם הם הומצאו ע"י הקובל, או ע"י בית המשפט):

"איש מהם (מהמייחלים לחנינה – ש' נ') לא העלה מאודו (כך במקור – ש' נ') על דעתו שנשיא זה – וקודמיו – מעולם אפילו לא קרא את מכתביהם, את תחינותיהם. שמע זעקתם(,) מעולם לא הגיע אל פתח ביתו המפואר, המשופע בפאר שווא ובהדר חינם ובלשכה מלאה ערלי לב שדמם מהול בטימטום נוזל.

"אף אחד מכל אותם אלפים שהמתינו לשווא למחילתו של נשיאם המתחנחן אליהם מידי ראש השנה - מעל גלי האתר - מתחסדת ומלוקקת (-) לא ידע כי ענינו נקבע למעשה במקום אחר לגמרי ועל פי שיקולים אחרים מאלה שהיו צריכים להנחות בעצם, את מי שסמכותו היא לחון מתוך רחמים. לא מתוך שיקולים הנוגעים למדיניות ענישה רגילה. מתוך רצון טוב – והרבה הרבה אהבת אדם. ובעיקר – מתוך רחמים רבים.

"עתה, זכתה מדינת ישראל בשר משפטים חדש. אדם שמשך שנים ידע להילחם נגד שחיתות שילטונית. נגד כוחו הבלתי מרוסן של השלטון להיטיב עם תומכיו. עם חסידיו. עתה הזמן, ששר משפטים זה ינקוט יוזמה ויבטל את כוחו הבלעדי של שר המשפטים במדינת ישראל להמליץ על חנינה. המלצה, שכידוע, אי אפשר לסרב לה.

"עתה הזמן לגרום לכך שרק נשיא המדינה – והוא לבדו – יהיה רשאי לשקול את פניות הפונים לחנינה. ושקילה זו צריכה להיות שקילה של (')חסד('). של רחמים. של אהבת העם הזה. ולא שקילה שמתוך בצע כסף. מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל מחיר. כפי שהיה עד כה".

הנה, יצא המרצע: לא "נשיא זה – וקודמיו" הם הנושא של המשפט הפותח כאן, אלא "איש מהם (מהמייחלים לחנינה) לא העלה ... על דעתו ש...".

הפסיק המיותר אחרי "שמע זעקתם" קושר את צמד-המלים הזה אל "קרא את מכתביהם", אבל הקשר הנכון הוא "שמע זעקתם מעולם לא הגיע אל פתח ביתו", וזה כבר משהו אחר, מנוקד אחר (שמע בשי"ן צרוייה, ולא בשי"ן קמוצה) – ומובן יותר לקורא.

102 המלים המושמטות, החל מ"לגמרי" וכלה ב"לשקול את פניות הפונים לחנינה" הם חזרה על הביקורת הקודמת בדבר אופן התנהלותו של מוסד החנינה, עם תקווה לעתיד טובה יותר, ועם משאלה לשר המשפטים החדש, שמואל תמיר.

והמלים "כפי שהיה עד כה" באות כנקודת-ציון, כ"רפרנס", ממה יש להישמר, ולמה יש לקוות.

אז מה היה לנו?

הייתה לנו כאן ביקורת קשה ביותר על פקידים וכנראה גם על פוליטיקאים אשר מנהלים את מוסד החנינה באופן מושחת, "מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל מחיר".

אבל טענות כאלה אינן מקוריות של הכותב, ואינן חדשות.

ומה לא היה לנו?

לא הייתה כאן, כעולה מפסק-הדין, כל טענה שהכותב פגע בכבודם של הפוליטיקאים והפקידים שהם, לשיטתו של הכותב, המוציאים והמביאים בפועל בכל הנוגע למוסד חנינה.

אפשר להניח בוודאות מוחלטת כי איש לא היה מעז לגרור את ההליך לפסים כאלה, ו"לשחק לידיו" של חיים משגב.

גם לא הייתה כאן כל טענה על "סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן", כפי שמקובל היום. ייתכן וטענות כאלה עוד לא השתכללו לכדי המוצא הקל הנהוג כיום מבירור עניין של ביקורת קשה ונוקבת, אבל ייתכן שהדבר נבע מכך שהייתה מחלוקת על ההתאמה בין הדברים שפורסמו לבין אלה שהוגשו למערכת.

לפיכך לא נתייחס כאן לשאלת ה"סגנון".

הכצעקתה?

כאמור לעיל, הייתה מחלוקת בדבר ה"תאימות" של הדברים, כפי שהוגשו למערכת, לבין הדברים אשר פורסמו.

הוכח שהיה שיכתוב, אבל לא ברור מה שוכתב.

סביר להניח כי בית המשפט אכן מבין שישנה כאן בעייה, והוא מבקש לאחוז את פסק-דינו "גם בחגורה וגם בשלייקס", ועל כן הוא אומר:

"אם תיבדק הכתבה כולה, ויוחלפו בה המלים החריפות ביותר, שהמערער טוען שלא הוא כתבן, במלים מתונות יותר, גם אז יש בכתבה משום פגיעה מכוונת להשפיל את מוסד הנשיאות ולבזותו ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הקורא".

זאת אומרת שגם בית המשפט מדבר רק על תוכן, ולא על "סגנון".

ועם כל הכבוד – אין כאן שום פגיעה במוסד הנשיאות, ודווקא ההיפך הוא הנכון.

הנה אחד הקטעים אשר הושמטו מהציטוט:

"עתה הזמן לגרום לכך שרק נשיא המדינה – והוא לבדו – יהיה רשאי לשקול את פניות הפונים לחנינה".

ומה אומר הקטע הזה?

הקטע הזה אומר – חד משמעית – כי אני, הכותב, יש לי אמון וכבוד רק למוסד הנשיאות – לא לפקידים, לא לפוליטיקאים ולא לשום גורם אחר מאלה הבוחשים בקלחת החנינות – ולכן אני קורא לייחד את הטיפול ואת שיקול-הדעת בעניין הזה רק לנשיא המדינה, ורק למוסד הנשיאות.

האם בכך יש משם "פגיעה מכוונת להשפיל את מוסד הנשיאות ולבזותו ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הקורא"? נו, באמת ...

ונחזור לעובדות

המחלוקת העובדתית הייתה, כאמור, בשאלת ה"תאימות" בין המאמר שהוגש ע"י המחבר לבין המאמר כפי שפורסם.

כך מוצגת המחלוקת ע"י ביהמ"ש העליון:

"סבורים אנו, כי צדקו בעלי דעת הרוב גם במסקנתם, כי אשמת המערער הוכחה במידה מספקת, על-פי אמת המידה שבה יש להשתמש בעבירות משמעתיות כגון אלה.

"המערער לא התכחש לכך, שהכתבה בכללותה היא כתבתו. הוא רק טען, כי נפלו בה שיבושים חמורים, בין על ידי הוצאת דברים מהקשרם ובין על-ידי תוספות, וכי העורך ניצל את העובדה, שהוא, המערער, לא עבר על ההגהות.

"יחד עם זאת הודה, כי באופן כללי הכתבה היא שלו, כדבריו:

'אני עומד מאחורי הדברים שכתבתי, אך היו שיבושים'.

"ובמקום אחר:

'באופן כללי ומסכם: רוח הדברים נשארה אך הוכנסו ביטויים חריגים שאינם ממנהגי וגם לא כתבתי'.

"ועוד:

'אני עומד מאחורי המאמר אך לא מאחר הביטויים החריפים...'.

"ולשאלה, אם הכתבה כפי שפורסמה נותנת ביטוי לצורת הכתיבה של המערער, השיב:

'לא אוכל להשיב על כך'.

"אשר לשיבושים שטען להם, המערער לא זכר ולא יכול היה לומר, מה היו הביטויים, שהוא השתמש בהם במקום אותם ביטויים, שלטענתו אחראי להם העורך.

...

"העורך אמר בעדותו, שכל חומר, המגיע לעיתון, עובר שיכתוב, ונעשית בו עריכה מסוימת, כי מנסים לשמור על רוח הדברים אך מדי פעם ישנם שיבושים. ועוד הסביר, כי תפקידו של המשכתב הוא לבדוק, כי השפה תהיה נוחה לקריאה, והמשכתב נוגע פה ושם, מוסיף או גורע מלה. ביחס לכתבה הספציפית הזאת אמר:

'במאמרו של הנאשם נעשו תקונים קלים פה ושם להוסיף או להחסיר מלה'".

ועם כל הכבוד – אין כאן הוכחה, לא רק מעבר "לכל ספק סביר", לא רק ברמת ההוכחה "במידה מספקת, על-פי אמת המידה שבה יש להשתמש בעבירות משמעתיות כגון אלה" – "אמת מידה" שמעולם לא הוגדרה, לא ברמת-ההוכחה ה"אזרחית" – ולא בכלל, כי כדי להרשיע נאשם בעבירה יש להביא הוכחות פוזיטיביות, ולא תחושות-בטן, ורק אחרי שיש ראיות פוזיטיביות אפשר ללכת הלאה, ולבדוק אם משקלן של הראיות נותן לנו את רמת ההוכחה הנדרשת.

אפילו בטקסט הזה עצמו ראינו עד כמה קל לטעות (במרכאות או בלעדיהן), וע"י השמטות – בעיתונות זה נעשה לרוב מ"חוסר מקום" – או הזזת פסיק וכו' אפשר לשנות דברים מהקצה אל הקצה.

ואם כבר בחנינות עסקינן, מן הראוי להזכיר סיפור מרוסיה הצארית, על צארינה שרצתה להיטיב עם מישהו אפילו יותר ממה שהצאר עצמו התכוון, והיא לא נזקקה ליותר מאשר הזזתה של נקודה (במעבדי-התמלילים של אותה התקופה זה כבר היה אפשרי).

הטקסט המקורי היה:

"חנינה לא כדאי. לשלוח לסיביר!".

אבל לאחר התיקון הטקסט היה:

"חנינה. לא כדאי לשלוח לסיביר!".

אבל כאשר מתייחסים ל"משמעת" לפי החלע"ה כאל "משמעת" לפי החש"ץ – הכל פתוח, הכל פרוץ.

"למרות שעובדתית זה נכון"

בהתכתבות עם חבר בנושא הזה הוא אומר לי:

"אני חולק עליך בפרשנות: לכתוב שהנשיא הוא חותמת גומי מהווה פגיעה בנשיא - למרות שעובדתית זה נכון".

ואני חוזר אליו ומקשה:

"איך היית אומר את אותם הדברים, בלי שתהייה בכך פגיעה בנשיא?

"אם עצם האמירה היא 'פגיעה בנשיא', ולא ה'סגנון' שלה, סימן הוא, לשיטתך, שצריך לשתוק?".

בנקודה הזאת חוזר חברי אל עניין ה"סגנון", ומציע לי "חלופות", אבל כיוון שהמקרה הזה לא הוכרע על פי ה"סגנון" אלא על פי התוכן, אני משאיר את הסוגיה הזאת להזדמנות אחרת. ממילא הארכתי כאן יותר ממש שתיכננתי.

על דאטפת ...

ה"קליימקס" במאמרו של משגב הוא, כאמור:

"עתה הזמן לגרום לכך שרק נשיא המדינה – והוא לבדו – יהיה רשאי לשקול את פניות הפונים לחנינה. ושקילה זו צריכה להיות שקילה של חסד. של רחמים. של אהבת העם הזה. ולא שקילה שמתוך בצע כסף. מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל מחיר. כפי שהיה עד כה".

אני לא רוצה להגיד שגורמי ה"אתיקה" של הלשכה מונעים מתוך בצע-כסף, כי אין לי ראיות לכך, אבל ההמשך הוא נכון לגבי כולם. תאוות-השררה מעבירה אותם על דעתם, והם אפילו לא זוכרים שפעם, כשהם היו קטנים, אחרים עשו להם את זה, וכעת, כמו אותו מם-כף טירונים עלוב, הם עושים זאת לאחרים.

ועל כך הלא אמרינן: על דאטפת אטפוך.

ועל נושא הדין המשמעתי של הלשכה יש להחיל את ה"יא, ברעכן!" הז'בוטינסקאי – להעיף את חיים משגב וחבריו לכל רוח, ולהעביר את הכל לידי המדינה.

כתבו אלינו מפת האתר דף השער

דין הלשכה