"מבחן גורלי"
למערכת המשפט?
|
לקראת
ההתנתקות, הסרבנות שוב בשער: לגיטימית
או לא? על "מבחן גורלי למערת
המשפט" ליצחק זמיר: האמנם
"מבחן גורלי", או סתם קשקוש? הגדרת הבעייה
עם פרוץ חוק ההתנתקות התעוררה שוב שאלת הסרבנות. הסרבנות
של החיילים לפנות יישובים, והסרבנות של האזרחים להתפנות מיישוביהם. לסוגיה הזאת
נדרש גם יצחק זמיר, במאמרו "מבחן גורלי למערכת המשפט"
(הארץ, 21.1.2005). הרשימה
הזאת נכתבה בעיקרה באותה העת – הרבה לפני פסק הדין בבג"ץ ההתנתקות, אבל גם היום, בחודש יוני 2005, אחרי אותו
פסק-דין, עדיין הנושא אקטואלי, גם לגבי החוק הזה, וגם בכלל, כי השאלה הזאת יכולה
להתעורר גם באשר לחוקים אחרים, וגם באשר לסרבנות לגבי חוקים אשר לא נטען כי הם
עצמם לא-חוקיים. פותח המחבר בהצגת השאלה: "האם הסרבנות היא באמת תופעה רעה
ומסוכנת כל כך? הסרבנים עצמם, ואנשי דת ורוח התומכים בהם, טוענים, כי הסרבנות
היא בסך הכל מחאה חברתית נגד חוק ההתנתקות. בדמוקרטיה יש זכות למחאה. כיוון שכך,
הם טוענים, הם פועלים ברוח הדמוקרטיה. זאת ועוד, חובה היא לסרב לביצוע של חוק
בלתי חוקי בעליל. כזה הוא, לטענתם, חוק ההתנתקות. אם כך, זה כשר למהדרין. אולי
אף ראוי לשבח". אכן, פתיחה נהדרת, המשקפת את השאלה, עם רמז עבה לבאות, לדעתו
של הכותב על הסרבנות. אבל בהמשך נראה כמה צביעות וכמה היתממות יש במאמר אשר סימן
מראש את המטרה, ולא בוחל בשום נימוק עילג כדי להגיע אליה. עירוב תבשילין
שלושה נושאים, אשר כל אחד מהם ראוי לדיון נפרד, איחד הכותב לנושא אחד. שלושת
הנושאים האלה מהווים, לכאורה, שלישייה סיאמית, אבל רק לכאורה, כי הדיון המאוחד
בהם מביא לכך שכל אחד מהנושאים האלה מטיל צל כבד על האחרים, ובכך מוטל על כל אחד
מאלה צילם הכפול של השניים האחרים. הנושא הראשון הוא
מעמדה של הסרבנות בחברה הדמוקרטית; הנושא השני הוא
"חשיבות המעמד של החוק, במיוחד בישראל"; והנושא השלישי הוא
הצעדים שיש לנקוט ב"שעת חירום" זו. על הסרבנות
ושלטון החוק
אין כל מחלוקת שסרבנות
אינה טובה לשלטון החוק, אבל זהו הבסיס. זו "כיתה א'".
אלא שאנחנו מזמן גמרנו את הבצפר-עממי ואת הבצפר-תיכון, וגם סיימנו את
האוניברסיטה, ואין טעם לחזור לשלב של "שניים ועוד שניים הם ארבעה"
בתור עבודת-גמר בפקולטה למתימטיקה. השאלות היום הן
מתקדמות יותר, כגון אלה: ·
מתי, למרות הכל, מותר לסרב, אם בכלל? ·
עד כמה צריכה החברה להיות סובלנית כלפי אלה אשר אין להם שום דרך להביע את
מחאתם הלגיטימית? ·
האם מן התבונה הוא לרדוף אותם עד חורמה, או שמא עדיף להסתדר אתם בדרך
אחרת? ·
האם חברה בה שיעור הסרבנות הוא אפס מוחלט אין בה משהו מן הבולשביזם? אומר זמיר על
הסרבנים: "... חובה היא לסרב לביצוע של חוק
בלתי חוקי בעליל. כזה הוא, לטענתם, חוק ההתנתקות. אם כך, זה כשר למהדרין. אולי
אף ראוי לשבח". ומקשה: "האומנם?
הסמכות לקבוע אם חוק מסוים הוא בלתי חוקי בעליל נתונה אך ורק לבית המשפט.
הסרבנים יודעים זאת. אם הם מאמינים בטענתם, הם יכולים לבחון אותה בבית המשפט, או
להפנותה ליועץ המשפטי לממשלה, שחוות הדעת שלו מחייבת את הממשלה. הם אינם עושים
זאת מפני שהם מניחים שהטענה תידחה. לכן העלאת הטענה גרועה מטעות והטעיה. יש בה
צביעות". צביעות? לפתחו
של מי?
מי שחטא כאן בצביעות,
ואולי אף במשהו גרוע מזה, הוא זמיר עצמו. אכן, "הסמכות
לקבוע אם חוק מסוים הוא בלתי חוקי בעליל נתונה אך ורק לבית המשפט", אבל
עקרון הסירוב למלא פקודה "בלתי חוקית בעליל" הוא בכך שיש בו כדי להטיל
על היחיד את האחריות לסירוב, ואין הוא יכול לשאול את נותן הפקודה אם פקודתו-הוא
נכנסת לגדר זה, שהרי אין להניח כי המפקד יאמר פקודתי זו בלתי חוקית בעליל היא. ממילא גם אין לצפות
מהם כי יפנו אל היועץ המשפטי לממשלה, שהרי, לפחות בעיניהם, היועץ הוא חלק
מהממשלה, נותנת הפקודות, וגם לא ברור עד כמה משאביו של היועץ המשפטי דיים כדי
להעמיד ייעוץ כזה לכל דיכפין. במדינת ישראל אין
"פרה-רולינג" (pre-ruling) בשאלות מן המשפט הפלילי,
וכנראה שהמוסד הזה אינו קיים בשום מקום בעולם. אדם אינו יכול לפנות לבית המשפט
ולבקש כי יקבע אם התנהגות מסויימת היא מותרת, אם לאו, ולזכות בחסינות מה מהעמדה
לדין על ביצועה של עבירה. יכול להיות שטוב הדבר, ויכול להיות שרע הוא, אבל לא
שמענו קריאה מזמיר – גם כשהיה בעמדות-כוח בהן נשמע קולו ברמה – כל קריאה לכונן
מוסד כזה במקומותינו. אפשר, כמובן, לעתור
לבג"ץ נגד החוק, אבל ברגע שהפרקליטות
תטען כי "העותר, למעשה, מבקש הכשר-מראש לעבור על החוק", ובית המשפט אינו
דן בעניינים אקדמיים" – באותו הרגע ישלפו השופטים – זמיר וחבריו, והיום רק
חבריו – את "נוהל הוצאות", הוא התרחיש הידוע: אולי אדוני ימשוך את עתירתו? וחוץ מזה – מאיפה
ייקח חייל בשרות חובה את הכסף הדרוש לצורך עתירה לבג"ץ (אגרות + שכר
טירחה)? אלא שזה לא הכל:
בהעדר פרה-רולינג על ידי בית המשפט, פנייה מוקדמת אל היועץ
המשפטי לממשלה, כפי שמציע הכותב, יכולה להועיל למי שרוצה לבצע את הפקודה אשר לא
ברור מהי מידת חוקיותה, והוא רוצה לכסת"ח את עצמו.
יכול מאוד להיות שבמקרה כזה חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (ולמעשה גם כל
חוות-דעת משפטית) עשוייה לספק למקבלה את "הגנת ההסתמכות", אם הוא
יועמד לדין על ביצועה של פקודה בלתי-חוקית-בעליל, אבל, לעומת זאת, מי שאינו רוצה לבצע את הפקודה, וסומך רק על בית המשפט,
אין לו אלא לנהוג לפי הבנתו ומצפונו, לקוות לכך שבית המשפט יקבל את עמדתו (וגם
להסתכן בכך שעמדתו לא תתקבל). תודה על
שהשכלתנו
וממשיך הכותב: "נכון שהדמוקרטיה מקנה זכות למחאה,
בדרכים שונות שהחוק מתווה. עם זאת ברור, שהסרבנות, לא כל שכן הקריאה לחיילים לסרב
פקודה, היא עבירה על החוק. הסרבנים הם עבריינים פליליים". בוקר טוב, אליהו: כדי
לדעת ש"הסרבנות היא עבירה על החוק" אין אנו נזקקין למאמר הזה, כי זאת
הכל יודעין, אבל השאלה האמיתית היא מה קודם למה: החובה לקיים את החוק (או לבצע
את הפקודה), מחד, או החובה שלא לקיים את החוק, ולא לבצע את הפקודה, אם הם
בלתי-חוקיים-בעליל. זאת השאלה האמיתית,
ולכך המחבר אינו מציע לנו כל תשובה. מה "מיוחד
בישראל"?
וממשיך המאמר: "אולם, טוענים הסרבנים, גם אם כך,
אין זה אסון. אנשים רבים מפירים את החוק יום יום, למען תועלת אישית, והמדינה
מחזיקה מעמד. היא תחזיק מעמד, גם אם אנשים רבים יפרו חוק מסוים, הוא חוק
ההתנתקות, למען מטרה לאומית. "טענה
זאת מתעלמת מחשיבות המעמד של החוק, במיוחד בישראל. ישראל נוסדה על מסורת של
עוינות לחוק. בארצות הגולה היו הקהילות היהודיות כפופות לחוקי שלטון זר, שהיה על
פי רוב עוין ליהודים. ליהודים לא היתה סיבה לכבד את החוק. גם בארץ ישראל עמדה
הקהילה היהודית, מתחילת התנועה הציונית, מול חוקים עוינים. לדוגמה, העלייה
המאורגנת של פליטי השואה היתה בלתי חוקית. המנהיגות היהודית אירגנה את המאבק נגד
חוקים אלה". לצערי לא ירדתי לעומק
"חשיבות המעמד של החוק, במיוחד בישראל": בינתיים אין עוד בעולם מדינה בה החוק הוא "וולונטארי",
וממילא חשיבות מעמדו של החוק היא זהה בכל משטר ומשטר, דמוקרטי ולא-דמוקרטי.
הייתי מרחיק-לכת ואומר כי אם בכלל יש מקום ל"הנחות" בעניין זה, הוא
דווקא במדינות הדמוקרטיות, ולא ברור מדוע מציע לנו המחבר את הברירה
הפחות-דמוקרטית. המחבר, כפי שראינו,
אכן מודע לכך שגם המדינה שהוא בא להגן על חוקיה הינה תולדה של סרבנות ומרד
בשלטון הלגיטימי אשר קדם לה, אבל הוא מתעלם מכך שחלק
מהציבור בארץ רואה את מלחמת ה"יישוב" נגד הריבון הזר, ואת הקמתה של
המדינה, רק כשלב-ביניים בדרך למדינת-ההלכה, מדינה בה מושלים הרבנים, והסדרים
טריטוריאליים על חשבון גבולות-ההבטחה הם בבחינת ייהרג-ולא-יעבור.
הסרבנות של אלה אינה לגיטימית פחות, וגם לא לגיטימית יותר, מהמרד היישובי נגד
השליט הבריטי, ולזכותם של הסרבנים
דהיום ייאמר כי הם מוכנים לשלם את המחיר, כשם שקודמיהם, אנשי המחתרות, היו
מוכנים לשלם את המחיר. וכשם שכיום אנו
קוראין רחובות על שם אותם מפירי-חוק, כך לא מן הנמנע כי הבאים אחרינו יקראון
רחובות על שם הסרבנים דהיום, בין מימין, בין משמאל, בין עם חילופי-שלטון, בין על
פי "דילים" פוליטיים בין הימין לבין השמאל. במדינה המטורפת הזאת הכל אפשרי. ומה עניין
שמיטה?
וממשיך הכותב: "עם הקמת המדינה היה צריך לשנות
באופן חד את ההתייחסות לחוק. עכשיו זה חוק שלנו, וצריך לכבד ולקיים אותו". הנה כי כן ...
"עכשיו זה שלנו", אבל לך ותשכנע את אלה אשר רואים במשטר החילוני שלנו
משום "שלטון זר", ובבתי המשפט שלנו משום "ערכאות
עכו"ם". כאן יהיה "המבחן
הגורלי" שלך, אם נשתמש בכותרת שנתת למאמרך. ועוד: "בדמוקרטיות
מבוססות זה מובן מאליו, יסוד מובנה בחינוך ובתרבות של כל אזרח. אך בישראל זה
תהליך קשה וממושך, שטרם הסתיים. יום יום אזרחים הגונים, ואפילו עובדי ציבור
ונבחרי ציבור, מזלזלים בחוק", אבל נשאלת השאלה מה עניין שמיטה להר סיני, ובמה שונה ישראל ממדינות אחרות.
האם במדינות אחרות אין שופטים המסדרים מקומות התמחות מועדפים לבניהם, ומה הקשר
בין זה לבין הסרבנות האידיאולוגית? הנושאים את שם
התעבורה לשווא
והנה, הקלף המנצח
ל"זלזול בחוק": "לדוגמה, הנהיגה בכבישי
הארץ". וכן הכותב המלומד
יורה לעצמו ברגל, כי הסרבנות ה"תעבורתית" היא האמא-של-האמא-של-האמא של כל הנצחונות של הסרבנים לדורותיהם. כאשר פרצה המדינה,
המהירות המותרת בכבישי הארץ הייתה 60 קמ"ש, ואם הנהגים היו מצייתים למותרת
הזאת, עד היום היינו נוסעים במהירות הזאת, אבל בגלל
הסרבנות ההמונית לקבל הגבלות-מהירות לא-משכנעות הגענו לכך שבכבישים מסויימים
מותרת הנהיגה במהירות 110 קמ"ש, ועד 150 קמ"ש אתה יכול "לשלם את
חובך לחברה" באשנבי בנק-הדואר, במקום בבית המשפט לתעבורה. ואם תאבו דעת עד כמה
זול במקומותינו ה"זלזול" בתקנות ה"בנפשנו" התעבורתיות, נאמר
כי במחיר ההוצאות שחייבתם את העותר במקרה המתואר כאן, הוא יכול היה לנסוע ולהיתפס 40 פעם – ואולי אף יותר – במהירות של 150 קמ"ש. ולא זו בלבד, אלא
שכעת מתבשרין אנו כי המשטרה מצמצמת
את האכיפה בתחום מה שקרוי "הברירה הנמוכה" (20 קמ"ש מעל למותר בדרכים
עירוניות, 25 קמ"ש מעל למותר בדרכים לא-עירוניות) – נצחון נוסף לסרבנות-ההמונים. יצא המרצע
ועכשיו מתברר מדוע
מגייס הכותב לימינו את עבריינות-התעבורה: "דוגמה אחרת, הקמת היאחזויות בלתי
חוקיות. ועוד דוגמה: תופעת הסרבנות. אלפים מזלזלים בחוק בגלוי, ועוד מצפים
להערכה כמו על מעשה גבורה. אין ספק, מעמדו של החוק בישראל לאחר יובל של עצמאות
רעוע עדיין". וכך הדבר, לשיטתו: אם
הנסיעה במהירות המופרזת פסולה מעידה על "זלזול בחוק", ממילא גם הקמתן
של היאחזויות בלתי-חוקיות מעידה על זלזול כזה, וכנגזרת אוטומטית – גם הסרבנות,
ומה שנותר הוא, איפוא, לסכם כ"מובן מאליו": מעמדו של החוק בישראל לאחר יובל של עצמאות רעוע עדיין ... יכול להיות שכך הוא,
ויכול להיות שלא, אבל אין לכך כל קשר
לסרבנות, אשר אינה נובעת מה"זילזול בחוק", אלא מהכמיהה למשהו אחר. מה עניין
"מפולגת ומסוכסכת"?
ואחרי שהכותב
"שכנע" אותנו (למעשה רק את עצמו, וגם זה בספק) בכך ש"צריך לשנות
באופן חד את ההתייחסות לחוק", הוא ממשיך: "למעמד של החוק נודעת חשיבות
מיוחדת בישראל. החברה בה מפולגת ומסוכסכת. מה יכול להחזיק אותה ביחד? לא מצוות
הדת; לא הציונות; אף לא מורשת לאומית. רק החוק. ההכרה, שבחברה דמוקרטית כל קבוצה
צריכה לכבד את החוק, גם כשהחוק אינו לרוחה, היא הדבק המחבר יהודים וערבים, דתיים
וחילוניים, ימין ושמאל. אם הדבק יתמוסס, החברה תתפורר והדמוקרטיה תתמוטט. זאת
סכנה מוחשית במיוחד בישראל, הנאבקת עדיין על קיומה ודמותה. בלא חוסן פנימי
המדינה לא תחזיק מעמד מול מתקפה חיצונית". אבל הדברים האלה אין
להם כל "חשיבות מיוחדת בישראל", כי אפשר לומר אותם גם על לבנון (שהיא "מפולגת ומסוכסכת" בהרבה יותר מאתנו),
גם על ספרד וגם על וואשינגטון די.סי.. קשקשנות
והוא הדין גם בדברים
האלה: "הסכנה הטמונה בסרבנות אורבת
מצדדים שונים. לא רק מימין. היא כבר הופיעה משמאל. גם מן הציבור החרדי שהקהיל
רבבות כדי להכריז שאינם מקבלים את מרות בית המשפט. וברור שהאוכלוסייה הערבית
יכולה למצוא בנקל סיבות לסרבנות. אמנם כל קבוצה של סרבנים רואה הבדל גדול בין
הסרבנות שלה לבין הסרבנות של אחרים. כולם מבינים שסרבנות גורפת, מכל הצדדים, היא
אנרכיה. לכן כל קבוצה טוענת, שרק הסרבנות שלה מוצדקת. אך האמת היא, שההבדלים בין
קבוצות סרבנים הם משניים. העיקר הוא, שכולם מסרבים לקבל את עמדת הרוב כפי שהיא
באה לביטוי בחוק". אז נכון הוא שדין אחד
לסרבנות משמאל ולסרבנות מימין, אבל – למי ששכח – המאמר הזה התחיל בשאלת הסירוב לבצע פקודות שהן בלתי חוקיות בעליל
(סירוב שהוא חלק ממצוותו של החוק), ולא בשאלה מה עושים עם הסירוב לבצע פקודות
חוקיות. ומי יגיד לנו מה פשר
הדברים האלה: "הסכנה
הגדולה אינה טמונה בעצם הסרבנות, אלא בהצלחת הסרבנות. הרוב עלול להיבהל מן
המיעוט ולהיכנע לאיום של סרבנות מלווה באלימות. זאת תהיה הזמנה לעוד סרבנות
ולעוד אלימות. סכנה זאת גדולה היום יותר מאשר אי פעם. מעולם לא היתה סרבנות
בהיקף כזה, עיקשת ואלימה כל כך, בגיבוי של מנהיגים חברתיים ודתיים. משום כך זוהי
שעת חירום", אם לא חתירה אל המטרה
אשר סומנה מראש – "זוהי שעת חירום"?... ואכן, יצא המרצע מן השק, פעם
נוספת: "בשעת חירום מוצדק להשתמש באמצעי
חירום. לכן מוצדקת הקריאה של המנהיגות המדינית למערכת המשפט האזרחית והצבאית
(כולל המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט), שתיחלץ בכל כוחה למערכה על הגנת החוק
והדמוקרטיה. ישראל, אמר פעם בית המשפט, היא דמוקרטיה מתגוננת. אכן, למערכת המשפט
יש די אמצעים כדי להתגונן מפני הסרבנות. והיא כבר הוכיחה בהקשרים אחרים, שהיא
יודעת להתאים את האמצעים לשעת חירום כדי להתגונן מפני מכת מדינה. הסרבנות היא
מכת מדינה. המאבק נגד הסרבנות הוא מבחן גורלי למערכת המשפט". ואני שואל למה
הכוונה, ומדוע הכותב לא קורא לילד בשמו: ·
האם הוא מתכוון למעצרים המוניים? שיגיד. ·
האם הוא מתכוון לומר שהפרקליטות תגיש כתבי-אישום כלאחר-יד? שיגיד. ·
האם הוא מתכוון לכך שבתי המשפט יכבדו פחות את זכויותיהם של הנאשמים? שיגיד. לא מוכן להסתכן
אבל הוא לא אומר, כי
הוא לא מוכן להסתכן. כי יותר קל לזעוק
"חירום! חירום!!!" מאשר להציע אמצעי-חירום אשר גם יהיו יעילים וגם
יעמדו במבחן החוק שהכותב המלומד מבקש מאיתנו לכבדו. אודה ולא אבוש: אכן
בית המשפט אמר פעם כי ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת", אבל למרות שכבר
עברו כמעט 40 שנה מאז, אני עדיין לא יודע מה זה. כל משטר הוא,במידה זו או אחרת,
משטר "מתגונן", וכל דמוקרטיה היא דמוקרטיה, וההבדל, לטעמי, בין
דמוקרטיה מתגוננת לבין דיקטטורה מתגוננת, הוא בכך שהדמוקרטיה לא ממציאה תירוצי
"חירום! חירום!!!" כדי להגן על עצמה. ואחרון-אחרון: לא
ידעתי גם מה פשר "המאבק נגד הסרבנות הוא מבחן גורלי למערכת המשפט". מערכת המשפט נבחנת
יום-יום. בחלק מהמבחנים היא מצליחה באופן מזהיר, בחלק מהם היא נוחלת כשלון
מחפיר, וברוב המקרים היא יוצאת מהמבחן עם ציון בינוני מאוד. במה המבחן הזה יותר "גורלי" למערכת המשפט מאשר מבחנים
אחרים? סתם לזרוק לחלל את הביטוי הכי אטרקטיבי שנמצא בטווח-יד? סיכום
סוגיית הסרבנות היא
עדינה ומורכבת, היא "טעונה" מאוד. טעונה חומר-נפץ חברתי, טעונה רגשות
דתיים ולאומיים, טעונה אהבה-ללא-גבול לארץ ישראל, וחרדה לעצם קיומה של הארץ הזאת
– בין משום שהם רואים ב"התנתקות" משום סכנה ביטחונית (והם, כמובן לא
סומכים על גורמי הביטחון המוסמכים), בין משום שהם רואים את שלמות הארץ, בגבולות
ההבטחה, ערך קדוש יותר מאשר חיי אדם. מי שקורא להפעיל את
החוק כנגד בעלי האידיאלים האלה, מכניס נעליים מסומרות לחנות של חרסינה, בלי
להביא בחשבון את הנזק שהוא עשוי לגרום. מי שקורא "להתאים
את האמצעים לשעת חירום" כנגד הסרבנים והמסיתים-לסרבנות אינו מביא בחשבון
שהוא יצטרך להכין אלפי – ואולי רבבות – מקומות-כליאה. הוא לא מבין שאם הוא מכניס
לכלא מאות אמהות עם תינוקותיהן, הבעיות שלו תהיינה הרבה יותר מאשר
סתם-לוגיסטיות. מי שקורא להעמיד כאן
את מערכת המשפט ב"מבחן גורלי" אינו מביא בחשבון
שה"מערכת" הזאת עשוייה להיכשל כשלון מחפיר – דווקא במבחן הגורלי הזה. שנים רבות אמרתי כי
עדיף לה, למדינה, להגיע להסדר שקט עם סרבני-המצפון. למדינת ישראל ישנם מספיק
חיילים למלא כל משימה לאומית, גם בלי אלה אשר מצפונם אינו מרשם להם למלא תפקידים
מסויימים, והסדרים שקטים מאפשרים לה, למדינה, להסתדר עם
בעלי המצפון כך ששום ויתור לא ייחשב כתקדים, ועם התנייה שכל מתן פומבי להסדר כזה
או אחר יפקיע אותו כליל. והנה, מתבשרים אנו כי
שלטונות הצבא אכן הולכים בדרך הזאת, וזה מראה שלא תמיד הכוחנות היא התשובה
הנכונה, אפילו אם יש המגדירים זאת כ"כניעה"
לסרבנים.
כמובן שהחכם לא נכנס למצבים מהם הפיקח מצליח לצאת, אבל לא בכל אחד מתקיים הפסוק
איזהו חכם, וגו', ואם שלטונות הצבא לא ראו את הנולד, ולא הציעו הסדר מכבוד לפני
שהם נלחצו אל הקיר זה חבל מאוד, כי הם גם אכלו את הדגים, גם
חטפו מכות – וחגם שילמו את מחירם. זאת ועוד: בניגוד
לשופט ביהמ"ש העליון בדימוס החילוני, למערכת המשפט (כולל גורמי האכיפה),
"שתיחלץ בכל כוחה למערכה על הגנת החוק והדמוקרטיה", אנחנו שומעים
שניים מחבריו הדתיים, אחד בהווה (אליקים
רובינשטיין)
ואחד בעבר (מנחם אלון) אשר מוכנים לגלות יחס סלחני, ואפילו
לתת לגיטימציה, לסרבנות מטעמי דת, ואולי גם מטעמי מצפון. אבל כאשר
"מתחילים עם זה", אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אבל לא איכן זה נגמר:
האם סירוב לפנות יישוב הוא "מטעמי דת"? ואם חייל אחד מסרב לפנות מטעמי
דת, וחברו מטעמים פוליטיים – איך נבחין ביניהם? ומי יקבע אם היישוב הוא ב"גבולות ההבטחה": שלטונות הצבא,
כבוד הרב, מצפונו האישי של המסרב, או המחלקה לגיאוגרפיה של תקופת המקרא
באוניברסיטה העברית? ואם הסרבנות מותרת
מטעמי מצפון דתי – מדוע לא שלא תותר מטעמי מצפון פוליטי? והדבר שהכי מפריע לי
הוא שגם בשאלה הזאת הדיעות נחלקות אצלנו לפי המפתחות הפוליטיים הידועים. |