|
ערב
יום כיפור, התשס"ד למי
לא אסלח השנה? לאהרן
ברק! זו השנה הרביעית בה אני פונה אל
אנשים אשר עשו רע במשך השנה, עובר לאותו יום כיפור. התפיסה שלי אומרת שיש אולי אנשים
אשר המצפון שלהם עשוי – אולי!!! – להתעורר, ואחרי ביקורת פומבית הם עשויים –
אולי!!! – לגלות הרהורי-חרטה. וזה, בדיוק, אומר מדוע השנה אני
לא אפנה לכל אלה אשר אני אמור לא לסלוח להם. לכל אלה אשר התחשבנתי אתם במשך השנה
החולפת: משום שכל אלה אשר עשו יד אחת נגדי, אני לא מצפה מהם לגילוי-חרטה כל שהו.
הם קטנים עלי. את החשבון שלי אני עושה, זו הפעם השנייה ברציפות,
עם מי שאולי – אולי!!! – עוד עשוי לגלות ייסורי-מצפון. אני מניח שהרבה מקוראי
ילגלגו עלי, ויאמרו שאני נאיבי, אבל, אולי בכל זאת, מי יודע. נשיא בית המשפט העליון, השופט
אהרן ברק, הרבה לדבר גם השנה על חופש הדיבור, ועל החירות לומר דברים
מקוממים ומרגיזים. אבל כאשר הנושא הזה התעורר במלוא חריפותו, רב-החובל
לא התייצב על גשר הפיקוד, והמשיך לנמנם, כשהוא מפקיד את הספינה בידי
קבוצת-התחתית. מדוע אהרן ברק לא מושיב את עצמו
בראש ההרכב, כאשר נושא שהוא חוזר ומדגישו עומד על הפרק? מדוע הוא מוסר נושא רגיש כזה
דווקא בידי שופטים כמו תיאודור אור או אליהו
מצא? האם שני אלה הם בעיניו "נושאי
הדגל" של חופש הדיבור?! רב-החובל של ספינת-הדגל הזאת
הקדיח את תבשילו גם השנה. לא אסלח לו, גם השנה, ואולי
במיוחד השנה. |