|
"אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד
עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית. "אצלי אין "קניפלעך"
בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם
ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם. "השיקולים שאני חושב עליהם - אותם אני
מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא
להסכים". נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך
לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של
פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו ... מעל לסף
תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי
המקצוע ושל הציבור כלו". שופט ביהמ"ש העליון, ולימים נשיאו, משה
לנדוי "ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון
עשיית הצדק ..." דברי ההסבר להצעת
חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג "שופט אוטומטי שלל לי רשיון... ... ואני מתבזה". ביצוע, מלים ולחן: מאיר אריאל
ז"ל על הוראת-החוק לפיה "שתיקה-בבית" – להודאה תיחשב על הודאתו של נאשם לא-מיוצג על השפיטה-בהעדר על קבלת "הודאות" פיקטיביות ועל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או: האם אין אצבעם
של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר? תוכן העניינים מה לא מספיק לצורך היות השופט
"סבור ..." על קבלת הודאות של נאשם לא-מיוצג,
הנוכח בבית המשפט דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו
בידיעתם (א): עובדות המצריכות מדידה דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו
בידיעתם (ב): "עובדות" הכרוכות במסקנה משפטית דוגמאות להודאת נאשמים בדבר שאינו
בידיעתם (ג): הפעלתה של "חזקת הבעלות" מדוע נאשמים מודים בעבירות תעבורה? וכאשר גם ה"הודאה" היא
פיקטיבית כיצד ייצא ביהמ"ש ידי חובתו?
מה דרוש לו לשופט לצורך היות השופט "סבור ..."? כיצד ניווכח כי ביהמ"ש אכן
"סבור"? הקדמה
סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח
משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ),
קובע כי נאשם בעבירות מסויימות שהוזמן ולא התייצב
בבית המשפט "יראוהו כמודה בכל העובדות", ובית המשפט רשאי לדון אותו,
שלא בפניו, "אם הוא סבור" שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין
לנאשם ... כיצד נדע אם בית המשפט אכן "סבור",
ועד כמה מותר לו להיות "סבור"? האם מותר לו, לבית המשפט, "לשמור
בבטן" את הנימוקים להיותו "סבור", ואיך תדענה ערכאות הערעור
(ויידע הציבור בכללותו) אם נימוקיו של השופט – אלה אשר בגינם היה
"סבור" – אכן עומדים במבחן הביקורת? האם בכלל יש לו "בטן", לבית
המשפט (להבדיל מהשופט, באופן אישי)? כה אמר נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק: "אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של
בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית. "אצלי אין 'קניפלעך' בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים
שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם. "השיקולים שאני
חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין,
יכול להסכים, יכול לא להסכים" (נעילת כנס משפטנים
באוניברסיטת בר אילן, 21.3.2001). כה אמר נשיאו-לעתיד של בית המשפט
העליון, השופט משה לנדוי: "שיפוט על פי
שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק
יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה
ולהעלאת נימוקיו - כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל לסף תודעתו
אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל
הציבור כלו" (הלכה ושקול דעת בעשיית משפט, משפטים א', 292, 303). ואכן, כך צריך שופט לנהוג, והשאלה היא אם כך
אכן נוהגין במקומותינו בתי המשפט לתעבורה, אשר סעיף
240(א) הנ"ל נחקק "לכבודם", וכפי שנראה להן – הם אשר, למעשה,
חוקקו את הסעיף הזה. השאלות בהן נדון כאן הן אלה: א.
כיצד יגבש בית המשפט את היותו "סבור", כנדרש עפ"י סע'
240(א)(3) לחסד"פ; ב.
כיצד נדע אם ואיך היה בית המשפט "סבור", כאמור; ג.
אילו שיקולים חייב הוא לשקול, כדי שיוכל להיות "סבור", כאמור; ד.
אילו שיקולים אל לו לבית המשפט לשקול, בדרכו למטרה הזאת; ה.
האם עומדת המדינה בהתחייבותה לכנסת, כי "ייעול ההליך אינו צריך לבוא
על חשבון עשיית הצדק"? ו.
האין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר? סעיף 240(א): ההבטחה
סעיף 240(א) לחסד"פ,
זה לשונו: 240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות (א) בעבירות לפי פקודת
התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970,
שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או
בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע,
יחולו סדרי דין אלה: (1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף
123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית המשפט בכתב מה הן טענותיו לעניין העונש; (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו,
יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם
לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה
בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ... סעיף 123 לחסד"פ,
להשלמת התמונה, זה לשונו: 123.
הודיה בכתב עד לתחילת המשפט רשאי הנאשם, בהודעה
בכתב לבית המשפט, להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, וכן לטעון
עובדות נוספות... מן הראוי לציין כי בדברי ההסבר לסע' 21
להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג
(ה"ח 2194, התשנ"ג,
עמ' 274, 283) - המתייחסים לסע'
240(א)(3) המתוקן (עפ"י תיקון 19 לחוק) - נאמר (ההדגשות לא במקור): "הסדרים אלה (דהיינו ראייתו של הנאשם כמי שהודה)
יחולו תמיד בכפוף לכך שבית המשפט
סבור שאין בהם כדי לגרום לעיוות דין במקרה הספציפי, שכן ייעול ההליך אינו צריך לבוא על חשבון עשיית הצדק ..." הצעת-התיקון הזאת היא פרי עבודתה של ועדת קמא,
בראשותו של שופט בימ"ש השלום (כדרגתו אז) עזרא קמא,
ולמען הדיוק – פרי עבודתה של וועדת-משנה לאותה הוועדה, אשר שלושת חבריה היו השופט קמא
עצמו, השופט רוני בודסקי
(המשנה למנהל בתי המשפט), וכן שופטת התעבורה רות כצמן. למרבית הצער לא מצאה הוועדה להכליל
בוועדת-המשנה הזאת אף אחד מחבריה אשר ייצגו מיגזרים
אחרים של הציבור, ובמיוחד המיגזר ה"צרכני",
דהיינו ציבור הנאשמים עצמו. את המלצותיה של הוועדה, יחד עם
דברי-ההסבר אשר הונחו על שולחן הכנסת ע"י משרד המשפטים (קרי: המדינה, שהיא
המאשימה, דהיינו התובעת, במשפט הפלילי, כולל משפטי התעבורה) יכולים – וצריכים –
אנו לראות כהבטחה חגיגית של מערכת המשפט ושל התביעה הכללית
שלא לשפוט "באופן אוטומטי" נאשמים אשר לא התייצבו למשפט. האם השטר הזה נפרע? האם צריכים אנו לוותר על פירעונו של השטר הזה? "סבור ..."
כאמור לעיל, סעיף 240(א)(3) לחסד"פ, זה לשונו: (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא
בפניו, אם הוא סבור
שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ... מילות-המפתח הן, כמובן: "רשאי ... אם הוא סבור". ייתכן, אולי, שאם המחוקק לא היה נזקק
לדיבר "אם הוא סבור",
וסע' 240(א)(3) היה מנוסח כך: (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה
(2), שלא בפניו, אם לא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ... די היה לו לשופט בהטלת-מטבע (ולמען
הדיוק: בהרשעה אוטומטית, על סמך עצם אי-ההתייצבות),
בתקווה שערכאת-הערעור תעשה את מלאכתו-הוא, ותבדוק אם
היה-או-לא-היה "עיוות דין לנאשם". אבל כאשר המחוקק דורש שהשופט עצמו יהיה
"סבור" כדי שהוא יהיה "רשאי" לדון את הנאשם בהיעדרו, הוא
קובע בכך מעין תנאי-לסמכות: אם
אתה סבור כך, אתה רשאי לדון את הנאשם בהיעדרו. ממילא, מכלל הן נשמע לאו: כל עוד לא הגעת – אתה – לכדי אותה "סברה" – אין אתה רשאי
לדון את הנאשם בהיעדרו. מה לא מספיק לצורך
היות השופט "סבור ..."
ישנם כמה דברים ששופט צריך לבדוק כאשר
הוא דן בעניינו של אדם אשר לא התייצב למשפט, והדברים אמורים גם במשפט האזרחי,
וגם – ובמיוחד – במשפט הפלילי, שם מדובר בדיני נפשות, והנזק הנגרם כתוצאה משפיטה
לא-ראוייה (והביטוי הזה ננקט לשם הזהירות) הוא לפעמים
בלתי-הפיך, ואפילו תיקון חלקי, בדרך של פיצוי כספי, לא תמיד הוא אפשרי. כאשר בעל-דין לא מתייצב למשפט, חייב
השופט לבדוק, בין השאר, את אלה: א.
אם בעל-הדין שלא התייצב הוא הנאשם (או הנתבע, במשפט אזרחי) – אם העניין הוא
בסמכותו, אם כתב-האישום מגלה עבירה (או שכתב-התביעה, במשפט אזרחי, מגלה
עילת-תביעה), אם הכתב הזה חתום כדין, וכן הלאה. ב.
בכל מקרה – אם בעל-הדין שלא התייצב אכן הוזמן כדין למשפט. ואת הדברים האלה השופט צריך לבדוק גם
בלי ההוראה אשר בסעיף 240(א)(3), אשר, כאמור, קובעת כי הוא רשאי לדון שלא בפניו
נאשם אשר לא התייצב, "אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות
דין לנאשם". ולכן על כרחנו
שצריך בית המשפט לבדוק דברים נוספים על
אלה שהוא ממילא חייב לבדקם, כאמור, גם בלי הוראת-החוק הזאת. מה הם הדברים הנוספים? על כך ננסה לעמוד
להלן, ולא בטוח שנעמוד על כולם. על קבלת הודאות של
נאשם לא-מיוצג, הנוכח בבית המשפט
קבלת הודאות של נאשמים היא אחד הדברים
המסוכנים ביותר לעשיית-הצדק. דוגמה מרתקת לכך ראינו ממש בימים אלה (הארץ, 7.1.2005): אדם הודה ברצח, הוגש נגדו
כתב-אישום, ואחרי שבועיים התברר שה"נרצח" אכן חי
ונושם!...). אכן, במקרה הזה ההודאה הייתה במשטרה,
ולא בבית המשפט, אבל הודאה היא הודאה, ואם למשטרה יש "אינטרס" מקצועי
"לבנות תיק", לבית המשפט אין אינטרס כזה, ויתירה מזאת: אם את הטעות של המשטרה אפשר לתקן בבית המשפט – את הטעות של בית
המשפט כמעט שאי-אפשר לתקן. סעיף 154 לחסד"פ,
העוסק בהודאת הנאשם בבית המשפט, זה לשונו: 154 . דין עובדה שהודו בה עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו
זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה ... נאשם יכול להודות בשני דרכים: באופן
אישי, או באמצעות סניגור. על הודאה באמצעות סניגור
לא נעמוד כאן, כי דיוננו בהודאה בבית המשפט הוא רק שלב בדיון בהודאה הפיקטיבית,
של נאשם אשר לא התייצב למשפט (וממילא הוא אינו מיוצג כלל). נשארת הודעה של נאשם לא-מיוצג. מה יכול להעיב על הודאה כזאת – הודאתו של נאשם לא-מיוצג – אשר ימנע
מהשופט לקבלה? הנימוק ה"קלאסי" הוא שההודאה
לא ניתנה מרצון טוב וחופשי. זה קיים לגבי הודאות במשטרה, ופחות לגבי הודאות בבית
המשפט, כי בביתפ המשפט השופט הוא "מקבל"
ההודאה, והוא אמור להבחין באותות-המצוקה של המודה שלא-מרצונו. אבל יש מקרים בהם נאשמים מודים בדבר
שאינו בידיעתם. |