|
על "מכתב הטייסים" על הסירוב להשתתף ב"חיסולים" על פקודות חוקיות ולא חוקיות ועל התמודדות עם שאלות של מצפון חיל האוויר נתפס בלי שיעורי-בית |
|
קבוצה
של טייסים בשרות מילואים – רובם בגיל בו כבר לא עושים מילואים, ולא טסים בפעילות
מבצעית – הודיעו, במכתב, למפקד חיל האוויר כי לא ישתתפו בפעילות מבצעית זו או
אחרת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מצפונם. חלקם הוחשדו בעשיית-פוליטיקה, חלקם
הוחשדו בדברים אחרים, אבל זה פחות חשוב. אני לא רוצה לנקוט עמדה באשר ל"מכתב הטייסים" בו
הם מכריזים כי הם מבריזים. אני גם לא רוצה לנקוט עמדה באשר לחוקיות הפקודות עליהן הם
מדברים. אין
מחלוקת כי פקודה לחסל מכונית בה נמצא "מבוקש" היא חוקית, גם אם נמצא
בה אדם נוסף – נניח הנהג – אשר ידיו נקיות-מדם. אין גם
מחלוקת על כך שפקודה להפיל פצצה גרעינית על עיר שלווה, רק משום שנמצא בה מבוקש,
כאמור, היא בלתי חוקית בעליל. נשאלת
השאלה מהו הדין כאשר מדובר בפצצה בת רבע טון או בת שתי טונות, איכן הוא הגבול
בין החוקי לבלתי-חוקי-בעליל, ואם בתווך שביניהם ישנו תחום-ביניים של בלתי-חוקי,
אבל לא "בעליל". גם לשאלה הזאת לא אדרש כאן. ובאותה
המידה גם לא אדרש לשאלה מה "מוסרי" או "בלתי מוסרי" במלחמה
בטרור. לא
אדרש לכל אלה, משום שכבר דנו בהם רבות, וכל נגיעה מצידי תיחשב לי כלעיסת מזון
לעוס, או, גרוע מכך, כהבעת דיעה פוליטית, כאשר אני
החלטתי להדיר רגלי מאלה. מכתב
הטייסים הוא מכתב של אנשים בעלי מצפון. אנשים המוכנים להקריב משהו –
נוחיות, מעמד, תפקיד – למען עקרונותיהם, ואין זה משנה לי אם המדובר בעקרונות
אנושיים, פוליטיים או אחרים. יכול להיות שהם לא צודקים. יכול להיות שהם
לא-מוסריים – הכל תלוי בהשקפתו של המתבונן-מהצד – אבל
המצפון הוא דבר אשר עליו אינך מתבונן מהצד, אלא מתוך עולמו של הזולת, והשאלה היא
מה הוא מוכן – או שאינו מוכן – להקריב למען ערכיו-הוא. אז
לשמחתי יש לנו כאלה, והם נמצאים גם בימין, גם בשמאל, גם במרכז, ובכל מקום, ללא
הבדלי השקפה, דת וכו'. לדעתי,
אם הם לא היו, היה צריך להמציא אותם, אפילו על ידי פקודה צבאית: אתה, אתה ואתה
חותמים עכשיו על "מכתב סרבנים". המכתב, איך לא, יהיה מנוסח ע"י
דובר צה"ל, ומופץ על חשבון תקציב הביטחון – בלי שאף אחד יידע, כמובן – והכל כדי שיחשבו בגויים כי יש אצלנו אנשי מצפון. אז
לשמחתי אין לנו צורך באנשי מצפון מזוייפים, אנשי
מצפון "מטעם", אנשי מצפון "בפקודה", כי יש לנו כאלה, אמיתיים. אומרים
לי כי במדינות אחרות כבר מזמן היו מעמידים אותם אל הקיר, ואני, לשמחתי, לא חי
במדינות כאלה, ולא הייתי רוצה לחיות במדינה בה אין אנשים בעלי מצפון, או שבעלי
המצפון צריכים להסתיר את מצפונם מחשש פן יבולע להם. השאלה
היא מה עושים עם בעלי מצפון אשר לא מתיישרים עם הרוב, והיא לא נולדה היום, עם
מכתב הטייסים. כבר היו סרבני-מצפון אצלנו, וכנראה שיהיו גם להבא, והצבא לא תמיד
ידע מה לעשות אתם. כאשר
מדובר בכלל הצבא, הסרבנות מתבטאת, להערכתי, בכמה עשרות – אולי מאות – מקרים
בשנה, ואני תמיד דגלתי בכך שעדיף לו, לצבא, להגיע להסדר שקט עם הבודדים האלה,
לפיו הם ישרתו בתפקידים שאינם מצריכים התנגשות עם מצפונם, יחד עם התחייבות מצדם
שלא "לעשות רוח" (וממילא גם לא לעשות רווח פוליטי מהנכונות של שלטונות
הצבא ללכת לקראתם). בצורה
כזאת הכל ייצאו נשכרים, צרכי הצבא לא ייפגעו ממשית
(שהרי ממילא ישנו צורך בחיילים גם בתפקידים שאינם מעוררים בעיות מצפון), ולא ייווצר
הרושם כי הצבא "נכנע", דבר אשר יעודד אלפי משתמטים לרכב על גל המצפון. יכול
להיות שהצבא הפנים, במידה מסויימת, את הרעיון הזה, כי
בעת האחרונה אנחנו שומעים פחות על חיילים אשר נענשו על סרבנות-שטחים וכו', אבל ייתכן מאוד שהתרשמותי מוטעית היא. מכתב
הטייסים לא נעשה בצנעה, ולכאורה "סגירת העניין" בשקט אינה מעשית, אבל
התגובה ההיסטרית של חיל האוויר, קרי של מפקד חיל האוויר האלוף דן
("מכה קלה בכנף") חלוץ, מעידה כי הוא לא הכין מראש את
שיעורי-הבית שלו. הוא לא
הכין את שיעורי-הבית שלו מהבחינה הזאת שהוא לא היה ער לכך שהמכתב הזה, כאחרים
לפניו, אכן "בשער", והוא לא הכין את שיעורי-הבית שלו גם מהבחינה שהוא
לא הכין תגובה ראוייה ליום בו המכתב יישלח לתעודתו,
ויעשה את תהודתו. הרי מכתבים כאלה היו ויהיו, וצריך להיות מוכנים-מראש עם תגובה ראוייה. לו
הייתה דעתי נשמעת, חיל האוויר היה יכול לעבור בשתיקה על כל ה"סיפור"
הזה, ובכך למנוע ממנו את התהודה הציבורית, דבר שהיה משכיח אותו תוך יום וחצי.
לא, אין כל חשש שמכתב הטייסים היה מביא מאות טייסים, כולל בשירות פעיל, להצטרף
אל הסרבנים. טיסי חיל האוויר באו לעבודה הזאת כדי
לטוס. זו תמצית חייהם וזו ההגשמה העצמית שלהם, ושאלות המצפון הן, לרוב, עניין של
מעטים. אפשרות
נוספת הייתה להגיב כך: "חיל
האוויר מכבד את דעתם של הכותבים, בעלי עבר מפואר בחיל האוויר, אבל סבור כי לא זו
הדרך להתמודד עם בעיות מצפון, ובכל מקרה מן הראוי היה שהכותבים יפנו אל מפקדיהם,
ולא אל התקשורת, דבר ההופך בעייה צבאית לסוגייה פוליטית. "חיל
האוויר ימשיך לקרוא לשירות את אותם הטייסים שהם עדיין בגיל מתאים ובכושר מבצעי,
ובתקווה שהסרבנות תישאר על הנייר בלבד. "כיוון
שמספר החותמים על מכתב הטייסים הוא קטן, חיל האוויר ישתדל להתחשב ברצונם, ולשבץ
אותם רק לטיסות בהן הבעיה המצפונית שלהם אינה מתעוררת". וכמובן
שמן הראוי היה להוסיף את אשר כבר נאמר ע"י חיל האוויר: רוב החותמים על
המכתב כבר אינם בגיל השירות, וגם אלה אשר בגיל המתאים – רק אחד מהם נדרש אי-פעם
למלא משימות מהסוג שהמכתב מכוון אליהן. אבל
כאשר השתן עולה לראש, ושכרון-הכח גובר, השכל נסוג. |