|
על "משאל העם" בקרב מתפקדי הליכוד בעניין תכנית ההתנתקות: |
|
אריאל שרון נרדם בשמירה – והבחירות בשער אל תבינו אותי לא נכון. אני לא בעד ולא נגד תכנית ההינתקות של ראש הממשלה,
כי אני לא מביע עמדות פוליטיות. אני אפילו לא התעמקתי בתכנית הזאת, והמעט שאני
יכול להביע בעניין הוא לומר שבתכנית הזאת "יש פנים לכאן ולכאן",
ולהרעיף לכל עבר מבטים מדושני-עונג האומרים ראו כמה אני חכם. אבל אני לא. אריאל שרון, מפא"יניק רשום בצעירותו, החליט להריץ את תכנית ההינתקות (החד-צדדית,
אם אני לא טועה) מכמה חבלי-ארץ בהם קיימות התנחלויות. כיצד זה מתיישב עם העמדות
אשר נקט בעבר, בהיותו באופוזיציה? הוא עצמו, ככל הזכור לי, שר לנו, עם המעבר
מהאופוזיציה אל מנעמי השלטון, את דברים שרואים מכאן לא רואים משם. וזה בסדר גמור. גם מנחם ("אף שעל") בגין
לא חלם שהוא יחזיר את כל סיני – והוא החזיר. חכמי מפא"י לפניו אמרו כן,
בטח, אנחנו מבינים שבמסגרת הסדרים עם שכנינו יהיה צורך בפשרות טריטוריאליות, אשר
פירושן, כמובן, גם ויתור על שטחים, אבל כדי להחזיר שטחים "צריכים להבשיל
התנאים המתאימים", וכך השועלים האלה יכלו להחזיק לנצח-נצחים את כל
השעלים, בלי שהעולם יטען כנגדם שהם מסכנים את שלום האיזור בגלל דבקותם
ברגבי-עפר. אבל מנחם בגין הכריז מראש אף-שעל, בלי להתנות תנאים,
הסתייגויות וכו', וכך העולם הרשה לעצמו ללחוץ על העקשן הבלתי-מתפשר הזה. התוצאה
הייתה, כידוע, שאחרי השעל הראשון באו כל השעלים כולם. ואל תבינו אותי לא נכון. אני לא בעד זה שמנהיג ירוץ
לבחירות עם סיסמאות, מצעים והבטחות, ויפרו אותם למחרת הבחירות, ובמצח נחושה. אבל פוליטיקה היא, כידוע, אמנות האפשר,
ובמסגרת האפשר יש לפעמים צורך בפשרות (כנראה שגם יש קשר לשוני-לוגי בין שתי
המלים האלה), אפילו מכאיבות, וזה הכרח בל-יגוון, והעיקר הוא ששינוי הכיוון אחרי
הבחירות לא היה חלק מתרגיל אשר בושל עוד לפניהן. מנחם בגין לא היה נוכל פוליטי, אשר לפני הבחירות
הבטיח "אף שעל" מתוך כוונה להפר את אמון שלטוןהבוחרים בו לאחר שייבחר. אריאל שרון, לדעתי, אינו מתוחכם עד כדי כך, ולכן שאלת
יושרתו הפוליטית אינה מתעוררת הפעם. אריאל שרון החליט לערוך בקרב מתפקדי הליכוד
מעין משאל עם מסוג פלביסציט.
עד כדי כך הוא היה בטוח כי האנשים שבחרו בו ינהו אחריו באש-ובמים, שהוא שכח את
השכל במטבח. הוא חשב שהוא יעביר את תכניתו "בהליכה", ולכן הוא לא טרח
לנהל קמפיין ראוי לשמו – אם בכלל. הוא נרדם בשמירה, והשאיר את הרחוב
הפוליטי שלו חשוף למתנגדי התכנית, אשר פעלו כמכונה משומנת-היטב, עברו מבית-לבית,
והסקרים מדברים בעד עצמם: מה שנראה קודם בניצחון "בהליכה", נשחק והפך
אט-אט להיפוך-מגמה, ועד ליום המשאל (2.5.2004) עשוי להפוך לכשלון צורב (זה מה
שמסתמן בעת כתיבתן של השורות האלה). בקיצור: הוא רצה פלביסציט, וקיבל רפרנדום.
גם שארל דה-גול נפל ונאלץ ללכת לקולומביי-לה-דז-אגליז בגלל בטחונו
המופרז בשלטון-באמצעות-משאלים. מה צריך שרון לעשות אם תכניתו תידחה
על ידי בוחריו? מבחינה חוקית הוא חייב לעשות את מה שהוא מבין, ואין
הוא רשאי להפקיד את שיקול-הדעת המדיני בידי ההמון הסוער. הדמוקרטיה הייצוגית, להבדיל מהדמוקרטיה
הישירה, נוסח אתונה, אינה יכולה לתפקד בעזרת משאלים. נניח שחלק מהמצביעים מוכנים
להחזיר 17 התנחלויות, חלק 10 התנחלויות, חלק רק התנחלות אחת, באופן סמלי, וחלק
אינם מוכנים להחזיר אפילו גרגיר עפר אחד. מה יעשה בעל המשאל? יילך לפי הרוב? ומה
אם לשום אופציה אין רוב? יקיים סיבוב שני, בין שתי ההצעות אשר זכו ליותר קולות?! אז אם מהבחינה החוקית ראש הממשלה חייב לעשות את מה
שהוא מבין כנכון (והוא לא יכול, לאחר הכשלון במשאל, לומר רגע-רגע, טעיתי,
רגע-רגע, שיניתי את טעמי, כי זה יהיה שקוף מדי, וגם לא מכובד), הרי שמהבחינה
הציבורית תהייה לו בעייה קשה: יריביו-מבית ינשפו בערפו השכם-והערב: איבדת את
זכותך המוסרית, יאמרו לו, הבוחרים אשר העלוך לשלטון כבר אינם עומדים
מאחוריך. עמדה כזאת אינה משוללת הגיון: אתה לא יכול לצאת
למשאל-עם כדי לחזקת את מעמדך, אבל אם העם לא מספק לך את הסחורה – להגיד רגע-רגע,
זה היה רק משאל "מייעץ"... זה הולך מצויין בבג"ץ, אבל לא
בציבור. מתוך הנחה שהמשאל ידחה את תכנית ההתנתקות, מה נותר לו
לאריאל שרון לעשות כדי לשמור על כבודו? ללכת אל הנשיא, הליכה אשר משמעותה
היא: מתפקדי הליכוד, עכשיו תסתדרו לבד. לכו לבחירות בלעדי, ונראה מה אתם שווים. אם אריאל שרון הולך אל הנשיא, שום ממשלה לא תוכל, ככל
הנראה, לקום בלי בחירות חדשות לכנסת, ובמקרה כזה תעמודנה לפני שרון שתי ברירות,
או שלוש, בעצם. האחת – ללכת לחוות שקמים, צור מחצבתו, שבע פעלים
בשרות האומה, עם הרגשה שהוא ידע מתי לצאת, ושאף אחד לא זרק אותו. השנייה – לאסוף סביבו ח"כים מסיעת הליכוד, על
מנת להתפלג ממנה, וללכת לבחירות עם סיכוי טוב להקים אחריהן קואליצית ימין מתון +
מרכז + שמאל מתון, ולהשאיר את סילבן-לבנת-ביבי-לנדאו-ארנס לריב ביניהם על
המועמדות לראשות הממשלה מטעם סיעת ימין-קיצוני אשר לא תוכל לעשות דבר אפילו עם
20 ח"כים (וספק אם יהיו לה יותר מ-10 עד 15 מנדטים). והשלישית – לחבור (לבד או עם חברים נוספים) למפלגת
העבודה (הוא, כאמור, כבר היה שם), והשאלה תהייה, כמובן, באיזה מחיר. אין שום ספק שאם שרון היה רוצה, הוא היה מקבל את
המקום השני ברשימה המאוחדת של מפלגת העבודה ומתפלגי הליכוד, אבל זה לא ימשוך שום
קולות, כי איש-ליכוד אשר ירצה את שרון בכנסת יקבל אותו גם בלי להצביע עבורו (זה
מתוך הנחה שהמפלגה המאוחדת הזאת אכן תזכה בשני מנדטים לפחות, ובכך אין איש
מפקפק). כדי לדפוק כמו שצריך את אנשי הליכוד אשר
"בגדו" בו (סילבן, לבנת, ביבי, לנדאו, ארנס ואחרים) אריאל שרון יצטרך
להציב את עצמו במקום ה-25 או ה-30 ברשימה המאוחדת. יעבור את המשוכה ויכנס לכנסת
– זכה בכל הקופה הציבורית, וייכנס להיסטוריה כמי שהיה מוכן להקריב את האינטרס
האישי שלו למען השלום; לא עבר – ישוב לחוות השקמים עם אותו הקרדיט הציבורי, ואף
יותר: יציאה מהבמה הפוליטית בקומה זקופה. והתחזית הפוליטית שלי, ברמת הסתברות
בינונית-פלוס אני מעריך כי המפלגה המאוחדת הזאת, כי תקום, מקבלת
ארבעים-פלוס מנדטים, ויחד עם גורמים נוספים היא מצליחה להקים ממשלה צרה, אשר
מעבירה את תכנית ההינתקות, ונופלת על איזה צ'וקומוקו אחר... די ... נסחפתי. המשאל עוד לא התקיים, ומי יודע, אולי בכל זאת, למרות
שנרדם בשמירה, אריאל שרון יצליח לקבל רוב של 50.1 בקרב מתפקדי הליכוד – ואז הוא
יוכל, גם כן בקומה זקופה, לומר רוב הליכוד תומך בנו. ואם בכל זאת הולכים לבחירות, אז יש לי סיסמת בחירות טובה
עבור הימין והשמאל כאחד. עם קצת מורא, אבל ללא משוא פנים. |