|
על זכות
השתיקה של עובדי
הציבור חבר כותב לי על
זכות השתיקה של עובדי-הציבור וזו תשובתי: מדוע אני
מפיץ את דבריך, ולא חותם בעצמי? ידידי, כעיקרון אני לא רק
מסכים, אלא אפילו קיצוני יותר בעניין זכות השתיקה של אנשי ציבור. לדעתי אין זה ראוי
שאנשי ציבור - ולא רק "נבחרי ציבור" - ישתקו. לדעתי הדברים אמורים לא
רק לגבי חקירת המשטרה, אלא גם מול הציבור הרחב, בכל פורום ציבורי בו הם יתבקשו
להשיב (נניח בעיתונות). לדעתי העיקרון הזה צריך
לחול גם על ענייניהם הפרטיים של אנשי הציבור. כך, למשל, אם שופטת מכה את בעלה,
היא לא יכולה להגיד "זה ענייני הפרטי", כי מי שמכה את בן זוגו, מחר
ישלח לכלא אנשים חפים מפשע. ראה מי
רצח את אהרן ברק? ולמרות זאת לא אוכל
לחתום על העצומה הזאת. מדוע? ראשית - משום שנגיסה
"סטאטוטורית" בזכות השתיקה של אנשי ציבור
תגיע מהר מאוד לנגיסה בזכות השתיקה של חשודים ונאשמים "רגילים". כבר כיום ישנו סעיף כזה
לגבי נאשמים השותקים במשפטם, ולמרות תחולתו המצומצמת, לפי כוונת המחוקק, בפועל
הנגיסה עמוקה יותר. וכבר כיום ישנם קולות
הקוראים לביטול מוחלט של זכות השתיקה של נאשמים רגילים, גם בחקירה המשטרתית, וגם
במשפט עצמו. לכן יש, לדעתי, למצוא
הסדר אשר ימנע את הכרסום בזכות השתיקה של אנשי ציבור, בלי שיפגע בזכות השתיקה של
מי שאינו איש ציבור. הפתרון הראשוני הנראה
לי הוא שנבחרי-הציבור יתנו את הדין ביום הבחירות, אבל אנחנו יודעים כמה אינטרסנטי
וכמה קצר-זיכרון הוא הבוחר המצוי, אשר דואג קודם-כל למנת הסטייק היומי שלו. שנית - אם יש סלקציה
לגבי מי שהעיקרון חל עליהם, אין לדבר הזה סוף. קח, למשל, טענות הנדשמעות לאחרונה על הסתאבות, ואפילו שחיתות במערכת המשפט.
קח, למשל, את הטענות כנגד דורית בייניש. אני לא יודע
ולא נכנס לשאלות האלה, כי זה לא ה"תחום" שלי, אבל כאשר הציבור
מבקש לדעת, השופטים לא יכולים לחסות בצל זכות השתיקה. והוא הדין גם באשר
לפסיקה מרימת-גבות (ראה באיזו עדינות אני מתבטא ...): כאשר נדרשים השופטים
(במישרין או באמצעות מנגנון הדוברות שלהם) להסביר פסקי-דין תמוהים, הם מסתתרים
מאחרי האמירה "את כל מה שהיה לנו לומר,אמרנו בפסק-הדין, ואין לנו מה
להוסיף". גם זה לא מקובל עלי. ממילא תבין שלא אוכל
לתת את ידי לכל הסדר המשאיר "בחוץ" סקטורים ציבוריים מסויימים. ושלישית - אני לא יודע מי
עומד מאחורי המפעל הזה, וכבר כמעט מעדתי בגון דא, במתן תמיכה לגוף פוליטי. אני
כבר למעלה משלושים שנה מדיר את עצמי מהתבטאויות פוליטיות, ומעדיף לשמור על
תדמיתי ככזה. מי כמוך היודע כי אני
לא מן האדישים, אשר אומרים כי "זה ממילא כבר לא יעזור", וכי
"ממילא אני רק קול אחד", וכו'.. מי כמוך היודע שכל חיי
שכבתי על הגדר למען מטרות הנוגעות לציבור הרחב, גם כאשר אני הייתי עתיד להיפגע
אישית. אז כדי למלא את חובתי
האזרחית, אני אעלה את הנושא הזה ב האתר של קימקא, שם הוא יזכה לתהודה רבה יותר, ואני אוכל לרחוץ בנקיון
כפי, ולומר כי לא בגדתי בעקרונותי, ובסך הכל העמדתי את הדברים בפני ציבור הקוראים שלי, כדי שכל אחד
מהם יוכל להביא את דעתו ... שבת שלום לך ולכל
חבריך. שמחה ניר, עו"ד האתר של קימקא חברים ראו נא הכתוב להלן, אנו חתמנו ומזמינים גם אתכם לחתום ולהפיץ. 5.9.2003 מכתב זה התקבל במשרדי
המפקד הלאומי, החלטנו להעביר אותו אליכם כמה זמן אנחנו מסתגרים בבועה שלנו? שנה? שנתיים? עשר? כבר לא ברור איזה רף נוסק לגובה רב יותר: האדישות
שלנו או הפיגועים? כמה נוח להסתגר בתוך הבועה השברירית העמידה שלנו,
ולהגיד שכל רעיון או יוזמה חדשים זה רק בלון שיתפוצץ. כמה קל כאן, בתוך הבועה, לטעון שנבחרי הציבור
אינם רשאים לשמור על זכות השתיקה בחקירות משטרה הנוגעות לעניינים
ציבוריים, למרות שאנו עצמנו שותקים כבר הרבה זמן. מכסימום מקטרים בשיחות
סלון. גם אם זה מקומם, לנבחרי הציבור יש לפחות
זכות חוקית שמאפשרת להם לשתוק. לנו אפילו זכות מוסרית אין. ואנחנו בכל זאת
שותקים. אדישים. באיזו עוצמה אנחנו מזדעזעים כשמתפרסם פסק הלכה שמתיר
התנגדות חמושה לפינוי התנחלויות. מזדעזעים, אבל ממשיכים לחכות למשיח שיבוא ויעשה
כאן קצת סדר. כמה פעמים אמרנו לעצמנו: "חייבים לעשות משהו,
ומהר" או "אם זה היה תלוי בי, הכל היה
אחרת". אבל כשנוסדו רעיון או יוזמה חדשים, והתבקשנו להתנדב, סירבנו בנימוס
כי "זה ממילא כבר לא יעזור", "ממילא אני רק קול אחד". שכחנו שארבע אימהות הן אלה שהוציאו את צה"ל
מלבנון. בשבת בערב קצת קשה לנו להגיע לעצרות תמיכה, כי יש
"קחי אותי שרון" או משחק כדורגל. ממילא מימשנו את האזרחות שלנו כשהגחנו
מהבועה לקלפי, והצבענו. אבל אין ספק שנגיע לכיכר אם למשל, יבוטלו משחקי הכדורגל
בשבת. אנחנו נלך למופע של שלום חנוך ונשיר בהתלהבות
"הציבור מטומטם, הציבור ישלם", אבל כדאי שנזכור שזה לא רק מילים מהשיר
"משיח", אלא מה שיקרה אם לא נתחיל לפעול כדי שיהיה כאן טוב
יותר. אם למשל, נבחר ציבור היה חותם על עצומה למען מאבק
הנכים, היינו מתייחסים לזה בביטול ודורשים שיפעל. אבל כשאנחנו חותמים על עצומת תמיכה, אנו מרגישים
כאילו מדובר בחתימה על צ'ק בסך מיליון דולר לפקודת ויקי כנפו, שפתר את בעיית
העוני בישראל. לחתום זה לא מספיק. עמי אילון וסרי נוסייבה הם לא דייויד קופרפילד ואורי גלר. אם נמתין שהם ישלפו מטה קסמים, מהר מאד תחזור התקופה
ההיא, שהונפו פה אלות באוויר. צריך לצאת מהר לשטח, לשכנע, לדבר, להקשיב, לשוחח,
ולהחתים אזרחים נוספים. כי אם בעתיד נמצא שהמפקד הלאומי היה חלילה בלון
שהתפוצץ, נוכל להאשים רק את עצמנו. ותזכרו, גם בועה מתפוצצת לבסוף. זה רק עניין של זמן.
|