|
האמנם "אפלייה" בין עני לעשיר – או סתם ברווז תקשורתי? על אפלייה מוצדקת
ועל שוויון לא-מוצדק המשל
ראובן,
חנווני קטן בעיירה נידחת, הואשם בעבירות מס בכך שהעלים הכנסות בסכום של 270,000
שקל, ובית המשפט הטיל עליו עונש של
20 חודשי מאסר, מהם 9 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן הוטל עליו קנס בסך
10,000 שקל. ראובן ערער על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש, ואילו המדינה ערערה
על קולתו של העונש. ערכאת הערעור דחתה את
ערעורו של ראובן על ההרשעה, ובאשר לעונש אמרה את הדברים האלה: איננו מחדשים מאום אם נאמר כי עבירות המס מתאפיינות בכך שהן
נחשפות זמן רב לאחר ביצוען. לפיכך, העובדה שנאשם נותן את הדין על עבירות מס, זמן רב מאוד
לאחר ביצוע העבירה, אינה יכולה להוות נימוק לנורמת ענישה שאינה מתיישבת עם כלל
הנסיבות. עדיין, גם בתוך כלל זה – ענישה, ובמיוחד מאסר בפועל, כ-15 שנה
לאחר ביצוע העבירה, מהווה נתון משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו. תקופה של 15 שנה משמעותית מאוד ונותנת בדרך כלל מענה חד
משמעי לשאלה האם מדובר בדפוס התנהגות או כשלון חד פעמי. מתוך 15 שנים אלה כ-8 שנים (מאז החקירה ועד לסיום ההליך
בפנינו), חי הנאשם תחת צלה של פרשה זו. השיקולים המרכזיים שהביאו אותנו להחליט כפי שהחלטנו, עניינן
בעבריין עצמו. ואלה השיקולים: בבית משפט קמא העידו שורה של עדי
אופי על דרך חיים של נתינה וסיוע לזולת ביד רחבה ובנפש חפצה, והתמונה המצטיירת
היא של אדם חיובי, שתרם ותורם מזמנו והונו. במקום אחר אמרנו, כי אדם קונה את כרטיס הביקור שלו יום אחרי
יום, שעה אחרי שעה, כך לגבי כל אדם, על אחת כמה וכמה אדם בגילו של הנאשם, 73
שנים. בנוסף: באותו הקשר – שליחת אדם בגילו למאסר בפועל
בפעם הראשונה, אינה הליך קל והיא מחייבת שיקול ואיזון נוסף של מטרות ודרכי
הענישה, שמא ניתן להגיע לתוצאה ראויה גם ללא זאת; אנו נותנים משקל לכך שרעייתו
של הנאשם נפטרה במהלך התקופה; ניהול המשפט במקביל למחלה הסופנית מהווה צירוף
נסיבות קשה. העובדה שעשרות שנים של פעילות ללא רבב תסתיימנה בדרך זו – מהווה
שיקול מסוים. אנו מדגישים כי אף אחד מהנימוקים בפני עצמו לא היה מביא
להתערבות – אלא המכלול, לרבות הדברים שאמרנו באשר לעבירה. בהתחשב בכל האמור לעיל, נראה לנו כי החמרה של ממש ברכיב הקנס
יכולה לאזן נכונה, ענישה שאינה כוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, ומסתפקת במאסר
שירוצה בדרך של עבודות שירות. לפיכך אנו מחליטים: 1. להעמיד את תקופת המאסר על 6 חודשים
בפועל. הנאשם יוכל לרצות תקופה זו בדרך של עבודות שירות, אם תהיה בפנינו חוות
דעת מתאימה של הממונה על עבודות שירות; 2. להעמיד את הקנס על סך 100,000 שקל
(או שנה מאסר תמורתו); 3. המאסר על תנאי יישאר בעינו. אז
מה היה לנו כאן? א. עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל, אשר, בגלל הצטברות נסיבות
אישיות – חלק מצערות – של הנאשם-המערער, הופחת לשישה חודשי מאסר, אותם ניתן יהיה
לרצות בעבודות-שירות; ב. החמרה "מאזנת" של הקנס, אשר הוכפל פי עשר (מ-10,000
ל-100,000 שקלים), עם קביעה שאם הקנס לא ישולם, תבוא במקומו שנת מאסר-בפועל. ג.
השארת העונש המותנה בעינו. שיקלול המאסר-תמורת-קנס
מן
הראוי לעמוד כאן לרגע על השיקלול של המאסר-תמורת קנס:
מטרתו של תחליף-עונש כזה אינה להעניש אדם על עוניו, ומצד שני – לא ליצור פיתוי
של מאסר קצר כנגד קנס גדול. כך,
למשל, אם קבענו כי קנס של 10,000 שקל אשר הוטל על ישיש חולני בן 80 שנה, המקבל קיצבת זיקנה, יומר ב-10 שנות
מאסר (אם לא ישולם), הרי זה כאילו מלכתחילה גזרת עליו מאסר-עולם. אבל,
מאידך, אם ניתן יהיה להמיר קנס של 10 מיליון שקלים ביום מאסר אחד – אפילו ביל גייטס היה בוחר את
חלופת-המאסר. השיקלול, אם כן, חייב להביא,
בראש-ובראשונה, את יכולתו הכספית של הנאשם. ייתכן שניתן להכניס שיקולים נוספים,
לקולא או לחומרא, אבל אלה, לדעתי, יהיו שוליים בלבד. נחזור
אל פסק-הדין במקרהו של ראובן: האם פסק דין זה "נכון" הוא? אין
דבר כזה. פסקי דין "כמותיים" יכולים להיות לטעמי ולא
לטעמך, או להיפך, אבל כל עוד הם בתוך "מיתחם
הסבירות", צריכים אנו להכיר בכך שלשופטים שונים יש טעם שונה, ובשביל זה הם
השופטים, ולא אנחנו. האבחנה היא בין "סביר" ל"לא סביר", ולא
בין "נכון" ל"לא נכון". בעיני,
אגב, כמי שרואה עצמו מבית הלל, אני בהחלט אוהב את התוצאה הזאת, אבל אני מכיר גם
בכל אפשרות אחרת. כיוון
שפסקי-דין כאלה ניתנים כל שני וחמישי, פסק-הדין הזה לא זכה אפילו לשורה אחת
בעמודים הפנימיים של המקומון הזניח ביותר בעיירה, וכאן נגמר המשל, ומתחיל
הסיפור האמיתי. הנמשל
הסיפור
האמיתי הוא סיפורו של עו"ד משה שוב, אשר, כאותו ראובן, החנווני הקטן
בעיירה הנידחת, הואשם גם הוא בעבירות מס, ובית המשפט הטיל עליו עונש של 20 חודשי מאסר, מהם 9 חודשי מאסר
בפועל והיתרה על תנאי, אלא שעליו הוטל עליו קנס בסך 100,000 שקל. סיפורו
של עו"ד שוב זהה לסיפורו ראובן, כולל נסיבותיו האישיות (הרי את המשל לקחנו
מהנמשל!...), ובהבדל אחד: גובה הקנס, 100,000 שקל, במקום 10,000 שקל שנגזרו
על ראובן, החנווני הקטן, וזאת, מן הסתם, בגלל ההיקף הגדול יותר של העלמת-ההכנסות (2,700,000 שקל,
במקום 270,000 במקרהו של ראובן). מה
הפלא, איפוא, שערכאת
הערעור (ביהמ"ש המחוזי) קיבלה את ערעורו במובן זה שהיא הפחיתה את
המאסר-בפועל מ-9 חודשים ל-6 חודשים (כדי שניתן יהיה להמירם בעבודות שירות), אבל,
כנגד זאת, היא הכפילה פי 10 את הקנס (מ-100,000 ל-1,000,000 שקל). עד
כאן סיפור רגיל ומצוי, אשר משום שכיחותו אינו "תופס כותרות", אלא
שכנגד דעת הרוב (של השופטים דבורה ברלינר וזאב המר)
באה דעת המיעוט (של השופטת יהודית שיצר), אשר, מנימוקים שאפשר לקבלם ואפשר שלא
לקבלם, גרסה כי אין להקל בעונשו של עו"ד שוב. גם
דעת-מיעוט כזאת אינה דבר חריג עד כדי כך שיתפוס כותרות, אבל, בצד נימוקיה
השגרתיים, הוסיפה השופטת שיצר "שחקן חיזוק" לנימוקיה: "עריכת איזון מחודש של הענישה ע"י הגדלה של הקנס הכספי בצורה
משמעותית ביותר לא נראית ראויה. בדרך זו תיוצר אפליה בין עני לעשיר. הגביר
שהממון בכיסו יוכל לפדות עצמו ממאסר, והאביון ישב מאחורי סורג ובריח"
(ההדגשה לא במקור). השורה
היחידה הזאת תפסה כותרת-ענק
בעמוד הראשון של הארץ (3.3.2005): שופטת מחוזית נגד עמיתיה
להרכב: אתם
מפלים בין עשירים
לעניים ומזה
נעשה "אייטם" בפני עצמו באחת מתוכניות הרדיו בהמשך הבוקר. על אפלייה מוצדקת ועל שוויון לא-מוצדק
צר
לי מאוד, אבל פרשנותה של שיצר אין לה ידיים ורגליים, וממילא גם לא הייתה כל הצדקה
לעשות מזה "אייטם" תקשורתי. בשיטת
המשפט הפלילי שלנו יש מאסר-תמורת-קנס, אבל אין קנס-תמורת-מאסר. פירוש
הדבר הוא שמי שאינו יכול – או אינו רוצה – לשלם את הקנס לא ייצא פטור אלא במאסר
כנגד הקנס, אבל מי שנגזר דינו למאסר – הוא לא יוכל להגיד הא לכם כספי וזהבי,
ובמאסר אל נא תושיבוני. וגם
במקרה של עו"ד שוב לא נעשה כדבר הזה. מה שנעשה היה, בראשונה, קביעה – מודגשת
במקור! – שבגלל הצטברותן של נסיבות אישיות – ורק בגללה – אין זה מן הראוי
להושיב את המערער מאחורי סוגר ובריח, ורק לאחר מכן בא ה"איזון מחדש"
ע"י הכפלה פי 10 של הקנס, כדי להראות שבית המשפט לא מקל ראש בעבירה
עצמה. לנסיבות
האישיות לא היה כל קשר לעושרו של הנאשם, כי, כפי שראינו, כך נוהגין
גם כלפי העניים, אם נסיבותיהם האישיות מצדיקות המרתו של מאסר-בפועל בעבודות
שירות (וקיצור תקופת המאסר ל-6 חודשים, כדי שהדבר יתאפשר, מבחינת החוק), וממילא
ההנמקה ה"נועזת", אשר זכתה להד תקשורתי בלתי רגיל, לא היה כל בסיס. אבל
אם נלך לשיטתה של שופטת-המיעוט, לפיה היה כאן עונש מאסר אשר ניתן "לפדותו
בכסף", הרי בהחלט הייתה כאן אפלייה בין עשיר
לעני, אבל אפלייה מוצדקת, שאם העני פודה שנת מאסר
ב-100,000 שקל כסף, יפדה אותה העשיר ב-1,000,000 שקל כסף. והלא
כבר אמרנו לעיל כי שקלולו של המאסר-תמורת-הקנס חייב להביא בחשבון את יכולתו של
הנידון לתשלום הקנס, ועל כן, אם בשם ה"שוויון" שיקללת
לעשיר ולעני את שנת המאסר באותם מיליון שקלים – פגעת ללא הצדקה דווקא בעני, ואם שניהם
יפדוה ב-100,000 שקל כל אחד – העני ייענש כמידתו, ואילו העשיר ייצא זול יחסית. |