כתבו אלינו    מפת האתר    דף השער


 על אקדח-הלייזר – כל האמת


על אקדח-הלייזר: תוכן העניינים

על הרדארים המשטרתיים ועל אקדח-הלייזר: קיצור תולדות הזמן

על אקדח-הלייזר: כל האמת

על אקדח-הלייזר: שקר ושמו "פסיקה עניפה"

 

היאך מחילין את הלכת לוי-עטייה (כללי)

הלכת לוי-עטייה בעניין אמינות הממל"ז – הערת-אגב בלבד!

 

 

 

שמחה ניר, עו"ד

 

עוד על

היאך מחילין את

הלכת לוי-עטייה

בעניין "אקדח הלייזר":

על פרשת דן אורן

(ע"פ ת"א 71372/00; רע"פ 4334/04)

ומה זה

"בעת שהתנהל המשפט"?

 

הקדמה

אדם מורשע בדין על סמך הנחה משפטית שגוייה – מה תרופתו?

התשובה ידועה: ערעור, בכפוף לאפשרויות הערעור הקבועות בחוק.

מהו הדין אם לאחר ההרשעה פסק בית המשפט העליון הלכה לפיה אותה הנחה משפטית היא "עורבא פרח"?

התשובה לשאלה הזאת מתחלקת לשניים: למקרה בו פסק-הדין נעשה חלוט, ולמקרה בו פסק-הדין עדיין לא חלוט.

אם פסק-הדין המרשיע נעשה בינתיים חלוט – המקרה הוא, כעיקרון, מקרה אבוד: טעויות משפטיות היו, ותהיינה, כי גם השופטים הם בני אדם, ויכולים לטעות, וכבר הועמדו אל הקיר נידונים אשר מאוחר מכן נתברר כי הם לא עברו את העבירה בה הורשעו.

אמרנו "כעיקרון, מקרה אבוד", כי אפשר לנסות לקבל הארכת-מועד לערעור, או לבקש חנינה מנשיא המדינה, אולם אלה הם סעדים שבשיקול-דעת, ובכגון דא אין לו לאדם זכויות קנויות.

אבל אם פסק-הדין עדיין לא חלוט, והוא תלוי בערעור, הלכה החדשה חלה עליו, כי הלכה פסוקה, כידוע, מפרשת את הדין הקיים, מיום היוולדו, ולכן היא חלה רטרואקטיבית ליום תחילתו.

נפסקה הלכה חדשה באותו העניין – גם היא חלה רטרואקטיבית ליום תחילת החוק, וממילא היא "מוחקת" – גם כן רטרואקטיבית – את ההלכה הקודמת.

עד כאן הדברים ברורים וידועים, ולצורך זה לא היינו צריכים – ואין אנו צריכים – את הערת-האגב האומללה שבפס"ד לוי-עטייה, המדברת על פסקי-הדין אשר ניתנו בעבר.

 

מושל בנו מקברו

לפני שנמשיך, תזכורת קלה מעבר מכביד:

כשבע שנים הסתובבה בארץ אגדת-הבל לפיה קיימת "פסיקה עניפה" לפיה הממל"ז ("אקדח הלייזר" המשטרתי) הוא "אמין ומדוייק", ואין עוד צורך להוכיח את אמינותו ודיוקו בכל מקרה מחדש.

אותה אגדת-הבל גם הוסיפה ואמרה כי "בית המשפט העליון, בשורה של פסקי-דין, חזר ואישר את אמינותו של המכשיר הזה".

אומרים: לשקר אין רגליים, אבל השקר הזה – אשר הורתו בפס"ד רחמני (ע"פ ת"א 747/96) – משל בנו שבע שנים, עד אשר בית המשפט העליון, בפס"ד לוי-עטייה, קבע שהאגדה הזאת אינה אלא "מסקנה נמהרת".

וכך אמר בית המשפט, לגבי אותם השניים:

"באשר לעניינם של לוי ועטייה – מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם".

לפי הדברים האלה, השניים היו צריכים לצאת זכאים, אולם "בסופו של דבר" התבססה ההכרעה בעניינם לא על ה"חזקה בדבר אמינות הממל"ז, אלא על ראיות ספציפיות באותו התיק, דהיינו עדות-מומחה.

אבל הפיסקה הזאת אומרת שאם לא הייתה עדות-המומחה באותו התיק, גם הם היו יוצאים זכאים, כיוון ש"בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז".

המבחן הוא, איפוא, קיומה של החזקה בעת שהתנהל המשפט, וכפי שראינו במקום אחר – וזה היופי שבדבר – המבחן הזה פועל לשני הכיוונים – לטובת הנאשם ולרעתו, לפי מועד המשפט, ולא לפי מועד העבירה: אם העבירה נעברה לפני שקמה ה"חזקה", אבל המשפט התקיים אחריה – החזקה חלה, אבל אם המשפט התקיים כאשר החזקה עדיין לא קמה – היא לא הייתה קיימת, ולכן לא היה הנאשם חייב להפריך אותה.

ובמלים אחרות: אם אנחנו קובעים כי כאשר התנהל המשפט החזקה לא הייתה קיימת, אזי הנאשם לא צריך להביא ראיות כדי להפריך חזקה שאולי תקום בעתיד.

פס"ד לוי-עטייה, לפי הפרשנות המקובלת שלו – במקום אחר נראה כי גם זאת שגוייה היא – קובע שתי תקופות לעניין החזקה-שבעובדה בדבר אמינותו של הממל"ז:

האחת – לגבי העבר: ההנחה כי הייתה קיימת חזקה כזאת היא "מסקנה נמהרת";

והשנייה – לגבי העתיד: מכאן-ואילך החזקה הזאת קיימת גם קיימת.

 

מה זה "בעת שהתנהל המשפט"?

מטבעם של דברים, משפט לא מתנהל ב"נקודת זמן", אלא ב"משך זמן": שלב ה"הקראה", שלב ההוכחות, הסיכומים, הכרעת-הדין, הטיעון-לעונש (אם הנאשם הורשע), וגזר-הדין.

אפשר אולי, לעניינים מסויימים, להכליל גם את הערעור באותו "משך זמן", אבל מהמובאה הנ"ל, ד"ה "באשר לעניינם של לוי ועטייה ...", ברור כי הדיבר " בעת שהתנהל משפטם" מתייחס לעבר, דהיינו למשפטם בערכאת הראשונה, הערכאה ה"דיונית".

אבל גם הדיון באותה ערכאה יש לו "משך" משלו, ונשאלת השאלה באיזו נקודת-זמן יכולה החזקה אשר אך נולדה "להיכנס" לתוך המשפט, ולחול עליו.

ניקח את הנקודה המאוחרת ביותר: אחרי שלב הסיכומים, ולפני הכרעת-הדין. ברור כי בשלב הזה נהנה הנאשם ממצב הדברים אשר היה קיים בעת שנשמעו ההוכחות והסיכומים, ואין הנאשם צריך להתדפק על דלתו של השופט, ולבקש כי יינתן לו להפריך את החדשה אשר אך נולדה.

אמור מעתה: נקודת-הזמן הנכונה היא אי-שם בין תחילת המשפט, לבין סיומו.

וכיוון שבהוכחות קא עסקינן, נראה כי נקודת-הזמן היא ברגע שהתובע מכריז "אלה עדי": קיימת באותה נקודת-זמן החזקה – על הנאשם להשיב; לא קיימת החזקה – אין עליו להשיב.

בוודאי שאמורים הדברים כאשר הנאשם טוען "אין להשיב" ("no case to answer").

 

מסרבת למות, מושלת בנו מקברה

וכאן אנו מגיעים אל פרשת דן אורן, בבית המשפט המחוזי.

בדומה למקרה של דורון רוזנטל (ע"פ נצ' 763/00), גם אורן נשפט בתקופה אשר לגביה נפסק בפרשת לוי-עטייה כי החזקה בדבר אמינות הממל"ז לא הייתה קיימת, וממילא לא היה על הנאשם להפריך אותה.

ובדומה למקרה רוזנטל, גם בפרשה הזאת נעתר בית המשפט לבקשת ההגנה, והמתין עד לפסה"ד אשר התבשל בפרשת לוי-עטייה (ערעורם הוגש בשנת 2001, ובאותה העת ערעוריהם של רוזנטל ושל אורן היו עדיין ב"צנרת").

אבל במקרה רוזנטל בית המשפט המחוזי בנצרה (השופט יצחק כהן) הלך לפי המבחן של קיומה – ולמעשה אי-קיומה – של החזקה "בעת שנתקיים המשפט", ואילו במקרה אורן התקשתההשופטת מרים סוקולוב להשתחרר מכבליה של אותה "מסקנה נמהרת", ואישרה את ההרשעה.

וכך אמרה השופטת:

"אכן מהאמור בפס"ד בפרשת לוי ועטיה אנו למדים בדיעבד, כי במועד מתן פס"ד בעניננו בבית משפט קמא, טרם התגבשה דיה החזקה שבעובדה לפיה הממל"ז הוא מכשיר מדידה אמין ומדוייק.

"אולם בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על פסק הדין דנן ועליו לבחון ולבדוק האם נפלה טעות בפס"ד. לצורך כך עומדת ערכאת הערעור בנקודת הזמן שבה נתן בית משפט קמא את פסק דינו ובנעליו.

"כללי דיני הראיות מורים כי הדין המחייב - והלכה פסוקה היא חלק מהדין המחייב - הוא הדין הקיים במועד הדיון".

וכאן עוברת השופטת לשלב הבא:

"נשאלת השאלה מה היתה ההלכה הפסוקה במועד מתן פסה"ד בעניננו?".

זאת, אכן, השאלה הנכונה, אבל התשובה אינה נכונה:

"במועד שבו נתן בית משפט קמא את פסק דינו, עמד בפני בית משפט קמא פס"ד של בית משפט המחוזי בת"א בפרשת רחמני בו קבע כב' השופט עמוס זמיר:

'קמה חזקה שבעובדה לפי מכשיר הממל"ז הוא מכשיר... אשר ניתן למדוד באמצעותו באופן אמין ומדויק את מהירותו של רכב נוסע ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות' (ע"פ 747/96 מחוזי ת"א רחמני נ' מדינת ישראל כרך ל"ב(1) עמ' 792)".

ומכאן ממשיכה השופטת להפליג (תרתי משמע) בים ההחלטות אשר, בדיעבד, הוגדרו כ"מסקנה נמהרת" בפס"ד לוי-עטייה, והיא מסכמת:

"בעת שכב' השופט הלוי פסק את שפסק בתיק דנן הוא הסתמך על ההלכה הפסוקה שהיתה קיימת באותו זמן כמפורט לעיל ואשר הנחתה אותו בפסיקתו.

"אלמלא עשה כן מן הסתם היתה התביעה מגישה ערעור על פסק דינו. כך שלא ניתן לקבוע כי נפלה שגגה בפסק הדין וזאת למרות העובדה שהיום לאור הדברים שנאמרו בדיעבד, בפסק דין בפרשת לוי ועטיה, אנו יודעים כי באותה תקופה טרם התגבשה דיה החזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז.

"יוזכר כי בפס"ד בפרשת לוי ועטיה, הוכרע באופן סופי נושא אמינותו של הממל"ז.

"אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, מאחר ולא נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא במועד נתינתו, אני דוחה את הערעור".

ההנמקה הזאת – על כל "שחקני החיזוק" שלה, ועל הליכתה בשיטת "גם בחגורה וגם בשלייקעס" – לא עמדה בבית המשפט העליון, וגם לא יכלה לעמוד.

בית המשפט הדן בערעור אינו "שופט" את השופט אשר נתן את פסק הדין, אלא את פסק-הדין עצמו, ואם נפסקה בינתיים הלכה חדשה, אשר, כאמור, חלה רטרואקטיבית, ערכאת הערעור דנה לפי ההלכה הפסוקה באותה העת.

אבל ההלכה הפסוקה היא שבשנת 2000 לא הייתה הלכה פסוקה בדבר אמינות הממל"ז.

ואם אומרת השופטת כי "יוזכר כי בפס"ד בפרשת לוי ועטיה, הוכרע באופן סופי נושא אמינותו של הממל"ז – לשם מה נחוצה ה"תזכורת הזאת?! – אזי מן הראוי ש"יוזכר" גם כי באותו פס"ד "הוכרע באופן סופי" גם נושא אמינותו של הממל"ז בתקופת "המסקנה הנמהרת".

נחזור, איפוא, אל "הקלף המנצח":

"כללי דיני הראיות מורים כי הדין המחייב - והלכה פסוקה היא חלק מהדין המחייב - הוא הדין הקיים במועד הדיון".

אז, עם כל הכבוד, הלכה פסוקה אינה "דין" (ראו חוק הפרשנות) וממילא אינה "חלק מהדין המחייב".

ועם כל הכבוד, בפס"ד לוי-עטייה נקבע כי באותה העת לא הייתה הלכה פסוקה, אלא "מסקנה נמהרת", ואיך באה השופטת ואומרת כי אכן הייתה "הלכה פסוקה"?!

 

ומה עושה בית המשפט העליון?

על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ביקש אורן לערער (רע"פ 4334/04).

כפי שניתן היה לנחש, בית המשפט העליון דחה את התיזה של השופטת סוקולוב, אבל לבית המשפט העליון ישנה מדיניות מוצהרת של קפיצת-יד במתן רשות לערער, אז הוא דחה גם את הבקשה הזאת.

לפי ההלכה הפסוקה והמחייבת של ביהמ"ש העליון, החלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה ומחייבת.

אבל כאשר רוצים להגיע לתוצאה מסויימת – מגיעים אליה, ויהי-מה, גם אם פסק-הדין עליו מבקשים לערער מקובל עליה כשגוי.

אומר ביהמ"ש העליון:

"דין הבקשה להידחות. הנני נכון להסכים כי בית-המשפט המחוזי שגה בהנמקתו לדחיית הערעור. העובדה שהערכאה הראשונה פסקה על-פי מה שנתפס כהלכה תקפה באותו מועד, אינה מחסנת את פסק-דינה מפני התערבות של ערכאת הערעור על יסוד הלכה אחרת שהתחדשה בינתיים".

עד כאן הכל ברור, אבל בהמשך נאמר:

"אך, מאידך, גם אין לומר כי התערבות כזו תיעשה תמיד. השאלה בכל מקרה נתון תהיה אם יש להבין את ההלכה החדשה כפועלת באופן רטרואקטיווי המשפיע גם על תיקים תלויים ועומדים; והתשובה לשאלה זו עשויה להשתנות ממקרה למקרה על-פי מהותה של ההלכה העומדת לדיון והרציונלים אשר מונחים ביסודה (השוו: בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 699-697)".

לפני שנבחן את הדברים האלה, נלך אל הבג"ץ הזה, ואל ההחלטה המסויימת הזאת.

באותו תיק בג"ץ חידש ביהמ"ש העליון הלכה בעניין הפקעת מקרקעין, בשאלה הידועה: האם ההפקעה פוקעת כאשר פקעה המטרה שלשמה נעשתה ההפקעה, או שההפקעה לעולם עומדת.

שינוי ההלכה הזה לא בא רק בגלל שינוי השקפתם של השופטים לגבי פרשנות החוק המסדיר את ההפקעה, אלא גם לאור חוקי-היסוד שנחקקו בינתיים, כך שאין לנו שינוי-פרשנות לגבי דין קיים, אבל לא זה העיקר.

העיקר הוא שבהחלטה הנ"ל, על כ-100 עמודיה, אין דבר וחצי דבר על החלתה של הפרשנות החדשה רטרואקטיבית, או רק מכאן-ואילך.

אבל, יתירה מכך, ביום 24.7.02 ניתנה באותו תיק בג"ץ החלטה המסתמכת על ההחלטה הנ"ל, ואומרת, בין השאר:

"בהחלטתנו מיום כ' בשבט תשס"א ‎13.2.2001 (פ"ד נה(‎2) 625) קבענו כי שאלת המועד הראוי לתחולת ההסדרים שעליהם הורינו, תידון לעצמה לאחר שמיעת טיעונים מפי באי-כוח בעלי-הדין...

"טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין מונחים עתה לפנינו ...

"סברנו איפוא וקיבלנו כי לא נחליט עתה בנושא תקופת תחולתה של ההלכה. תחת זאת אנו מחליטים להשהות את מועד החלטתנו בנושא תקופת תחולתה של ההלכה לתקופה של שנים עשר חודשים, וזאת על יסוד הנחה ומתוך ציפייה ותקווה כי תוך תקופה זו יחוקק חוק לעניין.

"אנו מחליטים כי לקראת יום ‎15 ביולי ‎2003 תוגשנה לבית-המשפט הודעות משלימות, ועל-פי תוכנן יוחלט על דבר המשך ההליכים".

 

והנה, ביום 14.10.2003, ניתנה החלטה נוספת, האומרת:

"בנסיבות העניין, ונוכח האמור בהודעת פרקליטות המדינה, יגישו המשיבים הודעה משלימה בתוך תשעה חודשים מעת המצאת ההחלטה. עם קבלת ההודעה יוחלט אופן המשך הטיפול בעתירות".

והכל לעניין תחולתה הרטרוספקטיבית או הפרוספקטיבית של ההלכה החדשה שנפסקה ע"י הבג"ץ.

כאשר ניתנה ההחלטה ברע"פ דן אורן טרם עברו אותם תשעת החודשים, וממילא לא הסתיימו הטיעונים, ולא ניתן פסק-דין, כך שרטרואקטיביות התחולה טרם נדונה בכלל.

אז ההפנייה לבג"ץ הזה מציגה לפנינו, לכל היותר, את השאלה, אבל לא את התשובה.

 

נחזור, איפוא, אל ההחלטה ברע"פ

אומר ביהמ"ש; העליון:

"משמעות הלכת לוי ועטייה היא כי מדידות מהירות שנעשו בהתאם לכללים שהותוו בפסק-הדין הן מדידות אמינות. כל עוד המדידות מקיימות את הכללים הללו, אין חשיבות לשאלה אם הן נערכו קודם למתן פסק-דין לוי ועטייה או לאחר מכן".

עד כאן הכל נכון, כי, כאמור, השאלה אינה אם קיימת חזקה-שבעובדה בזמן ביצוע העבירה, אלא אם היא קיימת בעת שמתנהל המשפט".

אבל מיד בהמשך עושה ביהמ"ש קפיצה קטנה ומהוססת:

"אף אין כל טעם ענייני שלא להחיל הלכה זו על תיקים התלויים ועומדים בערכאות הערעור ואשר מקיימים את תנאיה של ההלכה".

ודוק: אין כאן קביעה פוזיטיבית לפיה ההלכה חלה על "תיקים התלויים ועומדים בערכאות הערעור",  אלא רק דאבל-נגטיב, האומר "אין טעם שלא להחיל".

אבל כשם שאין במשפט הפלילי גזירה-שווה או מקל-וחומר, כך גם דאבל-נגטיב אינו פוזיטיב, ו"אין טעם שלא" עדיין אינו אומר כי "יש טעם שכן".

והעיקר: כל קביעה שיש להחיל את החזקה החדשה, גם אם היא אכן קיימת, על תיקים אשר "בעת שהתנהל המשפט" היא עוד לא הייתה קיימת, היא בגדר שינוי הלכה, אבל, כאמור, החלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה יכולה לחדש הלכה.

ומפס"ד לוי-עטייה עולה בבירור ובאופן חד-משמעי כי אין כל אפשרות להסיק כי כאשר אין קיימת חזקה-שבעובדה, צריך הנאשם לצפות כי בעתיד ייפסק כי חזקה כזאת אכן קיימת, ולהביא ראיות כאילו היא כבר קיימת.

 

היאך מחילין את הלכת לוי-עטייה (כללי)

הלכת לוי-עטייה בעניין אמינות הממל"ז – הערת-אגב בלבד!

 

כתבו לנו

פורום

חזור למעלה

 

 

 

 

 

כתבו לנו

פורום

חזור למעלה

 

חזור למעלה

כתבו אלינו    מפת האתר    דף השער


על אקדח-הלייזר – כל האמת