על אקדח-הלייזר – כל האמת
על הרדארים המשטרתיים ועל אקדח-הלייזר: קיצור תולדות הזמן
על אקדח-הלייזר: שקר ושמו "פסיקה עניפה"
|
שמחה
ניר, עו"ד היאך מחילין את הלכת לוי-עטייה בעניין "אקדח הלייזר" על
פס"ד לוי-עטייה (ע"פ 4682/01) על
ההחלטה בעניין יעקב גת (רע"פ 4520/03) על
דנ"פ לוי-עטייה (דנ"פ 10415+10459/03) ועל מה שביניהם הערת פתיחה הדברים המובאים כאן נכתבו, בעיקרם,
עוד לפני שניתנה ההחלטה בדנ"פ 10415/03 ו-דנ"פ 10459/03 (גבריאל לוי
ומשה עטייה נ' מ"י; מ"י נ' עו"ד גד פלר, בהתאמה), והוספו רק מעט
תיקונים, על פי הדנ"פ הזה, ועל פי טענות נוספות הנשמעות בקהילה המשפטית. באותו דנ"פ נאמר: "ככל
שמדובר במה שלא נקבע בפסק-הדין - דהיינו בהימנעותו של בית-המשפט מלקבוע את מעמדן
של מדידות מהירות אשר בוצעו בעבר בניגוד למגבלות החדשות ואשר טרם הוכרעו
בפסק-דין חלוט - הרי שבעניין זה, לטעמי, לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה (לדעה שונה
ראו את החלטת השופטת חיות ברע"פ 4520/03 גת נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). ובהיעדר הלכה, פתוחה הדרך בפני בעלי-דין לנסות ולהביא את העניין
להכרעה בבית-משפט זה במקרה אחר". ועוד נאמר שם: "המדינה
ציינה כי בית-המשפט אישר את הרשעתם של העותרים אף שמרחק המדידה בעניינם עלה על
300 מטר ואף שהמדידה לא בוצעה בעזרת חצובה ועדשה מגדילה ומקרבת כנדרש בפסק-הדין.
המדינה ביקשה למצוא בכך אישור משתמע לעמדתה, כי המגבלות שנקבעו בפסק-הדין אינן
חלות על תיקים תלויים ועומדים. ואולם, עניין זה כלל לא נדון בפסק-הדין, וממילא
אין אחיזה להנחה כי בית-המשפט היה ער למרחק המדידה בעניינם של העותרים בעת שאישר
את הרשעתם. בנסיבות אלו, יהיה זה מרחיק-לכת לגרוס שבית-המשפט קבע (במשתמע) הלכה
מיוחדת לעניינם של תיקים תלויים ועומדים". וזה אומר שהערת-האגב אשר בסע' 20
הראשון לפסה"ד בפרשת לוי ועטייה נ' מ"י (להלן – פסה"ד
המוביל), הייתה מיותרת, וממילא חוזרים אנו לעקרונות המקובלים בדבר "סופיות
הדיון" (functus officio). האמור כאן צריך לשמש גם איתות לכל אלה
אשר תמיד "מתיישרים" עם ההחלטה האחרונה, והיא אצלם תמיד
"נכונה", כי ההחלטה בפרשת יעקב גת אינה נכונה, ולא יכולה להיות
נכונה, ומי שמיהר להסכים אתה, מן הדין ומן הצדק שירגיש עכשיו לא נוח. הקדמה שבע שנים נאבק ציבור הנאשמים באגדת
"הפסיקה העניפה" אודות "אמינותו" של הממל"ז – אקדח
הלייזר – עד שהתברר, מפי בית המשפט העליון, כי הייתה זאת אגדת-סרק; שבע שנים בהן התעלמו בתי המשפט
מטענותיהם של הנאשמים כי הפסיקה ה"עניפה" הזאת אינה "עניפה"
ולמעשה אפילו אינה "פסיקה" כלל ועיקר ("לקחו פסיק, ועשו ממנו
פסיקה", כפי שהתבטא, ובצדק, מול מצלמות הטלוויזיה, אחד מעורכי-הדין העוסקים
בתחום); שבע שנים בהן הרחיבו בתי המשפט מאופק-עד-אופק
כל הערה אגבית-שבאגבית אשר היה בה להרע עם הנאשם; שבע שנים בהן טענות כגון "כיוון
שלא הוכח כי הדרך היא עירונית, יש לזכות את הנאשם אפילו אם מהירותו הייתה 75
קמ"ש" נענו בפסק-דין האומר כי "בית המשפט העליון קבע כי המכשיר
אמין, ולפיכך אני מרשיע את הנאשם". שבע שנים בהן – למרות חזקת-החפות
הידועה – הנאשם היה מוחזק כאשם-כל-עוד-לא-הוכח-היפוכו-של-דבר. שבע שנים, וכעת, כך נדמה, מכינים לנו
שבע שנים דומות, על אותו המגרש. הרבה בוקי-סריקי נתלו בהערת-האגב אשר
בסע' 20 הראשון לפסה"ד המוביל, ובהחלטה בפרשת יעקב גת נ' מ"י,
והגיע הזמן לעשות קצת סדר גם בדברים האלה. א. תחולתה הרטרואקטיבית של הלכה פסוקה 1. כלל אין-עוררין עליו הוא שהלכה פסוקה
חלה רטרואקטיבית – לטוב ולרע, לטובת הנאשם או לרעתו. כך,
למשל, אם נפסקת הלכה בעניין פרשנותו של חוק, ההלכה הזאת חלה רטרואקטיבית ליום
תחילתו של החוק. 2. אכן, כאשר הלכה חדשה הופכת על פניה הלכה
קודמת, כל פסקי הדין אשר ניתנו על פי ההלכה הקודמת, ברור שהם שגויים. דא עקא שזהו המחיר שאנחנו משלמים
עבור עקרון "סופיות הדיון", ולגבי פסקי דין אשר בדיעבד נתגלו כשגויים
קיימא לן העיקרון: אחד זוכה, ואחד בוכה. אמור מעתה: פסק-דין אשר נעשה חלוט,
אין לפתחו אך ורק משום שהוא נתגלה כשגוי – בין משום שבית המשפט טעה, בין משום
שהמפסיד לא ערער עליו, בין משום שנפסקה הלכה חדשה, כי אין לכך סוף. 3. והוא הדין גם בהלכה הנוגעת למצב-דברים
אחר, כגון אמינותו של מכשיר, והתנאים להפעלתו: גם הלכה כזאת פועלת
רטרואקטיבית, שהרי לא ייתכן כי מכשיר שהיה אתמול אמין, לא יהיה אמין היום (או
להיפך), ולא ייתכן כי מדידה אשר כיום, לאור ההלכה החדשה, אינה כשרה לצורך הרשעה,
תהייה כשרה אם היא נתבצעה שלא על פי אותה ההלכה (או להיפך), רק משום שהיא נתבצעה
לפני שנפסקה אותה הלכה. העיקרון הזה, כאמור, פועל לשני
הכיוונים – גם לטובת הנאשם, וגם לרעתו. ועוד יש לציין כי מדידה אשר מתברר
כי, לפי ההלכה החדשה, היא הייתה שגוייה, אין המשטרה יכולה לומר "לא ידענו שתיפסק
הלכה חדשה, פעלנו על פי ההלכה הקיימת (או על פי מה שנראה לנו כהלכה
הקיימת)", וגם כאן קיימא לן העיקרון: אחד זוכה, ואחד בוכה. ב. על אמירת-האגב אשר
בפסה"ד המוביל 1. אמירת-אגב, כידוע, אינה יוצרת הלכה
פסוקה, אבל אמירת-האגב בה עסקינן אפילו לא התיימרה לומר את מה שמייחסים לה. 2. בשולי סע' 20 (הראשון) לפסה"ד
המוביל נאמר: "חרף
האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו
עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות
שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום
שנאשמים כפרו והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו
אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים
היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה
ועדשה מקרבת" (ההדגשות לא במקור). 3. כיוון שהדברים האלה לא היו נחוצים לצורך
העניין הרי היו אלה בבחינת אמירת-אגב בלבד. אמירת-אגב אשר כל מטרתה הייתה
למנוע הצפה של בתי המשפט בבקשות לפתיחתם-מחדש של תיקים בהם ניתנו פסקי-דין אשר
כבר נעשו חלוטים. אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי דווקא
ההכרה בכך שנעשתה שגיאה אשר חזרה על עצמה מאות אלפי פעמים, במשך בעשור, היא אשר
הניעה את בית המשפט להוסיף את ההערה הזאת, שהרי כמה פעמים ראינו הערות כאלה
בעבר? ספק אם אפילו פעם אחת! ממילא ברור גם כי אם אכן היה מדובר
במקרים בודדים שבעבר, בית המשפט לא היה מטריח את עצמו להוסיף את ההערה הזאת. יצויין כי בעבר, כאשר פסק בית משפט
כי מדידות-העבר היו שלא כדין, הוא הוסיף הערה הפוכה דווקא (בפרשת קז
הידועה נאמר משהו כגון "איני יודע כמה הרשעות-חינם נפלו בגלל שיטת הפעלה
נלוזה זו"). 4. מה משמעותם
של הדברים אשר בהערת-האגב הזאת? נתחיל
מחלקה הראשון של ההערה: "חרף
האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו
עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות". מיד בולט כי לא נאמר כאן כי כל
המדידות אכן היו מדוייקות, אלא רק
שאין להסיק מכך את ההיפך. משל למה הדבר דומה: לשעון מקולקל, אשר עמד
מלכת, והוא, כידוע, מראה פעמיים ביממה את השעה המדוייקת. ואכן, העובדה שהשעון היה מקולקל
אינה אומרת שהשעה שנרשמה לא הייתה
מדוייקת (נניח שישנה חשיבות לשעה, כגון כאשר מדובר ב"זמן תאורה",
לעניין תקנות התעבורה), אבל זה גם לא אומר שהשעה אכן הייתה מדוייקת. נמשיך הלאה: "...
אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה
שהפיק הממל"ז". והדברים ברורים: גם אם המדידה לא
בוצעה כדין (נניח, כדוגמה קיצונית, שהשוטר קבע את המהירות על-פי תחושות-הבטן
שלו), וערכה לא היה אפילו כקליפת-השום, הרי משהודה הנאשם במהירות, השאלה אם
היא נמדדה כראוי אינה מעלה ואינה מורידה, ואין הנאשם יכול לבוא היום ולהגיד
רגע-רגע, אם הייתי יודע כי ביום מן הימים תיפסק הלכה מסויימת לא הייתי מודה. והוא הדין גם באמירה שבהמשך: "... ומקום שנאשמים כפרו והדין
הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין
חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי
לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300
מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת" (ההדגשה לא במקור). מהאמירה המודגשת ("משנעשו
אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי") למדים אנו שני דברים: האחד – על דרך השלילה אנו למדים כי אם
לא נעשו אותם פסקי דין חלוטים, אין לראות בהם אישור סופי, וממילא,
לגבי פסק-דין אשר לא נעשה חלוט, תוחל עליו ההלכה החדשה; והשני – באמירה "אישור
סופי" (לגבי פסקי-דיון אשר נעשו חלוטים) הכוונה היא לאישור סופי מבחינה
משפטית בלבד, ובין הצדדים לאותו הליך בלבד, שהרי אם, לפי ההלכה החדשה, מדידה
פלונית לא נעשתה כראוי, הרי שה"אישור" הזה אין בו – ולא יכולה להיות
בו – כל קביעה פוזיטיבית שהוא אכן היה כראוי. ובמלים אחרות: אם שתי מדידות נעשו
ללא חצובה, ללא עדשה מקרבת ומגדלת, מטווח של למעלה מ-300 מטרים ושלא על פי
הוראות הייצרן, ומשתיהן גם לא נוכו 5 קמ"ש – לא ייתכן שאחת מהן
כשרה-למהדרין, והאחרת "טריפה למהדרין" רק משום שהאחת נתבצעה אחרי
ה-10.11.2003, והשנייה לפני אותו המועד. 5. למעשה את אותם הדברים ממש ניתן
היה לומר – על דרך של "איפכא מסתברא" – גם אם בית המשפט היה פוסק
שהממל"ז אינו אמין, אינו מדוייק, ואינו מתאים לשימוש כמכשיר למדידת
מהירות: "חרף
קביעתנו כי הממל"ז אינו אמין, אינו מדוייק ואינו ראוי לכל שימוש כמכשיר
למדידת מהירות, אני מבקש להבהיר, כי קביעה זו אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה
באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה
להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום שנאשמים כפרו והדין
הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין
חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן
בוצעו במכשיר אותו פסלנו מכל-וכל". כיצד הייתה המדינה מפרשת את אותה ההערה
ממש, כאשר היא באה בקונטקסט הזה? ג. טווח המדידה בפרשת לוי-עטייה,
והשלכותיו – אם ישנן 1. הלכה שנפסקה
נקראת מתוכה, ומתוכה בלבד, ואין אנו רשאים לחפש בתיק עובדות נוספות, אשר
לאורן נפרש את אותה ההלכה, שהרי אם כך הדבר, מייד תישאל השאלה כיצד ננהג אם
הלכה, על פניה, אינה מתיישבת עם העובדות אשר בתיק, ועוד כהנה-וכהנה שאלות, כגון
כיצד ננהג אם התיק עצמו כבר בוער, ורק פסק-הדין נשמר. מכאן ברור
כי אם הלכה שנפסקה אינה ברורה, או שהיא משתמעת ליותר מפן אחד, אזי זו הלכה
מעורפלת אשר אינה ניתנת ליישום וממילא אין היא הלכה כלל ועיקר, וככזו ננהג בה. 2. שמועות
אומרות כי בפרשת לוי-עטייה המדידות בוצעו מטווח של למעלה מ-300 מטרים, ולמעשה
מטווח גדול בהרבה, בסביבות 500 מטרים, ומזה יש המבקשים להסיק הלכה לפיה גם
מדידה מטווח העולה על 300 מטרים כשרה היא. עוד
מוסיפים הטוענים, ומבקשים לומר כי כיוון שהמדידה, בשני המקרים, הייתה לפני
פסק-הדין באותה הפרשה, הרי פס"ד זה מכשיר אותה, למרות שהיא נעשתה שלא על פי
ההלכה החדשה. 3. עם כל
הכבוד, אין לכך לא ידיים ולא רגליים. 4. מפסק-הדין
עצמו אין אנו יודעים מה היה טווח-המדידה, ואם אכן הוא היה מעל 300 מטרים,
הרי זו טעות מצערת – גם שופטים הם בני-אדם, וגם הם עשויים לטעות – הנוגעת
לנאשמים המסויימים בלבד, אבל אין בה כדי להשליך על פרשנותה של ההלכה. לבוא ולומר
כי באשרו את ההרשעה הכשיר בית המשפט מדידה אשר נעשתה בעבר, ואשר נידונה בפניו
כעת, גם אם היא לא נתבצעה כראוי, על פי ההלכה שהוא-עצמו קבע – אין זה
מתקבל על הדעת, משום שאם בית המשפט פוסק הלכה, הוא מחיל אותה בראש-ובראשונה על
המקרה המסויים אשר לפניו – שאם לא תאמר כן, כל ה"הלכה" הופכת,
אוטומטית, לאימרת-אגב גרידא. הרי ההרשעה
עליה ערערו לוי ועטייה לא הייתה חלוטה (כי מעצם-ההגדרה, פס"ד
"חלוט" הוא פס"ד אשר כבר לא ניתן לערער עליו), וכיוון שכך גם לא
חל עליה האמירה כי "משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור
סופי ...". ד. אמינותו של הממל"ז מכאן-ואילך
– הערת-אגב בלבד! 1. בסע'
20 הראשון לפסה"ד המוביל, אחרי שבית המשפט מקבל את הטענה שלא נוצרה
"חזקה שבעובדה" ("מסקנה נמהרת"), מציע השופט לקבוע כי
הממל"ז אמין, בכפוף למספר תנאים (הפעלה עפ"י הוראות היצרן, טווח,
חצובה, עדשה, ניכוי 5 קמ"ש וכו'). 2. דא
עקא שהדברים האלה לא היו צריכים לעניין הנאשמים, אשר הורשעו על פי עדות מסויימת,
וממילא אין הם אלא אמירת-אגב. ה. על ההחלטה ברע"פ יעקב גת 1. ההחלטה
הזאת היא החלטה הדוחה בקשת רשות לערער, וככזו אין היא יוצרת הלכה פסוקה
(פס"ד שידלוב נ' קיהן הידוע). מן הראוי להזכיר, כבר בשלב הזה, את
ההחלטה ברע"פ רחמני, אשר עשו ממנה "הלכה פסוקה", ונדרשו
שבע (!) שנים כדי להראות כי לא היה לה כל שחר, וכי כל "הפסיקה העניפה"
אשר נבנתה עליו לא הייתה ולא נבראה. 2. ברע"פ יעקב
גת אומר כב' ביהמ"ש: "בית-המשפט הדגיש בעניין לוי כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה
כי מדידות, אשר בוצעו עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות, אף שהן בוצעו
מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת". וזה,
כאמור, נכון, אבל זה לא חד-חד-ערכי, דהיינו שזה לא אומר את ההיפך,
שהמדידות אשר בוצעו בעבר כן היו מדוייקות. עוד נאמר
שם, בהמשך: "4. ולענייננו. תקינות המכשיר ותקינות הפעלתו הוכחו במקרה שלפנינו,
על אף שהמדידה בוצעה מטווח העולה על 300 מטרים, ללא שימוש בחצובה. כמו כן, נמצא
כי גם לאחר הפחתת 5 קמ"ש ממהירות רכבו של המבקש, כפי שנמדדה על-ידי
הממל"ז, ניתן להרשיעו בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת". ומכאן אנו אמורים
ללמוד כי אם "תקינות המכשיר ותקינות הפעלתו" אכן מוכחים, אזי אין חובה
להשתמש בחצובה ובעדשה מקרבת ומגדלת, ואולי גם אין חובה לנכות את אותם 5
קמ"ש – כאפשרות הטעות ה"מובנית" של המכשיר. ואם נכון הדבר, קא משמע לן שאם אכן
משתמשים בחצובה ובעדשה מקרבת ומגדלת, אזי אין חשיבות אם הוכחו "תקינות
המכשיר ותקינות הפעלתו"... ובמלים
אחרות: לפי ההחלטה הזאת "תקינות המכשיר ותקינות הפעלתו" והחובה
להשתמש בחצובה ובעדשה מקרבת ומגדלת הן דרישות "חלופיות" ר"ל ... אבל זה
מנוגד לכל מושכלות-היסוד, לפיהם יש להוכיח גם את "תקינות המכשיר
ותקינות הפעלתו" – וגם את קיומם של כל התנאים האחרים, אשר נקבעו גם
בפסיקה, בהוראות המשטרה (פרשת יזרעאל פולק) ובהוראות הייצרן (פרשת
לוי-עטייה). 3. אמור מעתה:
ההחלטה ברע"פ יעקב גת לקחה הערת-אגב מיותרת, והוסיפה עליה פרשנות
שגוייה, ומעצם היותה רק החלטה הדוחה בקשת רשות לערער, אין היא יוצרת שום
הלכה. ו. היאך מחילין את ההלכה על מדידות
אשר נעשו בעבר 1. כאמור לעיל,
ההלכה אשר נפסקה בפרשת לוי-עטייה חלה על מדידות עתידיות ועל מדידות אשר נעשו
בעבר, אבל לא הגיעו לידי פס"ד חלוט. הדבר הזה פועל גם לטובת המדינה,
וגם לטובת הנאשמים. כך, למשל, אם
כיום מתנהל משפט על מדידת-מהירות אשר נתבצעה בעבר, המדינה לא יכולה לטעון
"לא ידענו שתיפסק הלכה לפיה אין למדוד מטווח העולה על 300 מטרים, ללא חצובה
וכו'", ואילו הנאשמים לא יוכלו לטעות, על סמך פסה"ד הזה כי
"במועד העבירה לא הייתה חזקה-שבעובדה". 2. ברור,
איפוא, כי אם, מחד, ההוכחות נשמעות היום, תחול עליהן ההלכה שנפסקה בפרשת
לוי-עטייה, אבל, מאידך, אם פסה"ד ניתן בעבר, ונעשה חלוט, לא ניתן להחיל
עליו את ההלכה הזאת. 3. ומה בדבר
תיקים בהם נשמעו ההוכחות, וטרם ניתן פסק-הדין? את התשובה
בעניין זה נמצא בסע' 20 השני לפס"ד לוי-עטייה, שם נאמר: 20.
מן הכלל אל הפרט באשר
לעניינם של לוי ועטייה – מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא
התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך
חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל
רכיביהם. אולם בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט
המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה ד"ר בזדין על עדותו של
מומחה ההגנה ...", וזה אומר
שאם לא היו נשמעים העדים המומחים, והתיק היה נבחן רק על קיומה – או אי-קיומה של החזקה,
שני הנאשמים האלה היו יוצאים זכאים (ואם נלך לשיטתה של התביעה, ונרשה
לעצמנו לבדוק את התיק גופו כדי לפרש לפיו את ההלכה, נדע כי "מומחה
התביעה" הוגדר, מבחינה פורמאלית, כ"מומחה מטעם בית המשפט", והוא
העיד אחרי מומחה ההגנה). 4. והמסקנה: יש
לבחון תיקים תלויים-ועומדים לפי מצב-הראיות בעת שהתובע הכריז "אלה
עדי", וזאת לאור השאלה אם באותה העת כבר הייתה קיימת
ה"חזקה-שבעובדה", אשר העבירה על שכמו של הנאשם את הנטל להוכיח את
היפוכה של החזקה. 5. אבל, לאור
פס"ד לוי-עטייה, אנחנו יודעים שהחזקה הזאת לא הייתה קיימת, והיא נוצרה –
בכפוף למגבלות – רק בפס"ד זה עצמו. ז. פרשת רוזנטל (ע"פ נצ' 763/00) 1. בפרשה זו
הורשע הנאשם בעבירת-מהירות, והמדידה בוצעה מטווח של פחות מ-300 מטרים. המשפט
התקיים לפני פס"ד לוי-עטייה, ופסה"ד בערעור ניתן אחריו (ביום
12.1.04), אבל בית המשפט המחוזי נתן לצדדים הזדמנות להתייחס לאותו פס"ד,
ולתחולתו בעניין התלוי ועומד לפניו. 2. אלה חלקי
פסה"ד הצריכים לענייננו: 8. ביום
10/11/03 פורסם מפי בית המשפט העליון פסק דין בע"פ 4682/01 רע"פ
2216/01 גבריאל לוי ואח' נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד לוי
עטייה") אשר בו קבע כב' השופט א' א' לוי את עמדתו באשר לממל"ז. קביעות אלה
בפס"ד לוי – עטייה הן אבן הבוחן למחלוקת כאן. טענות המערער: 9.
בעת מתן פסק
הדין לא הייתה קיימת חזקה שבעובדה כי הממל"ז אמין ועל כן נטל הראיה היה
מוטל על התביעה, אשר לא הרימה נטל זה. - - - - 23. השופט לוי
בפס"ד לוי עטייה מציין כי ביום מתן פסקי הדין של בית המשפט המחוזי
בת"א בתאריך 17/4/01 בע"פ 71382/2000 בעניינם של לוי ועטייה עדין לא
בשלו התנאים על מנת שתהייה קיימת "חזקה שבעובדה" כי
הממל"ז אמין וכך בעצם נטל הבאת הראייה נשאר בידי התביעה, ולהלן דבריו: "באשר
לעניינם של לוי ועטייה – מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם
לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא הייתה מוטלת עליהם חובה
להפריך חזקה כלשהי, אדרבא הייתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים
נגדם על כל רכיביהם"(ס' 20 לפס"ד לוי עטייה). מן הכלל אל הפרט: 24. אם כן, הצדק
הוא עם המערער. כתב האישום
כנגד המערער הנו מיום 24/2/97 ומשפטו התנהל והתארך מסיבות כאלה ואחרות, עד אשר
ניתן פסק דין של בית משפט קמא בתאריך 17/4/2000 כאשר הינו מושתת על הנחת המוצא כי
התגבשה די הצורך החזקה שבעובדה כי הממל"ז אמין ועל כן הנטל לסתור חזקה זו
מוטל על הנאשם, לדבריו של בית משפט קמא: "נקבע
לא אחת כי אין התביעה חייבת להביא ראיות להוכחת אמינות המכשיר שכן אמינותו הוכחה
והטוען ההיפך עליו הראייה". (הכרעת הדין בבית
משפט קמא מתאריך 17/4/2000). - - - - 25. עתה, נוכח
ההלכה והקביעה בפס"ד לוי עטייה לפיה לא קיימת החזקה כאמור באשר לאמינות
הממל"ז כחזקה בעובדה כך גם בעניינו של המערער אשר התנהל לערך באותה
התקופה משמע, לא הייתה קיימת החזקה כאמור והתוצאה המתבקשת היא כי
יש לזכות המערער מהמיוחס לו וזאת לאור העובדה כי התביעה לא עמדה בנטל הראייה אשר
היה מוטל עליה ובהעדר החזקה האמורה, וכפי הקביעה בפס"ד לוי – עטייה. משמע, אנו
במצב דברים בו בעת הכרעת דינו של בימ"ש קמא החזקה הייתה
קיימת ובדין פסק בימ"ש קמא את אשר פסק אך עתה, לאור פס"ד לוי עטייה והקביעות
המאוחרות מפי ביהמ"ש העליון לפיהן חזקה זו לא קיימת, הנטל על המשיבה וכך
צריך היה להיות גם אם בדיעבד גם כאן; וממצב דברים זה נמצא נהנה המערער בפני. ער אני לכך
שיש בכך משום אי שוויון כלפי נאשמים
שפסק הדין בעניינם במקרים זהים – דומים הפך חלוט ואלה, בניגוד למערער כאן לא
יהנו מפירות ההלכה בפס"ד לוי עטייה. - - -
- 28. סוף דבר, דין
הערעור להתקבל וכך אני מורה. 3.
מן הראוי לעמוד שוב על הפיסקה השנייה לסע' 25 לפס"ד זה
(רוזנטל): "משמע,
אנו במצב דברים בו בעת הכרעת דינו של בימ"ש קמא החזקה הייתה
קיימת ובדין פסק בימ"ש קמא את אשר פסק אך עתה, לאור
פס"ד לוי עטייה והקביעות המאוחרות מפי ביהמ"ש העליון לפיהן חזקה זו לא
קיימת, הנטל על המשיבה וכך צריך היה להיות גם אם בדיעבד גם כאן; וממצב
דברים זה נמצא נהנה המערער בפני". (ההדגשה השנייה – לא במקור). בית המשפט
– כנראה מתוך רצון להגן על כבודו של השופט דלמטה – יוצא מתוך ההנחה (שהוגדרה
בפס"ד לוי-עטייה כ"מסקנה נמהרת") כי אכן הייתה
קיימת "חזקה שבעובדה", ואילו אותו פס"ד "ביטל" את
החזקה, בעוד שפסה"ד עצמו אומר כי ה"חזקה" הזאת מעולם לא הייתה
קיימת. אבל גם מתוך ההנחה הזאת קובע בית המשפט
כי "לאור ... הקביעות המאוחרות ... לפיהן חזקה זו לא קיימת, הנטל על
המשיבה וכך צריך היה להיות גם אם בדיעבד גם כאן". ח. על "הדין הקיים" בזמן
שניתן פסק דין 1. יש
הטוענים כי פסק-דין, גם לא חלוט, אשר ניתן על בסיס ה"חזקה שבעובדה" אשר
הייתה קיימת, כביכול, עד לפס"ד המוביל. 2. עם
כל הכבוד, אין לכך ידיים ורגליים. 3. הלכה
משפטית אינה "דין", לא לפי חוק הפרשנות, ולא בכלל: הלכה משפטית
רק מפרשת את הדין. 4. הלכה
משפטית חלה – לטוב ולרע, לחובת הנאשם או לזכותו – רטרואקטיבית ליום תחילתו של
הדין, היא over-rides כל הלכה קודמת, אשר פירשה את
הדין אחרת, ואם מישהו הוצא להורג, או, להבדיל, זוכה מאשמה, ומתברר לפי ההלכה
החדשה שזה היה מוטעה – אז זה היה מוטעה, ואם פסה"ד היה חלוט, אין אפשרות
לתקן את המעוות – אלא בדרך של חנינה (אשר לא תחזיר לחיים את התלוי). 5. יתירה
מזאת: בפסה"ד המוביל נאמר כי "מי שראה בכך חיזוק להשקפה בדבר קיומה של
חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל"ז, נתפס למסקנה נמהרת", וזה
אומר שה"חזקה שבעובדה" מעולם לא הייתה קיימת! 6. ואם
החזקה-שבעובדה הזאת מעולם לא הייתה קיימת, ממילא כל הקונסטרוקציה המתבססת
עליה נופלת כלא-הייתה. 7. אבל
אפילו הייתה ההלכה "דין" – לפי סע' 5 לחוק העונשין דין מקל חל רטרואקטיבית
על כל פסק-דין שאינו חלוט, ומחילין אותו אפילו בשלב הערעור. 8. לא
ייתכן כי אגדת הפסיקה ה"עניפה" תמשול בנו מקברה, אחרי שהתברר כי היא
הייתה נפל-מלכתחילה. ט. סיכום 1.
והמסקנה: ההלכה בדבר נטל-הראיה חלה בדיעבד, לפי המועד בו
נשמעו הראיות. הייתה קיימת "חזקה שבעובדה" בעת שנשמעו הראיות
– הנטל להפריכה הוא על הטוען; לא הייתה קיימת – הנטל הוא על התביעה. 2.
כמובן שהדברים אמורים לא רק לגבי טווח-ההפעלה, אלא גם
לגבי שאר ההנחיות אשר בפס"ד לוי-עטייה, כגון הוכחת ההפעלה לפי
הוראות הייצרן, ניכוי ה-5 קמ"ש, ועוד (וזאת אפילו אם אלה אינם
הערת-אגב, כאמור). 3.
התביעה מנסה, לפעמים, לטעון כי לפי ההחלטה ברע"פ יעקב
גת עובדת ביצוע המדידה בטווח של מעל 300 מטרים, ללא חצובה ועדשה מקרבת
ומגדלת, אינה פוגעת בתקינות המדידה, אולם טענה זו מרוקנת מכל תוכן את
פס"ד לוי-עטייה , ולא בכדי אין בתי המשפט מקבלים אותה. 4.
ההחלטה בדנ"פ 10415/03 ו-דנ"פ
10459/03
מעמידה במקומה גם את הקונצפציה השגויה הזאת. |
על אקדח-הלייזר – כל האמת