|
סקופ!!! עו"ד שמחה ניר נחקר במשטרה על עבירה לפי חוק לשכת עורכי-הדין: ביצוען בזמן ה"השעייה" של פעולות אשר יוחדו לעורכי-דין הקדמה ועד מחוז ת"א של
לשכת עורכי הדין הגדיר את עו"ד שמחה ניר כ"מקצוען המצוי בנבכי
המערכת המשפטית בענייני תעבורה". עבודה מקצוענית של
עורכי-דין מחייבת אותם, לא-אחת, למתוח ביקורת קשה על ה"מערכת", דהיינו
על בתי המשפט, אשר גם הביקורת הציבורית עליהם מחריפה והולכת בשנים האחרונות. במיוחד מחריפה הביקורת
על "תת מערכות" כגון בתי המשפט לתעבורה ולשכות ההוצאה לפועל, בהן
תקינות ההליכים והחרדה לזכויות האזרח נמצאות בתחתית הסקאלה. בית המשפט העליון,
מצידו, גם הוא "חוטף" בשנים האחרונות ביקורת המחריפה והולכת – הן משום
שהוא עומדת בראש המערכת, והתנהלותו משליכה על המערכת כולה, והן משום ש"מחיילים
ביחידה מובחרת מצפים ליותר". עו"ד שמחה ניר
עומד זה שנים בחזית המבקרים את מערכת המשפט, והדבר הוא לצנינים בעיני עסקניה של
הלשכה, אשר מרשים לעצמם הכל, ואילו לעורכי-הדין מן השורה הם לא מרשים דבר. ראו, למשל, את
עורכי-הדין חיים
משגב ואברהם
פכטר – שניהם משמשים כאבות-בית-דין בבית הדין הארצי של הלשכה, שניהם מקפידים
על ה"סגנון" – של האחרים, לא של עצמם. ומוסדות ה"אתיקה"
של לשכת עורכי-הדין אפילו לא דורשים מהם להשיב על התלונות (פרטים יבואו). מדוע הם רודים ב"חבריהם"
ומרשים לעצמם הכל? כי כך דרכם של תאבי-השררה. מדוע הם סותמים את
פיותיהם של "חבריהם" המותחים ביקורת על המימסד המשפטי? כי כך דרכם
של המתרפסים בע"מ. וכעת בומבך ושות'
(אלה אשר ביקשו להשעות את עו"ד שמחה ניר "לצמיתות או לפחות לעשר שנים",
אבל לא
היו להם ביצים ללכת עם זה עד הסוף) הגישו נגדו תלונה למשטרה על שהוא עושה,
בזמן ההשעייה, פעולות אשר יוחדו לעורכי-דין בלבד. לא למותר לציין כי עו"ד
ניר עצמו היה זה אשר גירה את כל העולם להתלונן במשטרה, אבל כל העולם לא רץ לעשות
זאת, ורק בומבך
ושות', אשר כשלו במאמציהם להעלות את הנושא על פסים "משמעתיים" (איך
אפשר להאשים בעבירת-משמעת מי שלא היה עורך-דין בזמן ה"עבירה"?!),
הגיעו למבוי סתום, בו הם נאלצו ללכת למשטרה (ולהמר על כל הקופה). החקירה עו"ד ניר התייצב לחקירה,
והטענה הראשונה היא אני לא מושעה! ומה בדבר המעשים
המיוחסים לך? הקשה החוקר. עו"ד ניר: תתחילו
עם ההשעייה, כי אם אני לא מושעה, חבל להשקיע זמן על החקירות העובדתיות. בשלב הזה ניסה החוקר
לחזור על השאלות שלו שוב-ושוב, אבל עו"ד ניר החליט שהוא לא נעמי
בלומנטל, והוא לא ייתן לחוקרים לשאול אותו אלף שאלות אשר תאפשרנה להם לרוץ
לתקשורת ולהראות על אילו שאלות הוא לא ענה. עו"ד ניר: אני
מבקש להבהיר: אני לא שומר על זכות השתיקה, אני פשוט לא עונה על שאלות
לא-רלוואנטיות, ובשלב הזה, כיוון שאנחנו עוד לא הגענו לעניין ההשעייה, אנו דוחה
את התשובות לכל השאלות האחרות. על ההבדל בין התקפת-מישרין להתקפה עקיפין של
פסקי-דין מסמך הנושא את הכותרת "פסק
דין", וגם חתום ע"י שופט, אינו בהכרח פסק-דין תקף. אם הוא פסק-דין תקף,
אפשר לתקוף אותו רק בהתקפת מישרין, בדרך של ערעור לפני ערכאת-הערעור, ושם אפשר
לטעון לשגיאות אלה ואחרות. מאידך, אם פסק-הדין
אינו תקף, אפשר לתקוף אותו גם שלא בדרך של ערעור, וגם מחוץ לערכאת-הערעור. ההבדל שבין תקיפה
ישירה, או "ערעורית", לבין תקיפה עקיפה: כך, למשל, אם בית הדין הרבני
שופט אותך על עבירת-תעבורה, ודן אותך לפסילה עלן סמך מכשיר-מדידה לא אמין, אתה
יכול לערער לביה"ד הרבני הגדול, גם על הטעות המשפטית וגם על כך שהדיון
בעבירת-התעבורה הוא חריגה מהסמכות של ביה"ד הרבני (זו תקיפה ישירה, או "ערעורית"),
או לצפצף על הפסילה, ואם תיתפס ותועמד לדין על נהיגה בזמן הפסילה, אתה יכול
לטעון שהפסילה היא בטלה-מעיקרה משום אותה החריגה מהסמכות, ועל כן אינה שווה את
הנייר (וזו תקיפה עקיפה). או, למשל, אם נשפטת
בהיעדרך מבלי שהוזמנת לדין, הפגם הוא חמור עד כדי כך שהוא הופך את פסק-הדין
לאפס-ואין, כך שאפשר לתקוף אותו גם במישרין, גם בעקיפין. כמובן שיש מקרים בהם
יכולה להיות מחלוקת בשאלה אם פגם מסויים הוא פגם "שורשי" (ההופך את
פסק-הדין לאפס-ואין, ונתון להתקפת עקיפין) או שהפגם הוא פגם "רגיל" (הנתון
רק להתקפת מישרין, בדרך של ערעור), אבל העיקרון הוא שהתקפת-עקיפין ניתן לבצע בכל
מקום בו מתעוררת שאלת תקפותו של פסק-דין, ואותה ערכאה בה מועלית הטענה צריכה
לבדוק אותה לגופה, ואין היא יכולה לפטור את עצמה בטענה שהיא "אינה
ערכאת-ערעור". כי הטענה הזאת היא אווילית
ומטופשת. מה שהחוקר הבין, ומשפטנים לא מבינים במהלך החקירה הסביר עו"ד
ניר לחוקר המשטרתי, שאינו משפטן, את ההבדל וגם תיאר בפניו את המקרה בו נאשם
בנהיגה בזמן הפסילה הודה באשמה, אבל בסוף התברר כי פסק-הדין שהטיל את הפסילה
לא היה שווה את הנייר עליו חתם השופט. כמוכן הציג הנחקר בפניו
את המסמך הנושא את הכותרת עו"ד
שמחה ניר לא מושעה. אחר כל הדברים האלה
אמר החוקר, והוא אינו משפטן: "אם אני מבין אותך נכון, פירוש הדבר הוא
שאם יש פגם מסויים בהליך, אז כל ההליך אין לו תוקף, אפילו אם זה מגיע עד לבית
המשפט העליון". ואכן, זאת כל התורה
כולה, כפי שמבין אותה מי שיש לו אוזן כרוייה ולב שומע – גם אם הוא לא למד משפטים
אפילו שעה אחת. ומי שלמד משפטים יבין
זאת כך: "If an act is
void, it is in law a nullity. not only bad, but incurably bad. ... And every proceeding which is
founded on it is also bad and incurably bad. You cannot put
something on nothing and expect it to stay there. It will collapse. So will this judgment collapse
if the statement of claim was a nullity" (MacFoy v. United
Africa Co. Ltd. [1962] A.C., 152, at p. 160). ובתרגום חופשי לעברית: "אם הליך מסויים הוא בטל-מעיקרו, הרי שמבחינת החוק הוא
אפסיות. לא רק פגום, אלא פגום ללא תקנה. ... וכל הליך המבוסס עליו גם הוא פגום ופגום ללא תקנה. אינך יכול לשים משהו על לא-כלום ולצפות ממנו
להישאר שם. הוא יתמוטט. כך גם פסק-הדין הזה יתמוטט אם כתב-התביעה הוא אפסיות". תזכרו זאת היטב-היטב: אם
הליך מסויים הוא בטל-מעיקרו, הוא לא רק פגום, אלא פגום ללא תקנה. ... וכל
הליך המבוסס עליו גם הוא פגום ופגום ללא תקנה. וזה כולל גם פסקי-דין
של בית המשפט העליון, שאם הם מבוססים על הליך לא-תקף, הם עצמם לא-תקפים. שאלת-תם טענות אשר ביסודן עומדת
תקיפה עקיפה (של פסקי-דין והחלטות שיפוטיות, של אקטים מינהליים ושל חקיקת-משנה,
אשר כולם כפופים לאותו העיקרון) הן דבר של יום-ביומו בבתי המשפט, אבל כל מי שנתנסה
בכך מגיע למסקנה עגומה מאוד: רוב;השופטים אינם מבדילים בין תקיפה עקיפה לבין
תקיפה ישירה, והם חוזרים לעייפה על המנטרה השחוקה "אני לא ערכאת ערעור"... ואני תוהה: האם הם באמת
מטומטמים, או שהם רק עושים את עצמם כאלה – ומה יותר גרוע. ומה עכשיו כפי שראינו, כל מי
שטוען כי עו"ד שמחה ניר מושעה מעריכת-דין, יצטרך לעבוד קשה על התיזה
שלו, כי מה שראינו כאן,
וגם כאן,
הוא רק פסיק קטן ממה שעוד ייאמר בנושא. |