עורכי דין
|
על
הביטוי "מעשה נבלה": האם
זו שאלה של "סגנון"? על מעשי-נבלה גדולים, על
מעשי-נבלה קטנים – ועל כל מה שביניהם ישנם מעשי נבלה גדולים, כגון רצח ראש-ממשלה; ישנם מעשי נבלה קטנים, כגון תפיסת מקום חנייה המיועד לנכה, ואפילו
קטנים עוד יותר: תפיסת שני מקומות חנייה
ע"י רכב אחד, כדי "לשריין" את המקום השני למישהו אחר, מעובדי
העסק, או מבני המשפחה, למשל, על חשבון הציבור הרחב, המשווע לחנייה, ואין. וישנם אין-ספור מקרי-ביניים, כגון קבלת התוודות ע"י עינויים, אשר, לכל הדיעות, חמורה היא מתפיסת מקום חנייה המיועד לנכה, או
לציבור הרחב, אבל עדיין קלה מרצח ראש ממשלה. וחקירתו של נאשם בשלב
ה"הקראה" – כך בית המשפט העליון – כמוה כקבלת התוודות ע"י עינויים. אמור מעתה: גם התנהגותו של שופט יכולה
להגיע כדי מעשה-נבלה. על גדרי-המחלוקת אכן, יכולה להיות מחלוקת אם מעשה פלוני
הוא מעשה-נבלה, סתם מעשה לא-תקין, מעשה לגיטימי-למהדרין או אפילו פעולה רצוייה, הכרחית ומבורכת. טול,
למשל, את התופעה הזאת, מקרה-לדוגמה: תושב מטולה מואשם בעבירת-חנייה באילת –
עבירת-קנס אשר עונשה המקורי הוא 70 ₪. משפט בתיק כזה – מתחילתו ועד סופו – יכול
להסתיים תוך 2 עד 5 דקות, ואם אותו השוטר/פקח מוזמן ביום אחד להעיד בחבילה שלמה
של תיקים, גם זמנו היקר נחסך. האיש, חדור אמונה בצדקתו, שולח לבית
המשפט הודעה ובקשה להזמין את השוטר (או הפקח), כדי שהוא לא יצטרך לנסוע לאילת רק
כדי לומר "כופר אנוכי". השופט נותן החלטה: אין כפירות בכתב.
הנאשם יתייצב למסור את גרסתו. ההחלטה הזאת שגוייה
היא: סע' 3 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר גם כפירות בכתב, ואין בשום חוק
הוראה המונעת מהשופט לקבל את הכפירה-בכתב, או, לפחות, לשמוע את הכפירה בעל-פה
יחד עם ההוכחות, באותה הישיבה. בעקבות ההחלטה הזאת הנאשם מתייצב (ישיבה
ראשונה, יום עבודה + שכ"ט עו"ד והוצאות-טיסה לשניהם ממחניים לאילת), ולשאלתו
של השופט בדבר תשובתו לכתב-האישום, הוא מודיע שהוא לא משיב (זאת האופציה
הראשונה והבסיסית לפי החוק). התובע מתחיל להבין שיש לו בעייה: כבודו, אני מבקש לתקן את כתב-האישום, ולהוסיף תע"צ בעלות (תעודת עובד-ציבור ממשרד הרישוי, אשר
אמורה להוכיח כי הנאשם הוא בעל הרכב). הסניגור: מתנגד,
הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שחתמתם על כתב-האישום. התופעה הזאת חוזרת ונשנית.
אתם עושים את זה בכוונה. יש לשים לזה קץ. החלטה: צודק הסניגור
המלומד. התופעה הזאת חוזרת-ונשנית, למרות הערותיו החוזרות-ונשנות של בית המשפט.
יחד עם זאת, כיוון שבית המשפט מצווה על חקר-האמת, אני מתיר את התיקון. ישיבה שנייה: השוטר/פקח מעיד כי ראה את
הרכב חונה במקום אסור, והתובע מבקש להגיש את תע"צ-הבעלות. הסניגור: מתנגד.
שמו של עושה-התע"צ לא היה ברשימת העדים, ולמעלה
מן הדרוש אציין כי התע"צ הזה גם לא עמד לעיוננו,
כך שלא ניתן להגישו גם מהבחינה הזאת. החלטה: נדחה לעיון ולמתן החלטה ליום
... ישיבה שלישית: החלטה: צודק הסניגור המלומד בהתנגדותו להגשת התעודה, וכל נימוקיו
מקובלים עלי. יחד עם זאת, כיוון שבית המשפט מצווה על חקר-האמת וכדי לא לקפח את
זכותו של הנאשם, אני מורה לתביעה להעמיד לרשות ההגנה העתק של התעודה, ואני דוחה
את המשך המשפט, על מנת לאפשר להגנה ללמוד אותו כראוי. האם השופט עשה חסד עם הנאשם בכך שדחה את
המשך המשפט, "על מנת לאפשר להגנה" ללמוד כראוי את התעודה? ממש לא: ההחלטה הנכונה היא לא לקבל את
הראייה, אבל השופט, במסווה של "הגנה" על זכויות הנאשם, נתן לתביעה מקצה-שיפורים
נוסף, אשר עלה לו, לנאשם, שתי ישיבות נוספות (ואילו לתובע ולשופט זה לא עלה
בדבר, כי הם ממילא באים יום-יום לעבודה!). ישיבה רביעית: עושה-התע"צ, אשר הוזמן ע"י ההגנה להיחקר על תצהירו,
עומד על דוכן העדים ולא מצליח לתת תשובות מניחות את הדעת לגבי אמינות המידע אשר
על פיו הופקה התע"צ, ובעקבות זאת מודיעה ההגנה
כי הנאשם לא יעיד, ולא יביא ראיות-הגנה נוספות. החלטה: נדחה למתן הכרעת-דין. ישיבה חמישית: הכרעת דין: אני מזכה
את הנאשם (השופט קורא את נימוקיו). הסניגור: אני
מבקש הוצאות. הוטרחנו לחמש ישיבות, כאשר לתביעה לא
היה שמץ של ראייה הקושרת את הנאשם לעבירה, והיא ניזונה משורה של מיקצי-השיפורים שכבודו נתן לה. החלטה: בנסיבות העניין לא מצאתי מקום
לפסוק הוצאות. האם נעשה כאן מעשה-נבלה? על כך בהמשך. על כשרותו של הביטוי "מעשה נבלה" כפי שראינו לעיל, הביטוי "מעשה
נבלה" הוא ביטוי כשר לא רק לרצח ראש-ממשלה, אלא גם - להבדיל אלף אלפי
הבדלות - לתפיסת מקום חנייה המיועד
לנכים, או אפילו "השתלטות" על מקום חניה פנוי, ושמירתו למקורב, על
חשבון הציבור הרחב, שהוא ה"בעלים" של מקומות החנייה. הביטוי הזה הוא, מבחינת
ה"סגנון", כשר בכל הנסיבות, משום ששאלת ה"סגנון" היא שאלה
"אוטונומית", אשר אינה תלוייה בחומרתו של
המעשה המוגדר כך או אחרת. יכול להימצא מעשה-נבלה אחד בקצה התחתון של
ה"סקאלה", ויכול מעשה-נבלה אחר להיות בקצה העליון שלה, אבל הסקאלה
עצמה היא אותה הסקאלה – סקאלת מעשי הנבלה, אשר יש בהם חמורים יותר, ויש חמורים
פחות, ובין אלה-אלה – ישנם אין-ספור מקרי-ביניים. מה עולה כדי "מעשה נבלה"? כמובן שיכולות הדיעות
להיות חלוקות, ואני אנסה ליתן הגדרה משלי. כאשר אדם פוגע בזולתו זה לא בסדר, ולרוב
זו גם עבירה פלילית, וגם עוולה אזרחית. כאשר הפגיעה הזאת נעשית בזדון – הדבר
חמור שבעתיים, ולא כל שכן כאשר הפגיעה הזאת נעשית גם בזדון וגם בשיטתיות החוזרת
על עצמה שוב-ושוב. כאשר הפגיעה בפרט נעשית על ידי השלטון,
זאת תקלה ציבורית, וכאשר הפגיעה בפרט נעשית על ידי
השלטון, בשיטתיות החוזרת על עצמה שוב-ושוב – זאת שערוריה ציבורית. כאשר הפגיעה בפרט נעשית על ידי השלטון,
גם בשיטתיות החוזרת על עצמה שוב-ושוב וגם בזדון – זאת שערוריה ציבורית רבתי. וכאשר הפגיעה בפרט נעשית על ידי השלטון,
גם בשיטתיות החוזרת על עצמה שוב-ושוב, גם בזדון, גם מתוך כוונה לחסוך שקלים
בודדים בכל מקרה וגם בידיעה שה"חיסכון" הזה עולה לאזרח מאות שקלים
(ויותר) בכל מקרה וגם מתוך כוונה להתיש את האזרח עד שיוותר על זכויותיו – זה כבר
מעשה-נבלה. וכאשר מעשה-הנבלה הזה ממשיך וחוזר על
עצמו, למרות הביקורת החוזרת-ונשנית של בית המשפט העליון – אין לכך הגדרה אחרת
מאשר מעשה-נבלה אשר אין לו לא מחילה ולא
כפרה. טרטור הנאשמים – נבלה או לא? מי שרוצה לראות את המקרה-לדוגמה
שתיארנו לעיל כ"לקוח מהחיים", יראה זאת כך, ומי שסבור כי זו דוגמה פרי
דמיוני החולני שלי – כבודו במקומו, וזכותו לחיות באמונתו. אבל כאן אנו עוסקים בהיבט הנורמטיבי: האם
מותר להגדיר את ניהול המשפט בדרך הזאת כ"מעשה נבלה"? אני מוכן לקבל כ"רע הכרחי" את
ה"נדחה למתן הכרעת-דין", למרות ששופט מנוסה אמור, ברוב התיקים
השגרתיים, לתת את הכרעת-הדין בו-במקום, אפילו בלי לקום מכסאו. ואני מוכן גם לקבל כ"טעות" את
הסירוב לפסוק הוצאות "בנסיבות העניין". אבל את ארבע הישיבות אפשר היה לצמצם
לישיבה אחת, ואם היה מתברר כי התביעה הגישה את כתב-האישום בלי שיעורי-הבית
הדרושים – הנאשם היה מזוכה, דבר שהיה בו רמז לתביעה לבוא להבא עם שיעורי-בית
מוכנים, וגם הישיבה החמישית היתה "נדחסת"
לתוך הישיבה הראשונה, האחת-ויחידה. כמובן שאם השופט היה נוהג כך, התביעה
הייתה צריכה לטרוח ולהכין כהלכה כל אישום ואישום, ואילו הנאשמים היו למדים כי
ניתן לנהל משפט – מתחילתו ועד סופו – ולצאת זכאי בישיבה אחת בלבד, דבר אשר
היה "מעמיס" על ה"מערכת" רבבות "תיקי-הוכחות"
לשנה, אם לא למעלה מכך. אז יש, איפוא,
גם לשופט וגם לתביעה אינטרס משותף, לטרטר את הנאשמים כך שאפילו ייצאו זכאים –
זה יעלה להם ביוקר. האם השיטה הזאת היא "מעשה
נבלה", או ניהול לגיטימי של המשפטים? ישיב כל אדם לפי השקפתו, אבל מי
שחושב כי מעשי-נבלה הם אלה – מותר לו לומר זאת, ללא חשש כי יתריסו כנגדו את ה"באיזה
סגנון אדוני מדבר". תנא דמסייעא מי שסבור כי הביטוי
"מעשה נבלה" הוא "משהו גס" – יצטרך להעמיד לדין
רבים וטובים: קחו, למשל, את עו"ד ד"ר חיים משגב, אב-בית-דין
בביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין. באסופת
המאמרים שלו, אותה קיבצתי, הוא משתמש לפחות בארבעה מהם בביטוי הזה. או, למשל, את אליקים רובינשטיין, אשר מרבה להשתמש בביטוי הזה. הוא עשה זאת גם
כאשר, כיועץ המשפטי לממשלה, הוא שימש כ"רב הקובל", לפי חוק לשכת עורכי-הדין, אבל עד כה איש לא דרש ממנו דין-וחשבון על סגנונו
הבוטה והמשתלח, הבלתי-מאופק ובלתי-מרוסן. והיום, עם ה"סגנון" הזה, הוא מכהן כשופט
בבית המשפט העליון, אז
תחליטו, בבקשה, אם הביטוי הזה כשר, או שבבית המשפט העליון יושב שופט המנבל את
פיו. ואני מוכן לקבל בהכנעה כל החלטה שלכם, גם אם היא לא
תקלע לדעתי או לטעמי. וזו רשימה חלקית, מן הסתם. |
עורכי דין