כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


"שאלה חשובה מאוד לשמחה  ניר"


 

 

שמחה ניר, עו"ד

 

האם מותר "לזייף" במשפט

"למען הציבור"?

אדם המכנה את עצמו Gaius מציג באחד הפורומים "שאלה חשובה מאוד לשמחה ניר!!!".

וזאת השאלה:

הרשה לי לשאול אותך זאת: נניח שקיימת טענה פרוצדוראלית טפשית, שאין לה מקום בספר החוקים (כמו הטענה שדרך עירונית היא רק כזו שיש תמרור בכניסה אליה גם אם מדובר בשינקין) המזכה את הנאשם. כמו כן נניח, שהיושר האינטלקטואלי שלך, אם היית פרופסור באוניברסיטה, היה מחייב לקבל את הטיעון שהוא מעוגן ויציב. האם היית מזכה את הנאשם, או שמא היית משתמש בכל דרך חוקית, כולל וויתור על היושר האינטלקטואלי - כמו גישת "אני מאמין" - כדי להרשיע את הנאשם (ונניח שהוא אנס אכזרי המטיל אימתו על העיר). ברור שאני הייתי מעדיף את היושר המוסרי שלי על פני היושר האינטלקטואלי וכך ראוי שיעשו שופטים.

דבר חשוב נוסף, העובדה שההחלטה השיפוטית לא נובעת רק מהחקיקה של מדינת ישראל, אלא נובעת בסופו של יום מהחלטות מוסריות ופוליטיות של שופטים היא גישה ידועה זה מכבר (ריאליזם משפטי CLS). אין צורך להוכיח אותה. כל מאמריך מראים כי זה נכון והמשפט הוא מה שהשופט רוצה שהוא יהיה המשפט. עכשיו עולות שתי שאלות:

1. האם ראוי שכך יהיה או לא? לדעתי ראוי להכניס לכלא את העבריין גם במחיר של שימוש בשיטת – אני מאמין, במקרה של טענות שברור שהן מגוחכות. [אפרופו דיטת האני מאמין – אם נאשם שותק זה נחשב כראיה ומותר לשופט להתבסס על כך וזה לא רק תחושת בטן אלא הגיון צרוף).

2. נניח שזה לא ראוי – האם אתה מעוניין שהציבור הרחב יהיה מודע לכך? הרי, אתה צריך להציב חלופה טובה יותר, ומאחר ואין בנמצא אחת שכזו אולי עדיף שהציבור יאמין לשיטותיוהנלוזות לטעמך – של ביהמ"ש.

 

וזאת תשובתי:

ראשית – תודה לך על השאלה (למעשה שאלות). אם לא היית, היה צריך להמציא אותך, כי רק אנשים כמוך מאפשרים לי להשיב על שאלות שאחרים לא שואלים, ושופטים אותי בלי לתת לי את "זכות הטיעון".

שנית – לא צריך יושר אינטלקטואלי כאשר אתה עקבי, ולפני שאתה אומר משהו אתה בודק את כל ההשלכות שלו, ואת כל אפשרויות ה"איפכא מסתברא" אשר יכולים לטעון נגדך. היושר האינטלקטואלי הוא בעייתם של אלה אשר רוצים להגיע לתוצאה מסויימת, בלי לאבד את האופציה להגיע מחר לתוצאה ההפוכה, ומחרתיים לחזור אל האופציה הראשונה, וחוזר חלילה. היושר האינטלקטואלי הוא בעייתם של אלה אשר החליטו מה כדאי להחליט, אבל הנימוקים שהובאו בפניהם מחייבים בדיוק את ההיפך.

ושלישית – שאלותיך מבוססות על כמה הנחות-עבודה שגויות.

·        האחת – שהיותה של דרך בגדר "דרך עירונית" זה עניין "פרוצדוראלי" – ולא היא: השאלה אם הדרך היא "עירונית" אם לאו היא שאלה מהותית, כי היא חלק מהאלמנטים של העבירה, בדיוק כמו השאלה אם הנאשם (במקרה אחר) אכן המית את המנוח "בכוונה תחילה", ואם הוא בכלל המית את המנוח (אולי הוא היה, באותה העת, עצור באבו-כביר על עבירה אחרת, ויש על כך תיעוד רשמי?).

·        השנייה - שדרך עירונית היא כל מה ש"נראה כמו דרך עירונית, ומתנהג כדרך עירונית", ולא רק דרך כזו שיש תמרור "דרך עירונית" בכניסה אליה – ולא רק שהנחתך אינה נכונה, אלא שלא די בתמרור, וצריך שיהיו 2 תמרורים, (משני צידי הדרך) בכל אחת מהכניסות לתחום אשר נטען כי הוא "דרך עירונית", וכן צריכים להתקיים מספר נתונים עובדתיים, אשר נקבעו בהגדרה אשר בתקנה 1 לתקנות התעבורה.

·        והשלישית (אם הבינותיה אל-נכון) היא ש"אם מדובר בשינקין" הרי זה כה ברור שזו דרך עירונית, וממילא לא צריך להוכיח את זה... זה נכון ולא-נכון גם-יחד: כאשר תחום מסויים מוגדר כ"דרך עירונית", ה"עירוניות" שלה אינה מסתיימת בצומת הקרוב (כמו שרוב ההגבלות האחרות), אלא רק עם התמרור "קצה הדרך העירונית". פירוש הדבר הוא שאם הוכח כי כל גוש דן הוא "דרך עירונית", אין צורך שגם הכניסה לשיינקין תהייה מתומררת כדי שהמקום ייחשב כ"דרך עירונית", אבל שטר-הנחה זה, שוברו בצידו: אם לא הוכח כי כל גוש דן (או חלק ממנו המכיל גם את שיינקין) הוא "דרך עירונית", אזי גם שיינקין אינו "דרך עירונית".

זה לא אומר כי חיי-אדם הפקר המה, משום שאם אתה נוסע ברחוב שיינקין במהירות 80 קמ"ש, בשעות העומס, ולא הוכח כי המקום הוא "דרך עירונית", אפשר להאשים אותך בנהיגה בחוסר-זהירות ו/או בקלות-דעת ו/או במהירות "בלתי סבירה בנסיבות העניין" (תקנה 51).

אבל לא ב"מהירות העולה על המותר", לפי תקנה 54, כי התקנה הזאת לא באה להבטיח את המהירות ה"נכונה" (מהירות שרירותית אחידה לשיינקין (בשעות העומס) ולבן-צבי (בשעות הקטנות של יום הכיפורים) אינה יכולה להיות "נכונה" לשניהם), אלא רק להקל על התביעה להשיג הרשעות, בלי שתצטרך להוכיח כי בפועל היה סיכון כלשהו בנהיגתו של הנאשם.

אבל אם הרשויות מזלזלות בהצבת התמרורים ובתחזוקתם, ו/או אם התביעה מזלזלת בהוכחת קיומם, שלא יתבכיינו כמו ילד קטן, אשר לא שמר על הסוכריה שלו, והיא נפלה אל החול, ואבדה לו.

ואם נשמע מהשאלות שלך כי "דרך עירונית" היא כל מה ש"נראה כדרך עירונית ומתנהג כדרך עירונית" – אזי טעות היא בידך: "דרך עירונית" היא כזו אשר מתאימה להגדרה שהמחוקק קבע, ומי שבוחר ללכת לבית המשפט (לענייננו: המדינה, שהיא "המאשימה") עליו להפנים זאת שעל המגרש הזה קיימים "כללי-משחק" מסויימים, ומי שמזלזל בקטנות – סופו שיזלזל בגדולות, ואנחנו מגיעים מהר מאוד למשטר טוטאליטארי.

וכמו שאמרתי במקום אחר: פני הדור כפני משפט-התעבורה.

לעניין היושר האינטלקטואלי, אין לי שום בעייה: אם התביעה לא מוכיחה שזו "דרך עירונית", הנאשם ייצא זכאי, ולשם כך אתה לא זקוק ליושר האינטלקטואלי שלי, כי בית המשפט העליון כבר הגיע לכך עוד בשנת 1950 (ע"פ 111/50, בילוסטוצקי נ' מ"י, פס"ע ז', 203). הבעייה היא עם השופטים ה"מזייפים", ונדמה לי שאתה מצפה כי אני אגלה יושר אינטלקטואלי, ואגיד כן, גם אני הייתי מזייף.

אז לא, וצר לי לאכזב אותך. לא הייתי מזייף.

אכן, יש חשיבות לקיום החוק, אבל זה חל בראש ובראשונה על אוכפי-החוק, וניהול תקין של הליכי המשפט בכלל, והליכי המשפט הפלילי בפרט, חשובים לא פחות, כי זה מתחיל בענייני תעבורה "טריוויאליים", ונגמר בכך שאנשים חפים-מפשע יושבים בכלא שנים רבות, רק משום שאצלנו אין עונש-מוות על רצח.

יתירה מזאת: זיכויו של נאשם בגלל מחדלי התביעה אינו מכשיר את העבריינות, אבל עצימת-עיניים למחדליה תביעה מכשיר גם מכשיר את המשכם של המחדלים האלה.

הבעייה עם השופטים שהם מתחילים להבין את זה רק אחרי שנים רבות שהם נותנים לתביעה מיקצי-שיפורים ואפלייה מתקנת, וכאשר זה נמאס להם, התוצאה היא כזאת, וכזאת, ואת זיופי-העבר אין להשיב.

מדוע לא עושים לתביעה בצפר, כבר בהזדמנות הראשונה, ומחכים שהיא תגדיש את הסאה? תגיד אתה.

אתה מציע לכופף את הדין ואת היושר האינטלקטואלי (ולכך אתה קורא "כל דרך חוקית"), ולאמץ את ה"אני מאמין" (גם כאשר הוא סרק-סרק), "כדי להרשיע את הנאשם (ונניח שהוא אנס אכזרי המטיל אימתו על העיר)". אבל השיטה הזאת יכולה להביא לכך שאותו "אנס אכזרי המטיל אימתו על העיר" הוא חף-מפשע, והאנס האמיתי עדיין מסתובב בעיר, באין-מפריע.

אז אם המדינה-הציבור-המאשימה רוצה להגן על הציבור מפני רוצחים/אנסים/שודדים, אז שתפסיק לחפף, ותתחיל, במחילה מכבודה, לעשות בחרדת-קודש את מלאכת הקודש הזאת, שהיא נטלה על עצמה הן בחקירה והן בניהול התביעה.

·        האם אתה מאושר מכך שרוצחה של רחל הלר ז"ל מעולם לא נתפס, ולא הועמד לדין, וייתכן שהוא ביצע רציחות נוספות?

·        האם נוחה דעתך מזה שעמוס ברנס ישב שנים בכלא, ונלחם שנים רבות נוספות עד אשר זכה למשפט חוזר, ולזיכוי (שהפרקליטות טוענת כי הוא רק "טכני")?

·        האם אתה ישן היטב בלילות לנוכח האפשרות שעמוס ברנס אולי בכל-זאת רצח את רחל הלר, והוא מסתובב ברחובה-של-עיר כאדם צח-כשלג?

הסיבה שאת האמת לא נדע לעולם היא הזיופים שאתה מנסה למכור לי, ואני, משום-מה לא מוכן לקנות (ואני לא חושב שזה מעיד על יושר אינטלקטואלי, אשר יש לי או אין לי, אלא על נאמנותי למושכלות-יסוד).

למי שזכרונו קצר, מן הראוי את דבריו של נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, אשר אמר (הארץ 28.6.00) כי "כאשר תחום מסויים הוא לא שפיט בעל הכוח עושה מה שהוא רוצה", ואם אתה אומר כי "ההחלטה השיפוטית לא נובעת רק מהחקיקה של מדינת ישראל, אלא נובעת בסופו של יום מהחלטות מוסריות ופוליטיות של שופטים", ואתה גם מאשר (ואני מודה לך על כך) שכל מאמרי מראים כי זה נכון וכי "המשפט הוא מה שהשופט רוצה שהוא יהיה המשפט" – על כך בדיוק נפשי בוכיה, שהשופט עושה מה שמתחשק לו: בהתחלה הוא מזייף למען הצדק, אחר-כך כדי לעשות לעצמו חיים קלים, בהמשך כדי לעזור לחברים ("שחיתות רכה") כלשונו של יצחק זמיר, ובסוף גם שחיתות קשה ומתפשטת (גם כן מבית מדרשו של הנ"ל).

ועכשיו לשאלותיך:

באשר לשאלה איך מן הראוי להתייחס למחדליה של המדינה, כבר עניתי לעיל, ועמדתי, אני מקווה, ברורה לחלוטין. אין לזה קשר עם עניין הטענות המגוחכות: אם האשמה הוכחה – הטענה המגוחכת לא תועיל לו לנאשם, ואם האשמה לא הוכחה – הטענה המגוחכת לו תזיק לו (ורק תשים אותו ללעג ולקלס, אבל מי שם לב לקטנות, כאשר הוא נלחם על חפותו?).

והוא הדין באשר לזכות השתיקה (אשר איני יודע איך החדרת אותה לכאן, אבל אענה לך גם על כך): עקרון אשר אין החולק עליו הוא שאין שתיקתו של נאשם יכולה לבוא במקום ראיות-תביעה שאינן.

כדי להקשות על הנאשמים המעדיפים לשתוק, בא סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, וקבע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע ...", וזה אומר כי במקרים גבוליים, כאשר ראיות התביעה חלשות, אבל קבילות, שתיקתו של הנאשם יכולה לחזק את ראיות התביעה.

זו הוראת-חוק שאפשר לחיות אתה, אולי בחירוק שניים, אבל הבעייה היא שלקחו אותה, והרחיבו את תחולתה מאופק-עד-אופק.

כך, למשל, שתיקתו של נאשם בעבירת מהירות: נניח שהוא בוחר להעיד, אבל על מה הוא יעיד? על בדיקת המכשיר שלא הייתה, או שלא נעשה לפי ההוראות, או על הפעלתו הלא-נכונה?!

לא, הוא לא יכול להעיד על כך, כי הוא "לא היה שם". הוא גם לא יכול להעיד על העדר-מיומנותו של השוטר, כי הוא לא בחן את השוטר.

ובמלים אחרות – שתיקתו של הנאשם בכגון אלה אין לה שום משמעות, כי הוא לא "מסתיר" שום דבר, אבל בכל זאת יש הזוקפין זאת לחובתו, ולכן סעיף 162 הוא סעיף המשחית את התביעה ואת השופטים גם-יחד.

אתה יכול להגיד אבל הנאשם יודע שהוא נסע מהר, ואם הוא שותק, ההגיון הצרוף (כשיטתך) אומר שיש לו מה להסתיר ...

ומה רצית שיעיד? נניח שהוא מואשם בנסיעה במהירות 180 קמ"ש, וראיות התביעה אינן מספיקות להרשעה (אם הן מספיקות אזי אין כל צורך ב"חיזוק" אשר בסעיף 162). ונניח שהוא, בהגינותו, יעיד כי נסע במהירות של 150 קמ"ש בלבד... מה תהיה התוצאה?

ישנן שתי אפשרויות: האחת – שהוא, במו-עדותו, יביא על עצמו הרשעה במהירות 150 קמ"ש, אחרי שהתביעה לא הצליחה להוכיח דבר, והשנייה – שיגידו כי עדותו על 150 הקמ"ש הינה "ראשית ראייה" (או ראשית הודאה) ב-180 קמ"ש, וירשיעו אותו בנסיעה במהירות 180 קמ"ש, למרות שהתביעה לא הוכיחה זאת, ולמרות שגם עדותו של הנאשם לא סיפקה את ההוכחה לכך.

ובמלים אחרות: הנאשם צריך להיות אידיוט כדי להעיד, והשופט צריך להיות מנוול כדי להסיק משהו משתיקתו.

אז התיזה שלך כי "אם נאשם שותק זה נחשב כראיה ומותר לשופט להתבסס על כך וזה לא רק תחושת בטן אלא הגיון צרוף" – תיזה זו תלוייה על בלימה.

ובאשר לשאלתך המתבססת על ההנחה שזה אכן "לא ראוי" ("לזייף" במשפט כדי להגן על הציבור): אתה שואל אם אני מעוניין שהציבור הרחב יהיה מודע לכך, כי, בהעדר " חלופה טובה יותר", אולי עדיף, לשיטתך, "שהציבור יאמין לשיטותיוהנלוזות לטעמך (דהיינו לטעמי) – של ביהמ"ש".

ובכן, לטעמי זה אפילו לא גבולי. אסור לרמות את הציבור, כי בכך אתה נותן לשופטים לגיטימציה ואפשרות להידרדר עוד ועוד, וסופנו למצוא את עצמנו במדינה מושחתת עם מערכת-משפט מושחתת.

ואור היום, כידוע, הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר.

ותודה על שאלתך.

כתבו לנו

לפורום

 

 

 

 

חזור למעלה

כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


"שאלה חשובה מאוד לשמחה  ניר"