א
אורן ע' הועמד לדין על גרימת מוות ברשלנות, בתאונת-דרכים.
בכתב-האישום
נכללו סעיפי-אישום נוספים, שוליים ביחס לסעיף-האישום העיקרי: נהיגה ללא רשיון רכב תקף, נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא
תעודת ביטוח ושינוי זהות של רכב או של חלק של רכב.
לימים
הגיש אורן בקשה למשפט חוזר, בו מתח הוא עלי ביקורת אשר אומצה על ידי היועץ המשפטי
לממשלה, ובשלב האחרון גם על ידי נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק,
בהחלטתו לקיים משפט חוזר (בעבירות השוליות בלבד. בגרימת-המוות לא נתבקש משפט
חוזר).
כיוון
שהביקורת עלי גלויה לעין-כל, כיוון שבהליכי המשפט החוזר לא הוזמנתי להציג את
עמדתי, וכיוון שנשאלתי עליה בפורומים שונים, הרי היא לפניכם.
ב
אכן, אני
ייצגתי את אורן בבית משפט השלום, וקו-ההגנה היה לשתוק, לא להעיד, ולטעון שהתביעה
לא הוכיחה כי הנאשם הוא זה אשר נהג ברכב.
במערכת משפט מקצועית קו-הגנה כזה מצליח לא אחת. במערכת משפט
הפועלת לפי תחושות-בטן, זה מצליח פחות.
במקרה בו מדובר קו ההגנה הזה לא הצליח, ואורן הורשע, אבל על
כך איש לא בא אלי בטענות, אלא להיפך: לאחר שהשתחרר מבית הסוהר, ביקר אורן אצלי,
והביע את צערו על כך שהוא זנח את קו-ההגנה שלי. עוד נעמוד
על כך בהמשך.
בסופו של המשפט הרשיע השופט אילן שילה את אורן, וגזר
עליו, בנוסף לשאר העונשים, גם שנתיים מאסר בפועל, בציינו שאין הוא מעניש את
הנאשם על קו-הגנתו, אלא על העבירה בה הורשע, אבל בקהילה המשפטית (שופטים
ועורכי-דין) לא כל כך קיבלו את הגירסה הזאת, ורווחה הדיעה שהשופט דווקא כן התנקם בנאשם, בגלל קו-ההגנה הזה.
ראיית-חיזוק מסויימת לכוונותיו השנויות-במחלוקת של השופט אפשר, לדעתי,
למצוא בכך שהוא סירב לעכב את ביצועו של עונש המאסר, אפילו לדקה אחת.
לצורך הערעור לבית המשפט המחוזי פנה אורן לעו"ד אחר,
והם בחרו לערער רק על חומרת העונש, ולא על עצם ההרשעה.
הערעור לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש התקבל באופן חלקי,
במובן זה שעונש המאסר בפועל הופחת לשנה וחצי.
ככל הנראה בחרו השופטים ב"פשרה" בין עשיית-הצדק
לבין שמירה על כבודו של השופט בבימ"ש השלום: אם היו נותנים רק שנת מאסר אחת
(זה, בערך, המקובל) היה בכך משום הודאה כי השופט שילה אכן התנקם במערער בגלל
קו-ההגנה של סניגורו, אבל הפחתה של ששה חודשים, אחרי
נסיגה מהכפירה, יכולה להיחשב כהקלה סבירה, בבחינת מודה ועוזב ירוחם, יחד עם תיקון
טעות מינורית, אבל בגדר הנסבל, של השופט.
המדינה, אגב, הביעה הסכמתה להתערבות בעניין עונש המאסר, בין
השאר "לאור רמת הענישה הננקטת בעבירות שעניינן תאונות דרכים קטלניות",
דבר אשר יותר ממרמז על הסכמה מקיר-לקיר שהשופט אכן "התחשבן" עם הנאשם על
דברים אשר לא נגעו לעבירה בה הואשם.
בפועל, לאחר ניכוי השליש, הוא ריצה מאסר של 21 חודש, במקום
השנה וארבעת החודשים אותם היה הוא מרצה לפי גזר הדין המקורי.
ג
במשפט החוזר טען אורן – והדבר התקבל ע"י נשיא
ביהמ"ש העליון, אהרן ברק - כי קו ההגנה בו בחרתי, ואשר הוא אימצו עקב גילו
הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיותי בתחום דיני
התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נשוא הבקשה, אבל, כאמור,
לאחר שהשתחרר מבית הסוהר, ביקר אורן אצלי, והביע את צערו על כך שהוא זנח את
קו-ההגנה שלי.
הבעת-הצער הזאת לא הייתה עקב גילו הצעיר, ולא עקב מצבו הנפשי
הקשה בעקבות התאונה, אלא דווקא עקב התבגרותו בכמה שנים, לא רק בגיל, אלא גם בנסיון-החיים אשר קנה בבית הסוהר.
אמור מעתה: אם היה חשש ממשי לעיוות דין "בכל האמור
בעבירות נשוא הבקשה", לא היה זה בגלל "התפתות" של נער צעיר הנתון
במצב נפשי קשה, אלא בגלל שהעבירות האלה נכרכו יחד עם העבירה העיקרית –
גרימת-מוות ברשלנות.
ד
מה הם השיקולים המניעים אדם להתחרט על פעולה אשר חסכה לו 4
חדשי מאסר?
המקסימום שיכול היה הוא להפסיד, במקרה כזה, היה עוד ארבעה
חודשים בבית הסוהר, אבל הרווח היה יכול להיות גדול יותר: ראשית הוא יכול היה, בערעור, לצאת זכאי מהאשמה, ואם
לא היה יוצא זכאי עדיין לא אבד הסיכוי
לקבל הקלה בעונש, אבל גם אם היה מפסיד את כל הערעור, הוא עדיין יכול היה להתנחם
בעובדה שהרשעתו הייתה בהליך בו, לפי דעתו, תחושות-הבטן הכריעו את הדין, ולא
הראיות.
ומעל לכל: הוא הפסיד את הזכות לעמוד מול הראי, ולומר לעצמו:
לא הסגתי קשתי אחור!
והנה, אחרי הלגיטימציה שהוא נתן לי - גם זו שלאחר-מעשה,
בראייה-לאחור של אדם מבוגר יותר, אשר עבר את "בית הספר" לאנשים שכבר
עמדו מול השופט לא פעם ולא פעמיים –
הוא הגיש בקשה למשפט חוזר, כאשר הוא מבסס את הבקשה על ראיות חדשות, וכן על
כך שאופן ההגנה הרשלני בו נקטתי בבית משפט השלום גרם לו עיוות דין. כך טען.
ה
במה התבטאה ה"רשלנות" שלי, לטענתו?
בכך שבעצתי הוא נקט " קו הגנה יחיד כלפי כל
האישומים" – עליו עוד נעמוד בהמשך – וכיוון שכך נהגתי, נגרם לו
עיוות דין בשל הייצוג הכושל.
היועץ המשפטי לממשלה, בתגובתו, אומר כי נראה האופן בו נוהל
המשפט מקים חשש ממשי כי למבקש נגרם עיוות דין "בהקשרים מסוימים", וכאן
מן הראוי לעשות אתנחתא.
ו
כדי להסיר כל אי-הבנה מן הראוי לחזור שוב ולהבהיר כי הבקשה
למשפט חוזר לא התייחסה לתאונה ולגרימת-המוות. בעניין הזה לא הייתה לאורן כל טענה
נגדי, וגם לא היו לו כל ראיות חדשות, כך שהודאתו, בבית המשפט המחוזי, בנהיגה
הרשלנית ובגרימת-המוות הינה סופית ומוחלטת, ללא טענות ומענות – לא מצידו ולא
מצד איש זולתו.
טענתו, כאמור, הייתה כי נקטתי קו הגנה יחיד כלפי כל
האישומים, וזה מתקשר להסכמתו של היועץ המשפטי לכך שלמבקש נגרם עיוות דין
"בהקשרים מסוימים".
ובמלים
אחרות: נהגתי ללא דופי בעניין התאונה ותוצאותיה, אבל נהגתי ברשלנות בעניין
האישומים הנלווים (נהיגה ללא רשיון רכב תקף, נהיגה ברכב
שניתן עליו איסור שימוש, נהיגה ללא תעודת ביטוח ושינוי זהות של רכב או של חלק של
רכב).
השאלה היא אם ניתן היה להפריד בין הדבקים, בלי לקטול את
קו-ההגנה מול האישום העיקרי – אותו קו-הגנה אשר איש כיום אינו בא עמי חשבון.
ז
טלו דוגמה היפותטית:
אדם אשר נחשד בגרימת תאונה מוזמן לחקירה במשטרה.
כמי שאמון על השכלת-הרחוב, וסבור שהוא יוכל להסתדר לבד, הוא
מתייצב בפני החוקר, ומודיע לו שהוא מתכוון לשמור על זכות השתיקה (הוא שמע משהו על
זה), ולמרבה ההפתעה הוא גם מצליח לעמוד בשתיקתו, למרות הלחצים של הבוחן
וה"הסברים" שלו, עד כמה כדאי לו, לנחקר, "להציג את עמדתו".
בסופו של דבר מוגש נגד האיש כתב-אישום על גרימת התאונה, כתב-אישום
אשר יש בו מלכודת, ואפילו פתיון: סעיף נוסף, על
נהיגה ללא רשיונות וביטוח תקפים. הסעיף הזה נולד משום
שהאיש, בחקירה, לא הציג את המסמכים האלה. אמנם אין אדם חייב לשאת עימו את הניירות
של כל כלי הרכב בהם הוא נהג בעבר, וממילא הוא גם לא חייב להביא לחקירה את הרשיונות ושאר המסמכים שהיו אתו בזמן האירוע - אבל לא כל אחד
יודע את זה.
מגיע האיש לבית המשפט, עדיין ללא ייצוג, ובתשובה לשאלות
השופט הוא עונה שהוא כופר בכל סעיפי האישום. הוא לא אשם בתאונה.
שואל אותו השופט: האם אדוני כופר גם בכך שלא היו לו רשיונות וביטוח תקפים?
בטח, כבוד השופט, עונה הנאשם. הנה כל הרשיונות,
וגם תעודת הביטוח!
משהוצגו כל הניירות בפני התובע, הוא מסכים למחוק מכתב-האישום
את הסעיף הזה, ונשארו רק אלה הנוגעים לתאונה ולתוצאותיה.
ואז השופט, במחווה אצילית, אומר לנאשם: האשמה בעניין התאונה
עצמה היא חמורה ביותר, ואני מציע לאדוני לקחת עורך-דין.
ואכן, אדוני הולך לעורך-דין, וזה חושכות עיניו: בתיק
המשטרה אין כל הוכחה לכך שהנאשם הזה אכן נהג ברכב בזמן התאונה, אבל בכך שהוא הציג
לשופט את הניירות הרלוואנטיים (וגם אישר את עצם מעורבותו בתאונה), הוא עצמו קשר את
עצמו לאירוע!
ועל כך אמרינן: ירה לעצמו ברגל.
והמסקנה: עדיף לשתוק עד הסוף, כדי להגן על האישום העיקרי,
אפילו אם אתה מסכן בכך את ההגנה באחד האגפים המשניים.
ח
ישנם קווי-הגנה המתיישבים זה-עם-זה, אפילו כאשר הם
"חלופיים", וישנם כאלה המוציאים זה את זה.
כך, למשל, אין אתה יכול לטעון "במקום אחר הייתי"
(טענת אליבי הידועה), ובאותה הנשימה לטעון שעשית את הדבר לצורך הגנה עצמית: זה לא
מסתדר, כי לצורך ההגנה העצמית אתה צריך להיות במקום, ואם אכן נמצאת במקום –
אתה, כמובן, לא יכול לטעון שלא היית שם.
ט
באיזה קו הגנה לבחור? באיזה קו-הגנה בחרתי במקרה המסויים הזה?
במשפט בכלל, ובמשפט הפלילי בפרט, אין שום דבר
"בטוח", גם כאשר נדמה לך שאתה הולך על קרקע בטוחה, ובדרך אשר נסללה
באספלט ההלכה הפסוקה מימים ימימה, אשר עליה אין עוד העוררין.
כך, למשל, כאשר השוטר, מפעיל מד-המהירות האלקטרוני, מעיד על
עצמו: אני לא מבצע את בדיקת המכשיר, לא בתחילת המשמרת ולא בסיומה, ובעצם אני לא
עושה שום בדיקה.
כאשר עובדים לפי הספר, הזיכוי במקרה כזה הוא בטוח במלוא
מאת האחוזים, אבל כאשר רוצים להגיע לתוצאה ההפוכה, מי עובד לפי הספר?
ואם שום דבר לא בטוח, ברור שאתה נוטל סיכון כאשר אתה בוחר
בקו-הגנה פלוני, ולא בקו-ההגנה ההפוך, אשר לא מתיישב איתו.
בחירת קו-ההגנה היא לעולם פעולה קשה, מסובכת ואחראית,
ושבעתיים הדבר במקרים גבוליים, ובכל מקרה לעולם אין אתה יודע "מה היה קורה אילו".
במקרהו של אורן נאלצתי להמר על כל הקופה, ולבחור בין נבלה
וטריפה: לשתוק ולטעון כי התביעה לא הוכיחה דבר, או לדבר, ולנסות ולהראות כי התאונה
לא הייתה באשמתו של מרשי.
אני החלטתי לבחור באופציה הראשונה, תוך הקרבת ההגנה בסעיפים
המשניים על מזבח ההגנה מפני האישום העיקרי (גרימת מוות ברשלנות), וכאמור לעיל לא
רק שאיש לא טען כי התרשלתי בכך, אלא שלימים הבחור הביע בפני את צערו על כך שהוא לא
הלך עמי לאורך כל הדרך.
אלא שהוא לא ידע יש יום בו ייפגשו פתאום הצרכים הכספיים שלו
עם התוצאה של המשפט הפלילי, ומשכך הווה פנה הוא אל הליכי המשפט החוזר.
י
ראינו לעיל כי יש ואינך יכול לבחור בשתי טענות-בגנה אשר אינן
מתיישבות זו עם זו, כגון טענת אליבי וטענת הגנה עצמית.
ומה אם טענת האליבי שלך, אם נלך לאותה הדוגמה, נכשלה בכל
הערכאות? האם אתה יכול להגיד "פוס"? האם אתה יכול לומר רגע-רגע, טעיתי, תנו לי להתחיל הכל
מחדש?
עד עכשיו היה מקובל שאין דבר כזה, וגם נשיא ביהמ"ש
העליון, אהרן ברק, באותה החלטה ממש, עומד על כך, אבל בשורה התחתונה הוא בא ופתח
לנו שער רחב-רחב גם לטאקטיקה כזאת, אשר, ברבות הימים,
יכולה להפוך לאיסטרטגיה מתוכננת.
אבל עד שנגיע אל שלמי-התודה לאהרן ברק, נחזור אל אורן.
יא
אומר אהרן ברק כי "המבקש היה חייל, בן 21 בעת
התאונה שגרמה למות חברו הטוב, ובנסיבות אלה ניתן לקבל את טענתו של המבקש בדבר מצבו
הנפשי הקשה, עת פנה לעו"ד
ובהמשך: "כיום נדמה כי עצה זו יצרה קושי חמור במתן הגנה
למבקש. המבקש הורשע באופן גורף בכל העבירות שיוחסו לו והעונש שנגזר עליו היה חמור,
עד שאף המדינה הסכימה בערעור להפחתתו".
הנה כי כן, לא רק המבקש, ולא רק היועץ המשפטי, אלא גם כבוד
הנשיא עומד על כך שהעצה "יצרה קושי חמור", בכרכה את הסעיפים המשניים
בסעיף האישום העיקרי: גרימת מוות ברשלנות.
בוודאי שהיה כאן "קושי חמור", אבל שורשיו של
הקושי הזה הוא בכריכתם-יחד של האישום העיקרי ושל האישומים הנלווים – וזה,
כאמור, הפתיון שאני סירבתי להילכד בו.
אבל גם הנשיא ברק לא אומר כי העצה לשתוק הייתה בלתי-סבירה
באשר לאישום העיקרי, אלא רק ש"בנסיבות העניין קיים קושי להסיק מכך מסקנה
לחובתו". אמן כן יהי רצון שמשתיקתו של נאשם לא יהיה כדי להסיק מסקנות
– דבר אותו אנו טוענים תמיד, ועד היום גם אהרן ברק לא שש לקבל.
אבל גם כאן הוא נזהר מאוד, ולא אומר שאין להסיק מסקנה לחובת
הנאשם, אלא רק ש"בנסיבות העניין" אכן "קיים קושי" להסיק
מסקנות כאלה.
יב
מה הכריע את הכף לטובת המשפט החוזר?
אומר הנשיא ברק: "מקובלת עלי מסקנתו של היועמ"ש לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה בו
בחר הסניגור, ואשר המבקש אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו
הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור
בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נשוא
הבקשה".
כפי שכבר אמרתי, לעיל, המבקש הזה בא אלי, אחרי שסיים לרצות
את מאסרו ואחרי שהתבגר בכמה מובנים, והביע את צערו על כך שהוא זנח את קו-ההגנה
שאני הצעתי לו, ולפיכך כל הטענה בדבר "גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות
התאונה" הייתה, מבחינתו, לא-רלוואנטית במקרה הטוב, וטענת-סרק – במקרה
הפחות טוב.
ואם אפשר לדבר על "מצב נפשי קשה", וכו', וכו' – היה זה, אל
נכון, דווקא בין פסק-הדין בבית משפט השלום לבין הערעור, כאשר הוא יושב במאסר,
ומוכן להיאחז בכל קש כדי לצאת מבין הסורגים כמה שיותר מוקדם. במקרה כזה אדם
נותן "אמון במי שמציע לו את אותה הסחורה, וזו זכותו, אותה לעולם לא אשלול.
אבל מעבר לכך יש לזכור כי לא נקבע ע"י הנשיא ברק,
ואפילו לא נטען ע"י אורן, כי היה חשש ממשי לעיוות דין, אלא לעניין
"העבירות נשוא הבקשה". "העבירות נשוא הבקשה" – אלה
העבירות האחרות, המשניות, ולא גרימת-המוות, אשר לגביה אפילו לא נטען חשש לעיוות
דין, אלא שאפילו לא נתבקש המשפט החוזר.
והמסקנה, אליבא דהנשיא ברק:
"לפיכך, עיוות דין זה בצירוף הראיות והעובדות החדשות ביחס לעבירות נהיגה
ברכב שניתן עליו איסור שימוש ונהיגה ללא תעודת ביטוח, מקימים למערער עילה לקיומו
של משפט חוזר, בו יוכל להעלות בפני בית המשפט את גרסתו לאירועים".
יג
מי באמת התרשל?
את השורה התחתונה להחלטתו להתיר את המשפט החוזר ניתן לחלק
לשניים: ###
באשר לעבירת נהיגה ללא תעודת ביטוח ועבירת שינוי זהות של רכב
או של חלק של רכב הוא מורה על משפט חוזר, אשר יתנהל בבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו.
ואילו באשר לעבירת איסור שימוש ברכב, הנשיא מזכה את המבקש,
בהסכמת היועץ המשפטי, וזאת משום ש"בחינת חומר הראיות שהוצג בבית משפט השלום מעלה
כי אין בו כדי לבסס הרשעה בעבירה זו, שכן לא הונחה לכך תשתית ראייתית
מספקת".
אומר הנשיא: "איני סבור כי מקום בו נורה על קיומו של
משפט בעבירה זו המתבסס על מערכת ראייתית-עובדתית זו,
יסייע הדבר לשפוך אור חדש על הידוע לנו, אשר כאמור אין בו די לשם הרשעת המבקש.
משכך ... הנני מגיע למסקנה כי בנסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר
בעבירת איסור שימוש ברכב".
אמור מעתה: גם המדינה וגם נשיא ביהמ"ש העליון הגיעו
למסקנה כי העבירה של איסור שימוש ברכב (ולמען הדיוק: שימוש ברכב שהוצא עליו איסור
שימוש), לא הוכחה בבית משפט השלום.
אני, כמובן, לא יכולתי להעלות עניין זה, כי בכך הייתי מחליש
את קו-ההגנה בעניין גרימת-המוות, אבל כל שאר הנוגעים בדבר, אלה אשר לא היו מחוייבים לאותו קו-הגנה, היו יכולים – וממילא גם צריכים
– לעלות על הנושא הזה.
גורמים אלה היו:
הראשון - המדינה, אשר הוסיפה את הסעיף הזה בלי שהיו ראיות
לאשמה הזאת (דבר אשר בסופו היא הודתה בכך);
השני – השופט אילן שילה, אשר אמור היה לבחון את הראיות
(והוא אכן בחן אותן, אבל רק לכיוון ההרשעה, לא לכיוון הזיכוי);
והשלישי – הסניגור אשר
החליף אותי, וערער לביהמ"ש המחוזי רק על חומרת העונש, ולא על ההרשעה –
באף אחד מהסעיפים.
ואומר מיד: לדעתי הוא חייב היה לערער גם על ההרשעה, לא רק
כדי להחזיק קלף-מיקוח לעיסקת-טיעון נוחה יותר, אלא משום
שלפעמים הספק פועל בכל זאת גם לטובת הנאשם.
אבל כיוון שאותו עורך-דין לא התייעץ אתי, ואיני יודע מה היו
שיקוליו, אני אומר זאת בזהירות רבה מאוד.
יד
אמרתי לעיל כל לאהרן ברק מגיעה תודה, אבל לפני כן אביע
תהייה.
מכל עורכי-הדין אשר טיפלו בפרשה, ברק מזכיר רק אותי בשמי,
וכל השאר נותרו באלמוניותם.
האם היה זה חיוני, לצורך ההחלטה, לציין את שמי?
האם היה זה הוגן לעשות כן בלי לתת לי הזדמנות להגן על עצמי?
האם לא מן הראוי היה להתייחס לבעייתיות הנובעת מצירוף
האישומים, דבר אשר מנע את האפשרות לנהל קו-הגנה שונה לאישומים השונים?
האם לא התכוון ברק לנקום בי על הביקורת שאני מותח על מערכת
המשפט?
על כל אלה אני מציע שתענו אתם, הקוראים – איש-איש לפי הבנתו.
טו
לפני נעילה יש לי שאלה קטנה לאהרן ברק: אם לא היו לעבירות
"נשוא הבקשה" השלכות כספיות על המבקש (ואכן היו: מול משרד הבטחון, ומול חברת הביטוח) – האם גם אז היה כב' נותן את אותה ההחלטה?
טז
על התודה הראשונה כבר עמדנו לעיל: למרות שברק הדגיש, וחזר
והדגיש, כי המשפט החוזר לא נועד לנסיון לנהל את המשפט
בקו-הגנה אחר, בהחלטתו פתח הוא פתח רחב
ביותר לנסיונות מהסוג הזה.
כך, למשל, אני בעצמי יכול לבוא היום ולפתוח תיק ישן, בו הגנתי
על לקוח מפני האישום העיקרי, תוך הקרבת ההגנה מפני אישומים משניים, ולומר
"התרשלתי"... נראה איך מערכת המשפט תתמודד עם זה.
אבל תודה נוספת לנשיא ביהמ"ש העליון, על אשר שמענו, ממש
מפיו, את אשר עד היום הוא לא היה מוכן לומר בריש גלי: שגם שופטים יכולים לטעות.
אבל אם שופטים יכולים לטעות, מי לידינו יתקע שדווקא השופט
אילן שילה לא טעה בהרשיעו את אורן, ודווקא סניגורו האחר
לא טעה בכך שהסתפק בערעור על חומרת העונש (על כך שהוא טעה בעניין איסור השימוש
אנחנו כבר יודעים).
ועוד תודה לאהרן ברק, אולי משנית אבל לא זניחה, על שנתן לנו
הזדמנות להזכיר דברים שכבר עמדנו עליהם בעבר:
על
השתיקה בבית המשפט, ועל המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט
על
ההתנהגות הנחקר בחקירה המשטרתית
על
שפיטה "מקצועית" ועל שפיטה לפי תחושות-בטן
אחד המציג
את עצמו כ"יואל רוט" כותב לי בפורום קימקא:
שם: יואל רוט
דואר אלקטרוני: yoelrot@walla.co.il
תאריך: 08/02/03 13:50
נושא: שמחה, תספר גם על הרשלנות ועיוות הדין שגרמת לאחרונה !!!
הודעה: מהאמור בפורום עולה שאתה המומחה מספר אחד בדיני תעבורה, היכול
לפתור כמעט כל בעיה משפטית שתובא בפניך.
כדאי ליידע את המעיינים בפורום, כי בסופו של דבר כולנו בני
אדם, ולא רק שלפעמים אתה "מפסיד תיק", אלא לפעמים חמור אף
מכך, הנך נותן עצות לא מקצועיות הגורמות עוול ועיוות דין
חמור לנאשם.
והדוגמא האחרונה היא בעניין אורן עמיאל.
ניתן לראות בקישור הבא את החלטת ביה"מ
העליון.....
http://62.90.71.124/Files/02/920/103/a01/02103920.a01.HTM
על הדברים
הגבתי ברשימה דלעיל, וגם הזמנתי את הכותב האלמוני לגלות לנו אם הוא עדיין עומד על
דבריו, אבל הוא נאלם ונעלם.
עונה לו
אחר, היוצא להגנתי:
שם: משה מעוז
דואר אלקטרוני: bliemail@walla.co.il
תאריך: 09/02/03 18:10
נושא: אתה עושה לשמחה עוול כבר בפסקה הראשונה !!!
הודעה:
עם כל הבקורת שיש לי לעיתים על דעותיו של
לעולם לא הגדיר את עצמו כמומחה מס' אחד בדיני תעבורה היכול
לפתור כמעט כל בעיה משפטית שתובא בפניו
כבר במשפט הראשון שלך אתה עושה ל
מכוערת , ועל כך לדעתי אתה צריך להתנצל . ההפך הוא הנכון
קראתי באחד הפורומים כיצד מפנה שמחה את אחד השואלים לספר
שכתב אחד המתחרים שלו וכלל לא הפנה את השואל לספר שהוא כתב .
אבל מר
יואל רוט עדיין מתעטף בשתיקתו.
בנקודה מסויימת החלטתי שמן ההוגן והראוי הוא לתזכרו,
שמא בכל זאת רצה להתנצל, אבל נשתכח הדבר מליבו:
שם:
דואר אלקטרוני: quimka@quimka.com
תאריך: 27/02/03 01:53
נושא: יואל רוט, איפה הביצים שלך?!
הודעה:
יצאת בתרועה אדירה על "עיוות הדין" אשר כאילו גרמתי, אבל
השתפננת ונאלמת דום כאשר
פרסמתי את תגובתי.
"במקומו"
עונה לי אחר (אחר?):
שם: דני לוינזון
דואר אלקטרוני: suas@aol.com
תאריך: 28/02/03 21:00
נושא: אולי תרד שם
הודעה: תמה אני על דרך זו בה הצעת ללקוח לנהוג ועדיין סבור אתה כי זו
הדרך הנכונה לא די כי שלוש ערכאות הביעו דעתן אז כולם טיפשים
ועבדכם הנאמן גאון הדור
בחייאתק ?
האם גם עת מנוח של תאונת דרכים לא זוהה כדבעי
חושב אתה כי יהיה זה נכון לטעון לכך
המשפט אינו אוסף של התחכמויות
אז תובע לא חתם על הטופס
ביג דיל
הדבר טוב למשפט עבור עבירת קנס ואז ההפסד זניח
אך לא בדיני נפשות
ואני עניתי
לו בהאי לישנא:
אתה בא להגן על יואל רוט, ונוקט באותן שיטות
נלוזות: הסתתרות מאחורי סינורה של דמות פיקטיבית.
זה מה שקיבלתי כאשר ניסיתי לבדוק את כתובת האי-מייל שנתת כאן:
550 <suas@aol.com>... User unknown
אולי אתה בעצמך אותו יואל רוט?
לו הייתי הולך לשיטתך, הייתי צריך לומר לך לך
תזדהה, ולא להתנצח אתך, אבל כדי שלא יגידו עלי שנסתתמו טענותי,
אענה לך בכל זאת:
א. אתה דמגוג: זה נשמע מצויין כאשר אומרים
"הדבר טוב לעבירות קנס, אך לא לדיני נפשות", אבל עקרונות ההגנה במשפט
הפלילי הם זהים בקלה כבחמורה: בין השאר זה אומר כי לנאשם מותר לשתוק, ואין הוא
חייב לנהל את המשפט נגד עצמו.
ב. אם יש הבדל בין קלה לחמורה, ההבדל הזה רובץ דווקא לפתחה של התביעה, אשר
בקלה יכולה לומר אין הצדקה להשקיע בתיק יותר מכך-וכך משאבים, אבל בחמורה עליה
להתאמץ יותר (to try harder).
ג. כאשר התובע לא חותם על כתב-האישום (שאתה - ברוב בורותך! - קורא לו
"טופס"), הרי זה לכל היותר טיוטה, ומבחינה משפטית זה non est factum (לא נעשה דבר).
ד. מי שמנהל משפט עם כתב-אישום לא-חתום, שלא יתפלא אם הוא יתעורר למציאות המרה אחרי שהאישום התיישן, ואין עוד אפשרות לתקן את אשר הוא הקדיח.
ה. גם בעניין ה"התחכמויות" הדמגוגיה שלך לא תעבוד: המשפט כולו
אינו אוסף של "התחכמויות" אלא אוסף של קונסטרוקציות, אשר צריכות להתקיים
כדי שהתרחיש הקרוי משפט אכן ייחשב ככזה.
ו. כך, למשל, האדון עם הגלימה והעניבה, היושב מולך תחת סמל המדינה, אינו
יותר חכם, יותר הגון ויותר ישר ממך. ההבדל בינך לבינו נעוץ בדבר אחד בלבד: חתימת
נשיא המדינה על כתב המינוי שלו.
ואם במקרה - ממש במקרה! - כב' נשיא המדינה שכח
לחתום על כתב-המינוי של האדון הזה, אתה יכול להשליך את "פסקי הדין" שלו
היישר לצפרדע השכונתית.
אתה יכול, כמה שתרצה, לקרוא לזה "התחכמות", אבל אם היית לומד
משפטים, היית מבין שזה חלק מעקרונות המשפט, אשר בלעדיהם ייפרע עם, ומי שמזלזל
בחתימה, יזלזל גם בדברים אחרים (כולל "דיני נפשות", כהגדרתך).
ז. כדי להוכיח גרימת מוות, הריגה, רצח, צריך להוכיח (ולא רק לטעון בעלמא)
כי ה"מנוח" אכן מת.
תאר לעצמך ששאיריו של "מנוח" תובעים את מי שגרם למותו, והנתבעים
(המזיקים וחברת הביטוח) לא דורשים הוכחה כי הוא אכן מת.
והנה, ארבעים וששה ימים אחרי פסק-הדין, ה"מנוח" מהלך, שמח
וטוב-לב, ברחובה של עיר, ועושה אצבע משולשת לכל אלה אשר צריכים לשלם את הפיצויים
על גירמת "מותו" (וכבר מכין את התביעה נגד הפראיירים החדשים, אשר גם הם,
מן הסתם, לא ידרשו הוכחה שהוא אכן מת).
ח. כיצד מזהין "מנוח"?
מביאין למכון לרפואה
משפטית אדם אשר הכיר את המנוח, ואם הוא מזהה את הגופה, גובין
ממנו עדות, ומחתימין - כן, מחתימין!
- אותו עליה, ובבוא יום המשפט מעלין אותו על דוכן
העדים, מציגין בפניו את עדותו ואת תצלום הגופה, ואם הוא
אומר "זה האיש, זה
ט. אנשי המכון הפתולוגי אינם אמורים להכיר את כל מי שעתיד לבוא אליהם
כגופה, וכל עוד לא מדובר בהשוואה מדעית של רקמות, למשל, אין להם כל נגיעה לזיהוי
עצמו, אלא רק לקביעתן של סיבות המוות, ועל כן הם מציינים בחוות-דעתם כי
"הזיהוי באחריות המשטרה".
ומה יעשה השופט אם חוקרי המשטרה מזלזלים בתפקידם, וסומכים על כך שהנאשם יודה, אבל הוא מסרב למלא את התפקיד שהמשטרה מייעדת לו (לנהל את המשפט נגד עצמו)?
שופט מקצועי יזכה את הנאשם, וישלח את המשטרה בחזרה לבצפר.
שופט בעל אוריינטציה תביעתית יצרף מלאכת-רמייה
משלו למלאכת-הרמייה של המשטרה.
י. מדוע יש לשופטים אינטרס להרשיע גם בהעדר הוכחות?
תשובה חלקית תוכל למצוא בספרי "יקחו ממך
את הרשיון" (מופיע בהאתר
של קימקא), שער ראשון, פרק ג' ואילך, ותשובות נוספות - באתר כולו.
יא. ההנחה האקסיומטית שלך כי שלוש ערכאות תמיד
צודקות – הנחה דמגוגית זו שוללת מהציבור - וגם ממך!!! - את הזכות לבקר את
בתי המשפט.
יב. לתשומת ליבך: במקרה
דנן ההרשעה עברה רק ערכאה אחת, כי אורן ע' ופרקליטו אותו הוא מינה תחתי ויתרו על
המשך המלחמה.
אז על אילו "שלוש ערכאות" אדוני מדבר?!
יג. יצויין
כי בכל מסכת ההשמצות אורן ופרקליטיו לא טוענים – גם כיום - כי בחרתי
בקו-הגנה שגוי בעניין גרימת-המוות. הם רק טוענים כי לא הייתי צריך לנקוט
ב"אותו קו הגנה" גם לגבי האישומים המשניים, אבל כפי שהראיתי בתגובתי
המפורטת, לא ניתן היה להפריד בין הדבקים - אבל אתה, בלהיטותך, מן הסתם כלל לא טרחת
לקראה.
יד. לפני שאתה בא לבקר את קו ההגנה שנקטתי בתיק זה או אחר - ואני האחרון
לשלול ממך את הזכות הזאת - לך ותלמד אותו, עד לפרט האחרון. אני מוכן להגן על
התיזה, לגבי כל תיק ותיק.
טו. אני לא מאחל לך שתזדקק אי פעם להחליט באיזה
קו-הגנה לבחור.
טז. ומעל לכל - לך
תזדהה!!!
וגם
הוספתי עוד הערה:
שם:
דואר אלקטרוני: quimka@quimka.com
תאריך: 08/03/03 00:46
נושא: ועוד הערה
הודעה: שיטתך, מר לוינזון, לפיה בעבירות חמורות
אפשר לזלזל בעקרונות
הבסיסיים של המשפט - אתה לא מסוגל לתפוס לאילו תהומות היא
עשויה לדרדר אותנו.
בקרוב תוכל לקרוא באתר של קימקא מחזה בשם "מי רצח את אהרן
ברק".
נקודת-השיא של המשפט תהיה שאהרן ברק, בכבודו ובעצמו, מופיע
כעד-הגנה, ומעיד מעל דוכן העדים (לאחר שהזדהה כדין) כי הוא
עדיין חי, וגם מביא תעודות רפואיות המאשרות את הדבר - אבל כל
זה לא עוזר, והנאשם - נחש מי הוא - מורשע, כאשר השופטים
מדברים יותר על "קדושת החיים" מאשר על הראיות והטענות, וכמוך
גם הם, מן הסתם, רואים את עדותו של ה"נרצח" החי כ"התחכמות
פורמאליסטית", או
משהו דומה.
ולפני הכל, מר לוינזון,
לך תזדהה!!!
אבל מר "לוינזון" האלמוני לא מזדהה.
ואני את
הויכוח עם האלמונים האלה גמרתי
טפשמ