|
המימסד המשפטי: יורים לעצמם ברגל!!! או: מוציאים לעצמם שתי עיניים, כדי להוציא אחת לאחרים מערכת המשפט בצרות. מערכת המשפט מותקפת מכל עבר, יותר ויותר. מערכת המשפט יוצאת להגנתה, חרבה שלופה, והיא מנפנפת בה לכל עבר. בלהיטותה להגן על עצמה, מערכת המשפט "שוכחת" את פסיקותיה-היא
בדבר חופש-הביטוי, כולל הפסיקה האומרת כי לרשויות אין מונופול על האמת, ולכל אדם
מותר לשווק לציבור את האמת שלו. אלא שבאותה הלהיטות מערכת המשפט אינה נשמרת מפגיעת נשקה-היא. משל למה הדבר דומה: לגז מדמיע אשר מתיזה המשטרה לפיזור ההפגנות, אבל,
בעשותה זאת כנגד הרוח, הגז חוזר כבומרנג הישר אל עיניהם של השוטרים עצמם. ממש לא
להאמין עד כמה הם מוכנים לפגוע בעצמם, כדי לפגוע בעו"ד שמחה ניר. טול, למשל, את עניין ה"סגנון". הרי שמחה
ניר מקפיד על צחות-לשונו, ומשתמש בלשונם של נכבדים וטובים, כגון שופטי בית המשפט
העליון עצמם – ולא שוכחים לאזכר את המקור ("כלשונו של כבוד
הנשיא (זוסמן)", למשל). שמחה ניר לעולם – אבל לעולם! – לא ישתמש בלשונו של עו"ד
ד"ר חיים ("האורוות
של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה") משגב, אב-בית-דין בביה"ד
הארצי של לשכת עורכי-הדין, ומעסקניה הבכירים של הלשכה במשך שנים רבות. אז מה עושים? נוטלין, ללא הבחנה, את
ה"ביטויים" ("הוא אמר 'עשה מלאכתו רמייה'", למשל), משמיטין את ה"כלשונו של ..."), מצמידים למובאות
את ה"הגדרה" הרצוייה ("לשון
ביבים"), והרי לכם "לשון ביבים"... – הכל
כיד הדמגוגיה הטובה עליהם: שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת (מתוך הנחה שהן אכן עובדות-אמת). אבל לשונו של עו"ד שמחה ניר היא לשון
מלאכי-השרת מול לשונו של עו"ד ד"ר חיים ("האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה") משגב הנ"ל. וזה כנראה מה שמפריע להם. שמבקרים אותם בצורה כל-כך
זהירה, אשר אינה משאירה כל פתח לטענות-סרק מסוגת "באיזה
סגנון אדוני מדבר". או, למשל, הטענה שלהם, האומרת כי התנהגותו של
עו"ד שמחה ניר עשוייה לגרום ש"השופטים
יפגעו בלקוחותיו" ...: אם שמחה ניר היה אומר את הדברים האלה,
הם היו קופצים על רגליהם האחוריות: "באיזה סגנון אדוני מדבר!"; "איך אדוני מעז לייחס לשופטים נקמנות בלקוחות
בגלל התנהגותו של עורך-דינם!"; "ביקורת מותרת בתנאי שאינה גידופים
והשמצות!!!", וכן הלאה, וכן הלאה – כל הבלה-בלה-בלה הידועים. אבל כדי לסתום את הפה לזולת הם מוכנים
לייחס לעצמם דברים חמורים בהרבה. חמורים מאוד. חמורים ביותר. זה מה שקורה כאשר שכרון הכוח מרדים את המחשבה. כאשר ה"מערכת" מתעלמת מהרוח הנושבת בציבור,
רוח הביקורת של בעל-הבית על עובדיו, המקבלים ממנו את שכרם, והוא מצפה מהם
לאיכות-עבודה מסויימת. ראו, למשל, את הסיפורים הבאים. מבוא: מוציאים לעצמם
שתי עיניים, כדי להוציא אחת לאחרים מכתב
למכובדים: שחיתות במערכת המשפט, או: מה עוללתם לעצמכם? מאמר
נלווה: שחיתות במערכת המשפט, או: מה הם עוללו לעצמם? יתנכלו
ללקוח בגלל התנהגות עורך-דינו? אתם אמרתם!!! על
המשוב שלא היה על בתיה"ד המשמעתיים של הלשכה האמנם "עניינו הפרטי" של עו"ד שמחה ניר? ומי שמכיר דוגמאות נוספות – אל יהסס להמציאן לנו (סודיות מובטחת, למי שיבקש זאת, ושום דבר לא יפורסם ללא תיאום פוזיטיבי
עם בעל הדברים). |
|
שמחה ניר, עו"ד משעול גיל 1-ג, כפר סבא 44281 טל' 09-7424838, 051-520000 פקס' 09-7424873 לכבוד הרשם ישי קורן, ראש ההוצל"פ, ת"א השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט השופט תיאודור
אור, משנה לנשיא בית המשפט העליון השופט אדמונד
לוי, בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות, בית המשפט
העליון השופט אליהו מצא, בית המשפט העליון עו"ד שלמה כהן, ראש לשכת
עורכי הדין עו"ד דרור ארד-אילון, יו"ר ועדת האתיקה הארצית, לשכת עורכי הדין עו"ד משה וינברג,
יו"ר ואב"ד, בית הדין המשמעתי, ת"א, לשכת עורכי הדין עו"ד איריס סורוקר, חב"ד, בית הדין המשמעתי, ת"א, לשכת עורכי
הדין (היום שופטת בימ"ש השלום) עו"ד שבתאי פרימו, חב"ד, בית הדין המשמעתי, ת"א, לשכת עורכי
הדין עו"ד צבי אברהם פומרוק, אב"ד, בית הדין המשמעתי הארצי, לשכת עורכי
הדין עו"ד חמדה שפיר, חב"ד,
בית הדין המשמעתי הארצי, לשכת עורכי הדין עו"ד שלמה הלר, חב"ד, בית הדין המשמעתי הארצי, לשכת עורכי הדין עו"ד ליפא
מאיר, יו"ר ביה"ד הארצי, לשכת עורכי-הדין עו"ד אילן בומבך, יו"ר ועד מחוז תל-אביב, לשכת עורכי-הדין,
ויו"ר ועדת האתיקה בקדנציה הקודמת ועד מחוז תל-אביב, לשכת עורכי הדין עו"ד עמוס ויצמן, רכז הקבילות, ועד מחוז תל-אביב, לשכת עורכי הדין נכבדי, הנדון: שחיתות במערכת המשפט, או: מה
עוללתם לעצמכם? אני מקווה שראיתם את הכתבה על לשכת
ההוצל"פ בתכנית כלבוטק
מיום 19.2.2004, בערוץ 2. אני מקווה שאתם מכירים את המימרה רשעות
וטימטום הולכים ביחד (ויש הגורסין שחיתות וטימטום
הולכים ביחד), ושעצם העובדה שאני מזכיר מימרה ידועה לא תיחשב לי
כ"סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן", כי אני בסך-הכל מעמיד לרשותכם מימרה ידועה, על מנת שתעשו בה שימוש, אם
תמצאו לנכון לעשות כן.. אני אפילו לא מביע דיעה באשר לתחולתה של המימרה הזאת במקרה דנן, כי את
זאת, כאמור, אני משאיר לכם עצמכם. אני רק אומר לכם (בעיקר למכותבים
דלעיל הרואים את עצמם כחלק ממערכת המשפט, אשר כבודה-כבודם יקר להם): ראו
מה אתם עוללתם לעצמכם!!! בהליך נגדי, אשר נפתח בתיק בד"מ 175/02, בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי
הדין בת"א, ונסתיים בבית המשפט העליון בתיקי על"ע
3954/03 ו-דנ"פ 7527/03, יצאתם מגדרכם כדי לפגוע
בי, ולצורך כך אפילו הייתם מוכנים להגדיר כ"בית משפט" את החצר
האחורית של לשכת ההוצל"פ, על מנת שביקורת
לגיטימית על הנעשה בלשכה זו תיחשב כביקורת לא-לגיטימית על "בית משפט". והנה, לפי הקונסטרוקציה שלכם אפשר
להכתיר את הכתבה בכלבוטק הנ"ל כ"שחיתות
בבית המשפט". זה מה שעוללתם לעצמכם. את
התיזה המלאה שלי בעניין זה, כולל קישור לפרשה האמורה, תוכלו למצוא כאן. אז דבר ראשון שאתם צריכים לעשות
עכשיו הוא לחגור שק, לשים אפר על ראשכם, להטיח אותו בכל כותל אפשרי, ולזעוק
שמיים וארץ: מה עוללנו לעצמנו! איכה נישא את החרפה!!! ומה עם עו"ד שמחה ניר? ואחרי כן, אחרי שייסרתם את עצמכם
על מה שעוללתם לעצמכם, לכו לבדוק את עצמכם פעם נוספת, אם לא עשיתם עוול למי
שבא להתריע על ליקויים בביתכם-פנימה – ליקויים שתחילתם בניהול לקוי וסופם
בשחיתות-של-ממש. ואם תגיעו למסקנה האמורה, עדיין
ישנן דרכים "טכניות" המאפשרות לתקן את העוול בשקט, בלי לפגוע באיש. איך עושים את זה? דורשי-רעתי בלשכת
עורכי-הדין יודעים בדיוק את כל העובדות, ואם הם ירצו עזרה נוספת, הם יקבלו אותה
ברצון רב. בכבוד רב, שמחה ניר, עו"ד העתקים: שר המשפטים חה"כ מיכאל איתן, יו"ר
ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת, ירושלים חברי כנסת עיתונות עו"ד תמר פול-כהן, דוברת
מערכת המשפט – אתם מוזמנים למסור את תגובתכם, במת האתר של קימקא עומדת לרשותכם. האתר של קימקא (www.quimka.com). |
|
או: מה הם עוללו לעצמם? אם אפשר לסכם בכמה מלים את האמור כאן, הייתי
אומר כך: ראו מה עוללתם לעצמכם. ראו איך יריתם לעצמכם ברגל. אני
הזהרתי אתכם כי כך יקרה, אבל אתם לא
אביתם שמוע. אני מקווה שראיתם את הכתבה על לשכת ההוצל"פ בתכנית כלבוטק
מיום 19.2.2004, בערוץ 2. אני מקווה שאתם מכירים את המימרה רשעות
וטימטום הולכים ביחד (ויש הגורסין שחיתות וטימטום
הולכים ביחד), ושעצם העובדה שאני מזכיר מימרה ידועה לא תיחשב לי
כ"סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן", כי אני בסך-הכל מעמיד לרשותכם מימרה ידועה, על מנת שתעשו בה שימוש, אם
תמצאו לנכון לעשות כן.. אני אפילו לא מביע דיעה
באשר לתחולתה של המימרה הזאת במקרה דנן, כי את זאת, כאמור, אני משאיר
לכם עצמכם. אני רק אומר לכם (בעיקר למכותבים דלעיל הרואים
את עצמם כחלק ממערכת המשפט, אשר כבודה-כבודם יקר להם): ראו מה אתם
עוללתם לעצמכם!!! נתחיל עם ההליך נגדי, אשר נפתח בתיק בד"מ 175/02, בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי
הדין בת"א, ונסתיים בבית המשפט העליון בתיקי על"ע
3954/03 ו-דנ"פ 7527/03. העלילה
במלואה כאן. תחילתו של ההליך הייתה במכתב המיוחס לי (ואשר
איש עוד לא הוכיח כי אני כתבתי אותו, אבל זו כבר אופרה אחרת) אל ראש ההוצל"פ, בו נאמר, בין השאר: "...
אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של
הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות
'פסק דין' בתיק הוצל"פ זה אכן ניתן בסמכות?), ואילו בקשות של החייבים
מושלכות לסל (האם אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?). ... לא
נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך
הפרטי. ...". מה יש במכתב הזה, לשיטתי? ומה יש במכתב הזה, לשיטתכם? לשיטתי יש כאן ביקורת
על סדרי-מינהל לקויים, ואזהרה למי שאחראי להם, כי הוא יישא
בנזקים, מכוח אחריותו האישית. ואילו לשיטתכם יש כאן "ביזוי
בית המשפט", "איום על שופטים", וכו', וכו'. היאך, ריבונו-של-עולם, היאך הגעתם לזה? אגיד לכם היאך: כדי לפגוע בעו"ד שמחה
ניר לקחתם את החצר האחורית של לשכת ההוצאה לפועל, הגדרתם אותה כ"בית
משפט", וקבעתם כי ביקורת על החצר האחורית – אשר הייתה לגיטימית אם לא היה
מדובר ב"בית משפט" – הופכת לבלתי לגיטימית כאשר מדובר בבית משפט. אני כבר לא רוצה לדבר כאן על השערוריה-בפני-עצמה שבאבחנה בין ביקורת על בית משפט לבין
אותה הביקורת על עובד-ציבור אחר, משל דמם של השופטים סמוק יותר, כי זה נושא
לדיון אחר (אשר גם בו אתם נמצאים במיגננה
בלתי-אפשרית), אלא רק על אותו "גול עצמי" שסידרתם לעצמכם בפרשה
הזאת. אני הזהרתי
אתכם כי כך יקרה, אבל אתם לא
אביתם שמוע. החצר הקדמית, החצר האחורית אבל לפני שניכנס לפרשה עצמה, הבה נראה מהי
החצר האחורית של לשכת ההוצל"פ, ומהי החצר הקדמית
שלה. החצר האחורית של לשכת ההוצל"פ היא כל המנגנון המינהלי
אשר מטפל בניהול התיקים, מרגע פתיחתם ועד לרגע סגירתם, לרבות גביית הכספים,
וההתחשבנות עם הזוכים והחייבים. לחצר הזאת אין סמכויות שיפוטיות, וכל אימת שיש
צורך בהחלטה שיפוטית, היא מועברת לראש ההוצל"פ
עצמו, שהוא-הוא החצר הקדמית. סמכות של ראש ההוצל"פ
נתונה לכל שופט או רשם של בית משפט השלום, אבל בפועל ישנם רשמים קבועים המשמשים
דרך-קבע כ"ראשי הוצל"פ". כאשר בתיק פלוני יש צורך בהחלטה של "החצר
הקדמית", תפקידה של "החצר האחורית" הוא "לנייד" את
התיק אל שולחנו של ראש ההוצל"פ, ולקחתו משם
בחזרה עם מתן ההחלטה, כדי להמשיך ולבצע אותה. העושים-במלאכה אשר בחצר האחורית הם לרוב
פקידים עובדי-מדינה, אבל יש שהמלאכה נעשית על ידי "קבלנים עצמאיים"
אשר ממונים על ידי ה"מערכת", אבל מכל בחינה שהיא הם זרועותיה של לשכת ההוצל"פ בדיוק ככל עובד שכיר שלה. ניהולה האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל"פ אינו מוסדר בחוק ההוצאה לפועל, ומבחינה זו
הלשכה היא יחידה ממשלתית לכל דבר ועניין, אשר בראש
סולם-הניהול-והאחריות שלה יכול לעמוד כל מי שהתמנה לכך על ידי הנהלת בית המשפט.
בפועל הלשכה מנוהלת, ברמה המקומית, על ידי ראש ההוצל"פ
עצמו (עם כפיפות מנהלית מסויימת לנשיא בית משפט
השלום), ו ברמה הארצית – על ידי הנהלת בתי המשפט, כאשר הניהול-בפועל הוא בידי
המשנה למנהל בתי המשפט, ואילו האחריות העליונה היא בידי מנהל בתי המשפט עצמו. עד כמה החצר האחורית הזאת אינה חלק
מ"מערכת המשפט" (דהיינו ממערכת בתי המשפט) אנו למדים מכך שהאחריות
ה"מיניסטריאלית" לתפקודן של לשכות ההוצל"פ
היא של שר המשפטים, ולא של נשיא בית המשפט העליון. עד כמה אין לחצר האחורית כל פונקציה
"שיפוטית" אנחנו למדים לא רק מכך שבכל ההירארכיה שלה, מאחרון הפקידים
ועד למנהל בתי המשפט, אף אחד לא חייב להיות שופט או רשם, ואם ראש ההוצל"פ אינו יוצא מלשכתו (במובן הצר), תיפקודה של הלשכה (במובן הרחב) לא ייפגע, כל עוד קיים מנהל
אדמיניסטרטיבי אחר ללשכה. אבל בפועל, כאמור, גם הניהול
האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל"פ מופקד בידי ראש ההוצל"פ, אשר, מבחינת מיקומו בהירארכיה, נמצא
אי-שם באמצע הסולם. אמור מעתה: במציאות של היום, ראש ההוצל"פ חובש שני כובעים: הכובע של החצר הקדמית,
מחד, והכובע של "מנהל-הבית", מאידך, ואם הוא נותן החלטה, בתיק מסויים, כל טיפולו בתיק לפני ההחלטה ואחריה הוא במסגרת
ניהולה של החצר האחורית. על חסינותו של ראש ההוצל"פ אי אפשר לסיים את הדיון בנושא בלי להיכנס
לשאלת חסינותו של ראש ההוצל"פ, כאשר ברור כי ככל
שנרחיב אותה כדי להגן על ראש ההוצל"פ, נרחיב גם
את התחום בו מערכת המשפט תיחשב כנושאת באחריות – לפחות המוסרית – לפעולותיו של
זה. חסינותו של ראש ההוצל"פ
מוסדרת בסעיף 73א' לחוק ההוצאה לפועל ("... לא
תוגש נגד ראש הוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו"), והשאלה
היא מהו "תפקידו" של ראש ההוצל"פ. האם ניהולה האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל"פ הוא חלק מ"תפקידו" של ראש ההוצל"פ? נניח שבגלל רשלנותו הניהולית של ראש ההוצל"פ התמוטט מדף עמוס תיקים על ראשו של אדם ולפי כל
המקובלות נעשתה על ידו עוולה נזיקית: האם הוא חוסה בצל החסינות? הדעת נותנת
שלא, כי תחזוקתו של הריהוט בלשכת ההוצל"פ אינה
בין התפקידים שהוגדרו לו בחוק ההוצל"פ, וממילא
אינה נכללת ב"תפקידו" כמוגדר בסעיף 73א'.
זה גם לא הגיוני שכל האחראים לתחזוקת הריהוט והציוד, החל ממנהל בתי המשפט וכלה
באחרון הפקידים יהיו נתונים לתביעה בגין רשלנותם, ואילו אדם אחד באמצע הדרך יהיה
פטור מכל אחריות, אך ורך משום שיש לו תפקידים מסויימים
אשר במסגרתם יש לו חסינות. ונניח עוד צעד קדימה: תיקים הולכים לאיבוד,
בגלל רשלנות ניהולית, אשר ראש ההוצל"פ שותף לה:
מה ההבדל בין תיק הנופל על ראשו של אדם, לבין תיק הנופל בין הכסאות
והשולחנות, ומגיע אל סל האשפה, משם לצפרדע ומשם ל"דודאים"
(כי את חיריה כבר סגרו)? כדי להרחיב את חסינותו של ראש ההוצל"פ – גם מתביעה משפטית וגם מביקורת על תיפקודו – נזקק בית המשפט העליון לכך שהחלטותיו של ראש ההוצל"פ נתונות לערעור לפני בית המשפט המחוזי. אומר בית המשפט העליון (בעל"ע
3954/03 הנ"ל, נשוא הפרשה הזאת): "אכן,
רבות הן הסמכויות ה'מנהליות', אך עובדה היא כי מי
שמבקש להשיג עליהן, אינו מופנה ל'רשות ערעור מנהלית',
אלא לבית המשפט המחוזי ... הפנייתו של המבקש להשיג על החלטותיו של ראש ההוצאה
לפועל לבית המשפט המחוזי דווקא, להשקפתי אינה מקרית, הואיל וגם במה שנראה במבט
ראשון כ"החלטה מנהלית", גלומה בה לעתים קרובות גם הכרעה שיפוטית
...". ראו כיצד מבצעים "ייסוף זוחל" אשר מטרתו
להגיע לתוצאה אבסורדית, בלי שאף אחד ירגיש: בחלק הראשון נאמר כי "רבות הן הסמכויות
ה'מנהליות', אך עובדה היא כי מי שמבקש להשיג עליהן
...", וגו'. אבל מי בכלל מבקש להשיג על סמכויותיו המינהליות
של ראש ההוצל"פ"? ומה זה קשור?! והנה, אחרי ה"ריכוך" הזה, אחרי שכבשנו
את היעד המבוצר הראשון, באה המכה ה"מכרעת": "הפנייתו של המבקש
להשיג על החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי ...".
קודם כל השגה על "סמכויותיו" של ראש ההוצל"פ,
ולאחר מכן השגה על "החלטותיו"... אבל מהקריטריון הזה – קיומה של אפשרות הערעור
לבית המשפט המחוזי – כראייה לכך שראש ההוצל"פ
הוא "בית משפט", אנחנו למדים – בבחינת מכלל הן משתמע לאו – כי במקום
בו אין ערעור (לבית המשפט או בכלל), ראש ההוצל"פ
אינו "בית משפט". נתחיל מפעולות או מחדלים אשר אינם מתבטאים
ב"החלטות": תחזוקה לקויה של ריהוט וציוד, אי-סדרים המביאים לאבדן
תיקים, או ל"היעלמות" של כספים אשר שולמו על ידי חייבים – כאשר ראש ההוצל"פ היה מודע להם, או, למצער, חייב היה להיות מודע
להם, והוא לא עשה את המוטל עליו. במקרים כאלה ברור שאי-אפשר לערער, כי באף
מקרה מאלה אין "החלטה". ברור גם כי אם יש לך טענות מהסוג הזה,
הכתובת לתלונות היא הנהלת בתי המשפט, ואם תשובותיה של זו אינן מניחות את הדעת –
התחנה הבאה היא בבג"ץ, ולא בבית המשפט המחוזי. נמשיך לפעולות דומות, אשר נעשות על פי הוראה
בעל-פה, לפעמים ב"קריצת עין": נניח ש"כדי להתגבר על העומס"
מחליט מישהו בלשכת ההוצל"פ "לאבד" או
"לדלל פיזית" 10 או 20 אחוז מהתיקים, וראש ההוצל"פ
מאשר את הדבר, או אפילו יוזם אותו. האם יש הבדל בין עצימת-עין, אישור-בקריצה,
אישור מפורש, החלטה בעל-פה או החלטה בכתב? והאם יש הבדל בין בין
עצימת-עין, אישור-בקריצה, אישור מפורש, החלטה בעל-פה או החלטה בכתב, כאשר לא
מדובר ב"דילול פיזי" של תיקים, אלא בתחזוקת הריהוט והציוד, או
ב"היעלמות" של כספים אשר שולמו על ידי חייבים? לא, אין הבדל, לא לפי מהות הפעולה, ולא לפי
אופן ה"ביצוע": או שהכל בגדר החסינות,
או ששום דבר אינו בגדרה. וכיוון שלראש ההוצל"פ
אין סמכות מכוח חוק ההוצל"פ, לא בעניין תחזוקת
הריהוט והציוד, לא בעניין החזקת הכספים ולא בעניין "דילול" של תיקים, על
כרחך אתה אומר כי החסינות לפי סעיף 73א' לחוק ההוצל"פ אינה חלה
על אף אחד מכל אלה. משל למה הדבר דומה? לחסינות השיפוטית לפי סע'
8 לפקודת הנזיקין: כדי לשמור על עצמאותו השיפוטית של השופט, וגם להימנע ממצב
שכל בעל-דין אשר הפסיד במשפט יתבע את השופט על רשלנות, בא המחוקק והעניק לו
חסינות מוחלטת מכל תביעה על עוולה שעשה בתפקידו השיפוטי. החסינות הזאת, כידוע, חלה אפילו כאשר השופט
פועל בזדון, ולכן יש להיזהר מאוד כאשר באים להרחיב את החסינות הזאת גם על פעולות
לא-שיפוטיות. נניח שנשיא בית משפט פלוני מזניח תיקים מסויימים ולא קובע להם מועד לדיון, וכתוצאה מכך נגרם נזק
למתדיינים: אני לא רואה שום קשר בין העצמאות השיפוטית לבין הרשלנות הניהולית,
וממילא אין כל הצדקה לעקם את הכתובים על מנת להעניק חסינות גם במקרים כאלה.
בוודאי שאין מקום לדבר על פעולה "שיפוטית" כאשר נשיא בית המשפט לא
מתכוון לשמוע את התיקים האלה בעצמו, אלא להטיל את שמיעתם על שופט אחר. צריך להביא בחשבון גם זאת שבכל פעולה ניהולית
המדינה צפויה להיתבע על רשלנות עובדיה, והחסינות הגורפת מונעת מהמדינה לחזור
בתביעת שיפוי כנגד השופט עצמו. ההיגיון אומר אין כל הצדקה לפגוע בציבור, כשם
שאין הצדקה לפגוע בפרט. זאת כמובן, דעתי הפרטית, דעתי הלא-נחשבת. והיא
לא נחשבת, משום שבית המשפט העליון הרחיב את החסינות של ראש ההוצל"פ
כך שגם כאשר הוא פועל בחצר האחורית הוא נחשב ל"בית משפט". מה עוללתם לעצמכם! נחזור, איפוא, אל
הכתבה אשר שודרה בתכנית כלבוטק
הנ"ל. תמצית הכתבה (ואם לא דייקתי בפרטים, אנא תקנו
אותי, כי אין לי הקלטה של השידור הזה): לשכת ההוצל"פ הסמיכה
עו"ד פלוני לגבות כספים מחייבים בהוצל"פ, ולהעבירם לקופתה של הנהלת
בתי המשפט, על מנת להעבירם הלאה, לזוכים עצמם. ההפקדה בקופתה של הנהלת בתי המשפט
נועדה, כמובן, להבטיח כי הכספים לא "יסטו" למסלולים
"עוקפים". עורך-הדין גבה כספים רבים, אבל במקום להעבירם לקופתה
של הנהלת בתי המשפט, על מנת לזכות את החייבים ולהעביר את הכספים הלאה, לזוכים,
הוא שילשל את הכספים לכיסו. לשכת ההוצל"פ לא זיכתה
את החייבים על הכספים ששילמו, המשיכה לחייבם בריבית והצמדה גם על אותם כספים
שכבר שילמו, וגם הוציא נגדם צווי עיקול ופקודות מאסר. גם כאשר גילתה לשכת ההוצל"פ
את מעלליו של עורך-הדין, והפסיקה את עבודתו, היא לא טרחה ליידע את החייבים, ואלה
המשיכו לשלם את חובותיהם בלי לדעת שהם לא מזוכים על תשלומיהם, ושהם ייתבעו לשלמם
פעם נוספת, עם ריבית והצמדה, ועם עיקולים, פקודות מאסר וכו'. עד כאן הכתבה, בתמציתה. אז מה היה לנו כאן, לשיטתי? ומה יש
במכתב הזה, לשיטתכם? לשיטתי יש כאן
מקרה של פקיד מושחת, ומנגנון ניהולי כושל, אשר לא רואה את הנעשה מתחת לאפו, וגם
כאשר הוא רואה את הנעשה מתחת לאפו, הוא לא מסוגל ליישם את המתחייב ממראה עיניו.
כמובן שאפשר, אם רוצים, לייחס שחיתות גם למנגנון הניהולי, אבל כדי להפוך רשלנות
לשחיתות צריכים להתקיים כמה דברים נוספים. אבל, לשיטתכם, זאת כבר שחיתות בבית
המשפט, ואם נצא מתוך הנחה שהכלים שלובים המה, אפשר להניח שגם בלשכות
הוצל"פ אחרות קימות תופעות כאלה, או דומות להן, ועל כן הדרך מאוד קצרה
בין שחיתות בבית המשפט לבין שחיתות במערכת המשפט. לפי הפרשנות הזאת – שאני, כאמור, חולק עליה,
אבל דעתכם היא הקובעת, ולא דעתי – את הכתבה הנ"ל אפשר לקרוא כך: שחיתות בבית המשפט בית המשפט מנהל פעולות גבייה של כספים
מחייבים בהוצל"פ, על מנת להעבירם לקופתה של הנהלת בתי המשפט, ומשם הלאה,
לזוכים עצמם. ההפקדה בקופתה של הנהלת בתי המשפט נועדה, כמובן, להבטיח כי הכספים
לא "יסטו" למסלולים "עוקפים". בית המשפט גבה כספים רבים, אבל במקום
להעבירם לקופתה של הנהלת בתי המשפט, על מנת לזכות את החייבים ולהעביר את הכספים
הלאה, לזוכים, הוא שילשל את הכספים לחשבון
פרטי. בית המשפט לא זיכה את החייבים על הכספים
ששילמו, המשיך לחייבם בריבית והצמדה גם על אותם כספים שכבר שילמו, וגם הוציא
נגדם צווי עיקול ופקודות מאסר. גם כאשר התגלה כי בית המשפט אכן משלשל כספים
לכיסים פרטיים, איש לא טרח ליידע את החייבים, ואלה המשיכו לשלם את חובותיהם
בלי לדעת שהם לא מזוכים על תשלומיהם, ושהם ייתבעו לשלמם פעם נוספת, עם ריבית
והצמדה, ועם עיקולים, פקודות מאסר וכו'. זה מה שעוללתם לעצמכם: מרוב
להיטות להכות בעו"ד שמחה ניר, הפכתם, בהבל-קולמוסכם, את בית המשפט לביב
של שחיתות, דבר שעו"ד שמחה ניר מעולם לא אמר, ומעולם לא העז אפילו לחשוב
בכיוון הזה. ואני הזהרתי
אתכם כי כך יקרה, אבל אתם לא
אביתם שמוע. כן, כבוד השופט א' מצא: אתה הכנסת את
הטענה הזאת למסגרת אותן "טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות" ... אתה
לא מצטער על כך עכשיו?! אז דבר ראשון שאתם צריכים לעשות עכשיו הוא לחגור
שק, לשים אפר על ראשכם, להטיח אותו בכל כותל אפשרי, ולזעוק שמיים וארץ: מה עוללנו לעצמנו! איכה נישא את החרפה!!! ומה עם עו"ד שמחה ניר? ואחרי כן, אחרי שייסרתם את עצמכם על מה
שעוללתם לעצמכם, לכו לבדוק את עצמכם פעם נוספת, אם לא עשיתם עוול למי שבא להתריע
על ליקויים בביתכם-פנימה. להתריע על ליקויים שתחילתם בניהול לקוי וסופם
בשחיתות-של-ממש. ואם תגיעו למסקנה האמורה, עדיין ישנן דרכים
"טכניות" המאפשרות לתקן את העוול בשקט, בלי לפגוע באיש. איך עושים את זה? דורשי-רעתי בלשכת עורכי-הדין
יודעים בדיוק את כל העובדות,
אשר חלקן מפורטות כאן, ואם הם
ירצו עזרה נוספת, הם יקבלו אותה ברצון רב. |
|
יורים לעצמם ברגל: "קונוטציה פלילית"? אתם אמרתם! על התיזמור שבין שופטי
התעבורה לבין התביעה המשטרתית יודעים
הכל, חוץ ממי שלא רוצה לדעת: גורמי האתיקה של
לשכת עורכי-הדין, אשר בנפש חפצה עשו עצמם למשטרת-המחנה, ומערכת
המשפט, בראשות בית המשפט העליון, אשר, כידוע, מעבר ל"טעויות פה-ושם"
אין לה כל אינטרס להודות בחטאיה-היא. התיזמור הזה מתבטא בכך שהנאשם המצוי, המגיע לבית
המשפט חדור אמונה בצדקתו ובטחון ביכולתו לשכנע את השופט בצדקתו,
"מתקפל" כאשר השופט אומר לו את ה"נדחה להוכחות": כבוד
השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה. מודה אני לפניך! נכונותו של בית המשפט העליון להתעמק בחקר האמת בעניין
זה לא בדיוק התיישבה עם הלהיטות של ה"מערכת" לאמץ את "חקר
האמת" כתואנה למחול לתביעה על מחדליה החוזרים-ונשנים – תופעה ידועה. נכונות זו התמצתה ב-64 המלים האלה: "הערכאה
הראשונה קבעה כי כל נסיונותיו של הנאשם להוכיח את
דבריו על הקנוניה לא צלחו וכי גם שני העדים שהובאו על ידו לא הוכיחו טענה זו.
העדים הבחינו הבחן היטב בין ביקורת על נוהלים פגומים
לבין הטחת אשמה בדבר קנוניה בין השופטים והמשטרה. אין מקום להתערבותנו בקביעות
אלה, הן משום שמדובר בקביעות עובדתיות והן משום שמתוך קריאת עדויות אותם עדים
מצאנו שהקביעות נכונות הן". קונוטציה פלילית? אתם אמרתם!!! כאשר
שמחה ניר הגדיר כ"קנוניה" את התיזמור
הידוע-לכל שבין בתיהמ"ש לתעבורה לבין התביעה
המשטרתית, תיזמור אשר מטרתו לאפשר לתביעה להגיש
אישומים ללא תשתית ראייתית מספיקה, ולפתור לה את הבעיות
על ידי טרטורו של הנאשם עד אשר יאמר "כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד
עוד יום עבודה, מודה אני לפניך", בא בית המשפט העליון ואמר כי – "הדברים שנכתבו על ידי
המערער מטיחים אשמה בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית
בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם בקנוניה. ... האמירות לפיהן מגמת אותה קנוניה היא ל"כופף" את הנאשמים
ולגרום להם להודות ... מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בית משפט ...". קונוטציה "בלתי מוסרית" – כן,
זה חלק מהמחלוקת, מהשאלה אם מוסרי הוא, אם לאו, ה"תימרון"
המתוזמר להביא את הנאשם לכך
שיאמר "כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני
לפניך". אבל קונוטציה "פלילית"?!
את זאת אתם אמרתם!!! ואם אי אפשר
ללכת עם זה למשטרה, זה רק משום שמדובר ב"גיבוש הבנות" אשר התגבש
במשך עשרות-בשנים, בין בתי המשפט לתעבורה לבין התביעה המשטרתית – גיבוש-הבנות אשר אין היודע מי
אביו-מולידו ואמו-הורתו. אבל אם ההסדר
הזה היה נוצר באולמו של שופט
פלוני, מול תובע פלוני – זה בהחלט היה נושא לטיפול במישור הפלילי. וזה בהחלט
היה נושא לטיפול במישור הפלילי – לפחות
משום שאתם אמרתם זאת. |
|
יורים לעצמם ברגל: יתנכלו ללקוח בגלל התנהגות עורך-דינו? אתם אמרתם!!! אם
שמחה ניר היה אומר ששופטים מתנכלים ללקוחותיו בגלל התנהגותו-הוא, הייתם מיד
מהסין אותו: באיזה סגנון אדוני מדבר! אבל
כאשר הדבר נוח לכם – כאשר אתם צריכים להרשיע את שמחה ניר – אז שולפים גם את
ה"גימיק" הזה. אז
תחליטו, בבקשה: סגנון פסול, "הכפשה לשמה", "השמצות וגידופין" – או מציאות קיימת וביקורת לגיטימית! במה דברים
אמורים: בפסק
דינו של ביה"ד הארצי של הלשכה בתיק בד"א 13+26/02 (נשוא על"ע 4743/02) נאמר: "טקטיקה זו... כורכת בחובה גם נכונות להסתכן...
לפחות מבחינה זו שדרך ההתנהלות... שאימץ
לו המערער עלולה לגרום לתרעומת ומורת רוח מצידם של השופט היושב בדיון ורשויות
התביעה ובכך להשפיע, במישרין או בעקיפין על תוצאותיו של ההליך המשפטי"
(ההדגשה שלי – ש' נ'). וזאת
אחרי שביה"ד עצמו אומר כי: "גם אם כוונותיו טהורות, ואין אנו מפקפקים בכנות כוונתו של המערער
לייצג את עניין לקוחו נאמנה (ההדגשה שלי – ש' נ'), וגם אם נקרתה בפניו הזדמנות פז 'לעשות בית ספר' לבית המשפט
ולרשויות התביעה (הרי ש)ניצולה של הזדמנות שכזו תוך 'הענשת' (המרכאות במקור – ש' נ') השופט היושב בדין על מחדליה של
המערכת (כשספק אם אותו שופט אחראי לה באופן ישיר או עקיף)...". היא "דבר
פסול", כמובן ... אבל אם אתם רואים את "ניצול ההזדמנות", מתוך כוונות
טהורות, כ"עונש" לשופט, "על מחדליה של
המערכת (כשספק אם אותו שופט אחראי לה באופן ישיר או עקיף)..." – סימן הוא
שישנו כאן איזה כובע אשר בוער על ראשו של מאן-דהוא. יתירה מזאת: אם אתם מביעים "ספק אם אותו שופט אחראי (למחדליה של המערכת)"
– סימן הוא שקיימת אפשרות (לשיטתכם!) שהשופט אכן אחראי להם ("באופן ישיר או
עקיף")... אבל כיוון
שאתם אמרתם את זאת, הרשו נא לי לאמץ את דבריכם ולחזק את ידכם, במיוחד
כאשר אתם חוזרים ומדברים – ובצדק מוחלט! – על החשיבות של עצמאותו
ואי-תלותו של השופט: עצמאותו ואי-תלותו של השופט אוסרות עליו "להתיישר"
עם מחדליה של ה"מערכת" ולהשלים עמם, כאילו היו הם "חוק",
ושופט אשר מתיישר לפי המחדלים האלה – אחראי להם באופן ישיר בכל תיק ותיק. אז אם
אתם רואים "עשיית בצפר" לבית המשפט ולרשויות התביעה, ב"הזדמנות
שכזו", משום "עונש" לשופט – יכול להיות שאתם צודקים, אבל בכל
מקרה אתם המצאתם את זה, ואתם אמרתם את זה. ביה"ד
הארצי, באותה ההזדמנות, גם מוסיף: "המתח המתמיד בין חובתו של עורך דין לייצג נאמנה את שולחו
לבין חובותיו כלפי בית המשפט, הוא מתח המלווה את חייו המקצועיים של כל עורך דין.
ככלל, אין כל סיבה ששתי החובות הללו לא ידונו בכפיפה אחת ואף במקרה שלפנינו לא
שוכנענו מטיעונו של המערער בפנינו, כי נדרשת הייתה הכרעה מצידו של המערער לגבי
השאלה לאילו מן החובות לציית". ואם,
לשיטתכם, לא נדרשה הכרעה כאמור, נשאלת השאלה לשם מה אתם מעלים את
הנושא הזה, ולשם מה אתם מביאים את ה"נהפוך הוא" הזה: "נהפוך הוא, טיעוניו המשפטיים, הלגיטימיים לכשעצמם של המערער, היו
יכולים להיטען בדרך אחרת, אשר לא תעמיד במבוכה את השופט היושב בדין, אשר גישש
באפלה...". "בדרך אחרת" ... נשמע נהדר, אבל הם לא
מציעים שום דרך אחרת, כי אין כזו. הכל דיבורים. מתאים
למי שלא ניהל תיק תעבורה אחד בחייו. ונשאלת השאלה איזו "מבוכה" ראיתם אצל השופט
היושב בדין, או שהמצאתם את זה כדי שיהיה לכם עוד קולב לתלות עליו את עוונותיו של
עו"ד שמחה ניר? לגשש באפלה ... ניהול משפט מצריך לרוב את הבאתו של
היריב לגשש באפלה. במשפט האזרחי אכן יש לכך הגבלות מסויימות,
אבל במשפט הפלילי מותר לו לנאשם (וממילא גם לסניגורו)
לשתוק מתחילת המשפט ועד סופו, ולהשאיר את התובע מגשש באפלה עד לשלב הסיכומים
(ואולי אפילו עד לערעור). אבל נשאלת השאלה לשם מה צריך גם השופט "לגשש
באפלה"? האם יש לו אינטרס משלו לדעת אילו הפתעות מכין הנאשם לתובע?! הנה כי כן, יוצרים זהות אינטרסים בין השופט לתובע,
שיתוף-פעולה ביניהם בכל מיני "גישושים" – ואפילו "סימביוזה",
רגשית ואחרת, בין השופט לתובע. ואם לא די בכך, בא ביה"ד הארצי ומשתף את עצמו
בסימביוזה הזאת! ועל כך אמרינן: אם "ידידים"
כאלה אתה לא זקוק לאוייבים. ובודאי לא לעו"ד שמחה ניר, אשר אינו טוען אפילו עשירית
מהדברים האלה – ואשר "... כוונותיו
טהורות, ואין אנו מפקפקים בכנות כוונתו ...
לייצג את עניין לקוחו נאמנה". |
|
על המשוב שלא היה על בתיה"ד המשמעתיים של הלשכה כל הדברים
האלה מתחילים בבתי הדין של הלשכה, אשר חפצים לשאת חן בפני השררה, לא רק בפני השופטים,
כפרטים, אלא גם בפני ה"מערכת" כולה, אשר – מה הפלא – ממהרת
"לאמץ" את הרעות-החולות של מוסדות הלשכה. אבל כאשר
לשתי המערכות האלה יש אינטרסים מנוגדים, אזי נשלפות הציפורניים. כך הדבר
בעניין משוב השופטים של לשכת עורכי הדין. מערכת המשפט
– איך לא – מתנגדת לעריכתו של המשוב, והטענה היא, בין השאר, שהמשוב
ה"אישי", דהיינו מתן הערכות אישיות לשופטים, ופרסום שמותיהם, יש בהם
כדי "להלבין את פניהם" של השופטים אשר ידורגו ב"תחתית". אפשר להניח
שעל משוב "מוסדי" – דהיינו מתן הערכות לבתי המשפט, ולא לשופטים –
המערכת הייתה מוכנה להתפשר, וככל הידוע לי כך אמנם היא הציעה. אבל למוסדות
הלשכה – ולראש הלשכה עצמו, אשר רואה את המשוב כ"יהלום שבכתר" בפעילותו
כראש הלשכה – יש עניין ברור לקיים את המשוב. נשאלת השאלה
מדוע לא לקיים משוב גם על בתי הדין המשמעתיים של הלשכה – פעולה אשר אינה דורשה
אפילו אגורה אחת כאשר היא משולבת במשוב הכללי – ואשר יש בה כדי להגשים את רעיון
המשוב ה"מוסדי" (פרטים במקום אחר). נדרשה הלשכה
לשלב במשוב הזה גם את בתיה"ד של הלשכה, והיא
סירבה. הלכנו לבג"ץ,
והשאלה הראשונה הייתה: מאיפה
אדוני מסיק שהלשכה חייבת לקיים משוב כזה? אנחנו: אני שמח שאדוני שואל את זה, כי היינו
מוכים לשאלה הזאת. אבל בית
המשפט בשלו: מאיפה אדוני
מסיק שהלשכה חייבת לקיים משוב כזה? אנחנו: בדיוק
לשאלה הזאת אני עונה עכשיו. אם הלשכה לא הייתה מקיימת כל משוב – לא היה לנו כל
פתחון-פה, אבל אם היא כבר
מקיימת, ובעלות-אפס אפשר להרחיב את זה גם לבתי הדין של הלשכה – הסירוב לעשות כן
הוא בלתי סביר באופן קיצוני. אנחנו צריכים
לקלוע לאומד-דעתו של חבר-הלשכה הסביר, ולשאול את עצמנו מה הוא היה עונה לנו, אם
היה נשאל. אבל בית המשפט בשלו: אולי
אדוני ימשוך את העתירה? וכאשר אנחנו יודעים מה קורה למי שלא "קונה"
את הרמזים של בית המשפט – משיכתה של העתירה הייתה בלתי-נמנעת. והשאלה היא מדוע השופטים יורים לעצמם ברגל,
כאשר נקרית לפניהם הזדמנות-פז "להראות להם", ללשכה, שהמערכת השיפוטית
שלהם גרועה שבעתיים בעיניהם של חברי הלשכה עצמם! ואם אחרי כן עוד היו נותנים "פאקטור" – מערכת המשפט הייתה יוצאת כטלית-שכולה-תכלת, ואת
ההזדמנות הזאת היא החמיצה. ועל כך אמרינן: לא
מספיק להיות משפטן, צריך גם להיות חכם. |
|
מי המוציא את הכביסה החוצה? אדם פונה במכתב אישית לראש ההוצל"פ
– אולי גם לשופט – וטוען לליקויים חמורים ביותר; אדם פונה אל שר המשפטים בטענות קשות כנגד שופט פלוני; אדם מפרסם בעיתון דל-תפוצה, המיועד לציבור מסויים ומוגדר מאוד של קוראים, כתבה האומרת את מה שהם –
אותו ציבור מסויים ומוגדר מאוד של קוראים – למעשה כבר
יודעים: ששופטי התעבורה מתוזמרים עם התביעה לטרטר את הנאשמים, עד אשר יודו
באשמה, אם אין ברצונם להפסיד עוד ועוד ימי עבודה. נניח שכל הדברים האלה הם שקר וכזב – אז מה? האם צריך
לתת לדברים האלה במה גדולה יותר? האם צריך להעמיד לדין את מותחי-הביקורת, כדי שכל העולם
יידע מה שלפני כן היה נחלת-המעטים? האם צריכה מערכת המשפט לחשוף את עצמה לביקורת נוספת –
כמי שרודפת עד-חורמה את מבקריה? זה מה שהם עשו כאן,
דבר שגרר את
זה, את
זה ומי יודע מה עוד. וזה מה שהם עשו כאן,
דבר שגרר תגובות כגון אלה, ועד
היום מזכירים להם את זה. ויזכירו להם כל אימת שפקיד כלשהו ייתפס בשחיתות, כי הם הגדירו כ"בית משפט" גם את החצר האחורית שלהם. |
|
האמנם "עניינו הפרטי" של עו"ד שמחה ניר? עו"ד שמחה
ניר עתר לדיון נוסף בתיק על"ע 3954/03. השופט אליהו
מצא, כיום המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, דחה את העתירה, באמרו כהאי לישנא: "עיינתי עיין היטב בעתירה
ובנספחיה. מרבית טענותיו של העותר הן טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות, או שהן
טענות ערעור מובהקות אשר אין מקומן בעתירה לדיון נוסף". מעניין מה היה האדון מצא אומר אם
עורך-דין היה אומר על נימוקי-הוא שהם "נימוקי סרק שאינן ראויים להתייחסות".
הוא היה מתריס כנגדו "באיזה; סגנון אדוני מדבר!". ובהמשך אומר השופט מצא: "הטענה היחידה אליה רואה אני
להידרש היא זו הנוגעת לחומרת העונש שהוטל על העותר. טענת העותר היא, כי השעייתו
בפועל ממקצועו למשך שלוש שנים בשל הדברים שכתב הינה חסרת פרופורציה, מנוגדת
לחוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש בה משום התוויית מדיניות
שיפוטית מחמירה ביחס למקרים דומים בעתיד, באופן העולה כדי יצירת הלכה. הנני נכון
להסכים, כי העונש שנגזר על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל, כי יש להטלתו
השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר". וזאת הנקודה המרתקת ביותר בהחלטה היא
האמירה הזאת: "הנני נכון להסכים כי העונש שנגזר
על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי
לקבל כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר". אתה
הבנת את זה, ברוך? "אין בידי לקבל כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות
מעניינו הפרטי של העותר". ועוד פעם, אם לא קלטת: "אין בידי לקבל כי יש להטלתו השלכות
כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר". ומה זה אומר? זה אומר שאם היה מדובר
בקביעת מדיניות עונשית לכל מי שאמר דברים לא-יפים גם
הפעם וגם בעשר פעמים קודמו, אפשר היה לראות בזה מדיניות עונשית
אשר יכולה להיות ראוייה לדיון נוסף, אבל כאן היה עונש ספציפי לשמחה ניר, וזה רק
"עניינו הפרטי של העותר". ובמלים אחרות: בית המשפט העליון מודה שישנה כאן התחשבנות אישית עם מי שמותח עליהם
ביקורת, והם לא מתביישים להודות בכך. הם עושים
זאת "ממרומי המקפצה"!!! ואוי לו לדור אשר שופטיו איבדו את הבושה, ובעודם הם מדברים גבוהה-גבוהה על חופש-הביטוי, על החירות לומר דברים "מרגיזים
ומקוממים", הם לא מתביישים להודות בכך שהם מתנקמים אישית במי שמותח עליהם
ביקורת: זה "עניינו הפרטי" של שמחה ניר! אתה הבנת את זה, ברוך? ואתה, אדון מצא, האם אתה הבנת מה יצא
מתחת ידיך?! |
|
סוף דבר: לא מאמינים בחוסנם-הם! הפרופ' זאב סגל אומר (הארץ, 24.8.2004), בעקבות החלטת הבג"ץ שלא להתערב בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה שלא
להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, אריאל שרון: "קולו של שופט המיעוט, מישאל חשין ... נותר כקול חלש.
עמיתיו לא שעו לעצתו, שקבלתה היתה מחזקת גם את אמון
הציבור בבית המשפט. הטענות שנשמעו - ולפיהן, ביקורת נוקבת על החלטת בג"ץ
היא זילות בית המשפט - מזלזלות בחוסנו (ההדגשה – לא במקור). וזו אולי אחת
הבעיות הקשות של מערכת המשפט, מול הציבור: הפחד שלה מביקורת. נשאלת השאלה
מדוע היא כל כך מפחדת מביקורת, ומדוע היא על כל ביקורת היא אומרת שיש בה משום "פגיעה
באמון הציבור במערכת המשפט, שהוא הנכס היחיד/החשוב ביותר שיש לה". ונשאלת גם
השאלה אם בטחונה של ה"מערכת" בעצמה, בחוסנה, באמון הציבור בה וכו' – האם בטחונה בכל אלה הוא עד כדי כך מעורער, כך שכל
רוח מצוייה או בלתי-מצוייה
עשוייה, לדעתה, להפיל את המערכת לקרשים? לפני כמה שנים פירסמתי כתבה מה-זה-קטלנית על שופטת מסויימת. אותה שופטת
אצה-רצה אל חברה, השופט בלשכה הסמוכה, ושאלה אותו מה לעשות, ואיך להגיב. לא לעשות כלום,
לא להגיב! ענה לה השכן. ואכן, תוך ימים
הכתבה הזאת שימשה לעטיפת דגים מלוחים בשוק תלפיות, והשופטת אפילו זכתה לקידום. ואת חוכמת-החיים
הבסיסית הזאת השופטים לא מבינים, ולכן הם לא מחמיצים שום הזדמנות לגול-עצמי. וכשהם מקטרים
על הפגיעה באמון הציבור צריך לענות להם בלשונם-הם: אין לכם להלין, אלא על
עצמכם. |
רמת השופט / על השחיתות