פסלות שופטים
|
אהרן ברק, Quo vadis, Domine? או ערעורי פסלות: סוף הדרך! ביום 27.10.2003 התייצבתי בפני נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק,
לדיון בערעור הפסלות בעניין השופט אדמונד לוי, אליו צורף גם העתק מה"אני מאשים" שלי בפרשה הקודמת. כהקדמה לערעור ביקשתי להרחיב את מסגרת הטענות, ולראות את הנושא בהיבט
היותר-כללי שלו. הסברתי לנשיא ברק כי האימון במערכת המשפט בכלל נשחק והולך, והאמון
במוסד ערעור-הפסלות כבר מזמן ירד לאפס מוחלט. כחלק מהטיעון בראש-הפרק הזה הגשתי לנשיא את המסמך המצורף כאן, והנושא את
הכותרת "קוו ואדיס, אהרן ברק?", וגם
הרציתי את האמור בו, בקצרה ובראשי-פרקים. בהגיעי אל איזכור דבריו של השופט יעקב טירקל,
ואל האמירה הזאת: אני רוצה לומר לכבודו באותה הרוח: כבודו, אנחנו מכירים
לא מהיום, וכבודו יודע שהדבורים על "השתלחות והכפשה לשמן" אינם
נכונים, והם עצמם אינם אלא "השתלחות והכפשה לשמן"! ועוד הוספתי כי מהדברים האלה עולה כי עו"ד שמחה
ניר קם בבוקר, ובעודו לוגם את הקפה, הוא שואל את עצמו: במי אשתלח ואת מי
אכפיש היום? וגם ציינתי כי אם הייתי משלים את כל תיקוני-העולם
להם אני שואף, ולא היה נשאר לי במי "להשתלח" ואת מי
"להשמיץ" או "להכפיש", אזי אפשר היה, מבחינתי, להתחיל לחשוב
אם אני בכלל רוצה "להשתלח", "להשמיץ" או
"להכפיש", או שדי היה לי במה שהשגתי (וזה בכלל לא מעט), ואפשר כבר
ללכת לנוח. ועוד הוספתי כי אני לא רואה איך
אצליח להגשים זאת ב-120 השנים הקרובות, ולכן השאלה הזאת עדיין מוקדמת, כל שכל
התיזה של "השתלחות
והכפשה לשמן" הינה
מצוצה מן האצבע, או משהו דומה. על כך הגיב ברק בהנהון ובחיוך רחב של הסכמה,כי אהרן ברק, ולא אני הראשון
שאומר את זה, הוא מאוד נחמד ומאוד גלוי כשאתה מדבר אתו בגובה העיניים, אבל
כשהוא צריך להוציא את זה מתחת ידו, בכתב ובחתימתו, זה כבר משהו אחר – במיוחד
כאשר מדובר בפסלות שופטים, מושג אשראינו קיים בטרמינולוגיה של אהרן ברק. זה המסמך שהגשתי לו, כהשלמה לטיעון שבע"פ. ועכשיו קיראו שוב את כל הקשור בפרשת הפסלות הזאת, ואת כל הכרוך בה, כולל
הודעת-הערעור על החלטתו של השופט אדמונד לוי שלא לפסול את עצמו, וגם את ה"אני מאשים" שלי בפרשה הקודמת, והגיעו
בנפשכם: האם באמת כל החומר הזה "אין בו יותר מחוסר נחת של מערער שעמדתו לא
התקבלה במקרה קודם"? ומה עם כל הפליפ-פלופ המעורר אל השאלה אם הייתה באותה הפרשה
שחיתות או שלא הייתה שחיתות, מה עם הדרך הפתלתלה של ביהמ"ש העליון אל המטרה אותה סימן
מראש, ומה עם העונש, אשר אינו רק "טעות", אלא הליכה אל
מטרה אשר סומנה מראש? ומה עם הפגיעה במראית פני הצדק"? האם כל זה "כלב"? האם כל זה אינו ראוי להתייחסות זולת ה"נחה
דעתי" הידוע לשמצה?! |
|
קוו ואדיס, אהרן ברק? כבוד הנשיא, זהו ערעור על
סירובו של כב' השופט א' א' לוי, שופט בית המשפט העליון, לפסול את עצמו. לכאורה אנחנו דנים
כאן בערעור-פסלות רגיל, אשר כמותו מונחים לפניך מאות בשנה, אם לא יותר, אבל יש
בו משהו מיוחד, אליו אגיע בהמשך. היום אני עומד לפניך,
כאשר מאחורי עומדים 30,000 עורכי-דין – כולל שונאי ומבקשי-נפשי, וכולל אלה אשר
בפומבי יתכחשו להיותי נציגם, אבל בסתר-לבבם (ולפעמים אפילו בדואר אלקטרוני
לא-נסתר) ישגרו לי ישר-כוח – אשר כולם בדיעה אחת: במילון של אהרן ברק המונח
"פסלות שופטים" לא קיים. ואני שואל את
כבודו: Quo vadis, Domine?. אבל לפני שנגיע אל
הגלוי, ננסה לרדת אל הנסתר, שהרי דברים אשר בסתר-לבבו של אדם אין אנו יכולים
לרדת לשברם, זולת על ידי ראיות נסיבתיות והגיון ישר – אבל אלה לא תמיד מספיקים,
והשאלה היא מה עושים במשפט, כאשר מחשבותיו וכוונותיו של אדם דרושות לצורך
ההכרעה, אבל הן, כאמור, ניתנות לקביעה רק ע"י ראיות נסיבתיות והגיון ישר. המשפט הפלילי,
ברוך השם, מוצא תרופה לכל אלה, ולפעמים התרופה היא אפילו במינון-יתר, כך שאנשים
מועמדים אל הקיר בגלל "כוונות", למרות שהם כלל לא התכוונו. אני לא מציע מינון-יתר,
אבל גם המעט שאני מציע די בו. אני לא מציע
מינון-יתר, ולא נזקק לכזה, משום שכאשר מדובר על "מראית פני הצדק", אזי
הספק בדבר ה"כוונות" צריך לפעול לרעת השופט, לפחות באותה המידה
שהשתיקה פועלת לרעת הנאשם במשפט הפלילי (סע' 162 לחסד"פ). וכדי לרדת אל
הנסתר – וגם לחסוך מזמנו של כבודו – אני מציע דרך אשר נפרצה רק לאחרונה. בסע'
14(ב) לחוק נציב התלונות על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק הנציב)
נאמר: "הנשיא
(לענייננו: נשיא ביהמ"ש העליון) או השר רשאי לבקש מהנציב לברר עניין הנוגע
להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו". כאשר שופט עושה
מלאכתו בחריצות וביושר, אבל טועה – זו זכותו, ועל כך קיימות ערכאות-ערעור, אם כי
לא תמיד. אבל כאשר השופט
עושה מלאכתו רמייה (כלשונו של כב' הנשיא (זוסמן) ז"ל), ופוסק את
הדין מתוך כוונות רעות ושיקולים פסולים, הרי זו לא רק "טעות", אלא
גם התנהגות. בידי הנציב הפועל
לפי חוק הנציב ישנן אפשרויות רחבות יותר לברר עניינים כאלה מאשר לנשיא
ביהמ"ש העליון, כאשר הוא דן בערעור פסלות. הנשיא יכול להזמין את תגובתו של
השופט, אבל הנציב יכול גם לחקור אותו, וכן לחקור בכיוונים אחרים, ואצלו, להבדיל,
זה full time job. ואני לא מתאר
שהנציבה תאמר לכבודו במפורש את אשר לי היא אמרה רק ברמז: שפסיקת הדין מתוך
כוונות רעות ושיקולים פסולים, היא, לכל היותר, רק "טעות", ולא
דבר-שבהתנהגות. ואם כבודו אינו
מקבל את הצעתי, אני חוזר ושואל את כבודו: Quo
vadis, Domine?. לאן
כבודו מצעיד את המערכת שהוא עומד בראשה? אני מבקש להזכיר
כאן אמירות מאמירות שונות אשר כבודו השמיע במהלך השנים, ולראות לאן זה מוביל,
ולאן זה צריך להוביל. כבודו אמר פעם
שהוא מקווה להשאיר איזו "הערה בשולי ההיסטוריה", ואני לא כל כך
מאמין לזה, כי לא לשם כך כבודו זנח את לימודי המתימטיקה, והדברים נאמרו מפי
כבודו, וגם צוטטו מצפי כבודו. כבודו גם אמר "בית
המשפט אינו של אמא שלי", ומכאן ניתן ללמוד כי לכבודו לא אכפת מה שקורה
שם, וזה, לכאורה, גם מתיישב עם אמירת כבודו כי "אחרי שהמסך יירד לא
תשמעו ממני יותר", אבל זה לא כל-כך מתיישב עם הדברים של כבודו על הצורך
באמון הציבור בבתי המשפט עניין אשר מיד נגיע אליו. כבודו מרבה לומר
כי "לבית המשפט אין לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור", וזה
מאוד ציורי, אבל גם מאוד לא נכון. לבית המשפט יש
ארנק, והוא ארנקו של המפסיד, ממנו בית המשפט מושך כספים ומעבירם לארנקו
של הזוכה במשפט. אבל לא רק כספים בית המשפט מעביר מארנק-לארנק, כי אם גם חרות,
כבוד-אדם, חופש-העיסוק ועוד. זה מתחיל, כמובן, במקרים
בהם לשופט ישנן שתי ברירות לגיטימיות, והוא בוחר בברירה הטובה למי שהוא, השופט,
חפץ ביקרו. זה מתבטא בפסיקה לרעת מי שמותח ביקורת על השופט, או על המערכת בכלל,
ולטובת מי ששר להם שירי מה-יפית. כאשר השופט בוחר
בין האפשרויות הלגיטימיות את זו המתאימה לאינטרסים הפרטיים שלו – והדוגמה שנתתי
כאן אינה היחידה – זה כבר ניגוד אינטרסים, אשר יש בו משום הפרת-אמונים כלפי
הציבור כולו. אבל כאשר דברים מתחילים בבחירה מתוך האפשרויות הלגיטימיות,
המונעת משיקולים לא-לגיטימיים, ואיש אינו דורש מהשופט דין-וחשבון, הדרך אל
הבחירה הלא-לגיטימית היא קצרה, קצרה עד מאוד. מהארנק אני רוצה
לעבור אל החרב, ואין זה נכון שלבית המשפט אין חרב. לבית המשפט יש חרב
חדה מאוד, והוא נועץ אותה עמוק-עמוק בבשרו של מי שעושה לו חים קשים, ועוד יותר –
במי שמותח עליו ביקורת. בית המשפט לא רק
נועץ את החרב בבשרם של אלה, אלא ממשיך ומסובב אותה בבשרם, עוד, ועוד, ועוד. נועץ
ומסובב, נועץ ומסובב. זה מתחיל בהערות-אגב פוגעניות ומיותרות, אשר לא תמיד ניתן
לערער עליהן, וזה ממשיך בכל מיני אמירות אשר אין להן כל שחר וכיסוי, והשופט עצמו
יודע – או אמור לדעת – שהן אינן נכונות. טול, לדוגמה, את אחת האמירות של כב' השופט לוי,
עלי, בפסה"ד אשר עומד במרכזם של הליכי-פסלות אלה: "בנסיבות אלה אין
מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה
לשמן...". מהדברים האלה עולה
כי עו"ד שמחה ניר קם בבוקר, ובעודו לוגם את הקפה, הוא שואל את עצמו: במי
אשתלח ואת מי אכפיש היום? האם באמת סבור כב'
השופט לוי כי לשמחה ניר אין מה לעשות, ואין לו די מושאי-ביקורת קיימים, והוא
נזקק להמציא לו כאלה, כדי שיהיו לו אובייקטים ל"השתלחות והכפשה לשמן"? באחד
מערעורי-הלשכה, בבית משפט נכבד זה, אמר לי כב' השופט י' טירקל: מר ניר, אנחנו
מכירים לא מהיום. אני לא סבור שההיכרות הזאת הייתה רלוואנטית, אבל העובדה
נכונה, ואני רוצה לומר לכבודו באותה הרוח: כבודו, אנחנו מכירים לא מהיום, וכבודו
יודע שהדבורים על "השתלחות והכפשה לשמן" אינם נכונים, והם עצמם
אינם אלא "השתלחות והכפשה לשמן"! וזו רק דוגמה אחת
המראה איך השופט נועץ את החרב, ומסובבה בבשרו של הטרף, להנאתו או לצרכיו, או
לאלה ולאלה גם-יחד. מכאן אני רוצה
לעבור אל "אמון הציבור". אמון, כמו אהבה,
למשל, הוא עניין-שברגש, ורגשות אין קונים בעזרת החרב. אתם חושבים שכן,
אבל זה לא. אתם מנסים להשתיק את הביקורת עליכם בלהט החרב המסתובבת, כדי
שתוכלו לומר כי הציבור לא מבקר אתכם, וזה אומר שהציבור רוחש לנו אמון. אבל אתם לא תשתיקו
את הביקורת הציבורית, והאמון בכם הולך ומתדרדר משנה לשנה. אתם חיים את ימי
פומפיאה האחרונים. אתם רק מקווים שהמכה האנושה והכואבת תנחת על
ה"מערכת" רק אחרי שהמסך יירד. שמישהו אחרי יחטוף את המכה, וייאלץ
להתגונן מפניה. אתם מתבשמים
מניחוח עצמכם, ומשכנעים את עצמכם כי הציבור רוחש לכם אמון, וכשלוחצים אתכם אל
הקיר עם סטטיסטיקות מוכחות אתם מנסים להתנחם בכך שלמעלה ממחצית הציבור רוחש
לבתי המשפט "אמון מלא או חלקי". ואני אומר שומו
שמיים: "למעלה ממחצית הציבור" רוחש לבתי המשפט "אמון מלא או
חלקי", כי כאשר מדברים על אמון במערכת אשר כל-כולה בנוי על האמון (ואני
שוב מצטט את כבודו: "לבית המשפט אין לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון
הציבור"), המערכת צריכה לשאוף לאמון מלא מצד כל הציבור, ולראות
ככשלון ב"הישג" של 80 או 90 אחוז אמון מצד 80 או 90 אחוז מהציבור. ואוי לנו אם אנחנו
משתבחים בכך ש"למעלה ממחצית הציבור" רוחש לבתי המשפט "אמון
מלא או חלקי"! אז לידיעת כבודו, האמון
הציבורי בכם הולך ופוחת, הולך ודועך, מיום ליום, משנה לשנה, וככל שדעתכם זחוחה
עליכם יותר, כך אתם מתפתים לסור מן הדרך הנכונה. וכדי להיווכח עד
כמה מידרדר האמון הציבורי בכם, אינכם צריכים לרדת אל השוק בתחפושת א-לה
הארון-אל-ראשיד, או יוסי ביילין. היכנסו לפורומים המשפטיים באינטרנט, ותיווכחו.
קחו עיתון מסויים, את כל הגליונות מהחודש שעבר, ואת כל הגליונות של אותו העיתון,
מאותו החודש - עשר שנים לאחור, ותיווכחו. אתם מדברים על כך
שהביקורת "מותרת ואף רצוייה", ושאותה "יש לקבל באהבה", אבל
איש עוד לא ראה את המערכת אחוזת-תשוקה לביקורת ה"רצוייה" הזאת. בבג"ץ גיורא
סנש כבודו אומר דברים רבים, דברים נכוחים, ובהם, בין השאר, כי – "מבחנו
של השקר יהיה בהתמודדות עם האמת; הגברת השיח הציבורי ולא השתקתו הם התרופה של
הדמוקרטיה כנגד מחלת השקר". אבל כאשר הביקורת
מגיעה לפתחו של בית המשפט, ה"מערכת" אינה מוכנה להעמיד את האמת שלה
מול מה שהיא מגדירה כשקר. היא פשוט קובעת שהביקורת עליה היא שקר, ונועצת את החרב
במבקריה. היא שופטת את עצמה, ונותנת לעצמה "תעודת זכאות" (או, למען
הדיוק, תעודת "זכאות") בחומקה מן הויכוח הציבורי. ה"מערכת"
הופכת את עצמה לבלתי-שפיטה! כבודו אומר כי "כאשר
תחום מסויים הוא לא שפיט בעל הכוח עושה מה שהוא רוצה", וזה בהחלט
מתיישב גם עם המימרה הידועה על הכוח המוחלט, המשחית באופן מוחלט. כבודו מרבה לומר
גם כי "כאשר השופט יושב לדין, הוא גם עומד לדין", ואני שואל שאלת תם:
איפה ובפני מי השופט עומד לדין? במשפט אזרחי? לא,
כי סע' 8 לפקודת הנזיקין מעניק לו חסינות אבסולוטית, אפילו אם הוא פועל בזדון. במשפט פלילי?
לא, כי סע' 34כ' לחוק העונשין גם כן מעניק לו חסינות אבסולוטית, אפילו אם הוא
חרג מתחום סמכותו. בהליך משמעתי? גם
כן לא, כי תלונות לשר המשפטים אינן זוכות לכל תשובה, וזו כבר מסורת, כי במשרד
המשפטים יודעים שכל עתירה לבג"ץ תידחה, קרוב לוודאי שאפילו ללא הזמנתו שלך
העותר לטעון את יומו בבית המשפט. "שיחה על כוס
קפה" עם נשיא ביהמ"ש העליון, או, לפחות, עם מנהל בתי המשפט, כדי להניע
את השופט לפרוש "מרצונו"? כן, קורה כדבר הזה אחת לכמה שנים, אבל לא
בגלל התנהגות רעה של השופט, אלא בגלל "הצטברות תיקים". והנה, הוקם בשעה
מוצלחת וטובה מוסד הנציבות, אבל הוא פשט את הרגל מייד עם התלונה הראשונה. בעניין הזה אני
מתכוון לתלונתי אל נציבת תלונות הציבור, בענין הזה ממש, בו התלוננתי על
חוסר יושר, כולל חוסר יושר אינטלקטואלי, ומניעים לא כשרים הגובלים בשחיתות. ומה אומרת לי
הנציבה? "הנדון: מכתבך מיום 21150.03 תיק כללי נ/1 מכתבך האמור, אליו צירפת תקליטור, אינו מכיל
תלונה מסוג התלונות הנתונות לטיפולנו". וזה אומר שאפילו
אם התנהגותו של השופט נגועה בשחיתות, בחוק הנציב אין לה מענה. האם בהופעה בפני
הציבור יישפט השופט? האם מערכת המשפט מסוגלת להנהיג מסורת של
הופעת שופטים בפני הציבור – נניח אחת לשבוע בכל בית משפט – כאשר השופט עולה
לשאלות המופנות אליו על ידי הציבור? לא, כי זה
"לא מכובד"... האם
בכתובים-שביוזמתו יישפט השופט? האם יעלה על הדעת ששופט יכתוב ויפרסם מאמר
באמצעי-תקשורת המיועד לציבור הרחב, ובו הוא יכה על-חטא – לא על טעויות "פה
ושם", אלא "על חטא שחטאנו בקלות-דעת, באטימות-לב, בקהות-חושים
בערלות-אוזן, בגבהות-לבב"? גם זה לא, כי גם
זה "לא מכובד"... אז מה נשאר לנו? נשאר לנו הליך
החלפת-תיקים: שופט אשר אמור היה לדון בתיק פלוני, או בעניינו של פלוני, יקבל
במקומו תיק אחר, ואותו התיק יועבר לשופט אחר. קוראים לכך "פסלות שופטים",
אבל זה בסך-הכל מערכת של כסאות מוזיקליים, ושופט אשר מחליף תיקים משום
מראית פני הצדק אינו מועמד אל עמוד הקלון. אז גם זה נחשב
ל"פגיעה" בכבודו של השופט. זה שהוא ימשיך לנהל תיק כאשר מראית פני
הצדק זועקת לשמיים – זו, בעיניכם, "שמירה" על כבודו,
ו"שמירה" על כבוד המערכת ... נו, באמת ... וכאן, כבודו, אני
רוצה להזכיר דוגמה מהימים האחרונים, על ערעור-פסלות שנדון בפניך: באותו תיק
נדרשת החלטת השופט אם החלטה קודמת שלו היא חוקית ותקפה. זה יותר מאשר
"ערעור על פסק-דין של עצמו" – דבר הפסול לכל הדיעות. ומה החליט כבודו?
כבודו החליט כי – "עצם העובדה שיהא עליו (על השופט – ש' נ') להתייחס
להחלטות משפטיות שהוא עצמו נתן בגלגול קודם של התיק, אין בה כדי לפוסלו". לפי השיטה הזאת
יכול שופט לדון בערעור על פסק דין שהוא עצמו נתן עוד בשבתו בערכאה הקודמת, שהרי
– "עצם העובדה שיהא עליו (על השופט – ש' נ') להתייחס
להחלטות משפטיות שהוא עצמו נתן בגלגול קודם של התיק, אין בה כדי לפוסלו". ואני שואל מה
ייגרע מכבודו של השופט אם ייאמר כי "גם שופט הוא בן-אדם, ולכל אדם ישנה
דיעה קדומה לזכות מעשיו בעבר"? אבל אתם לא מוכנים
להודות בטעויות – שלא דבר על דברים חמורים יותר. אתם גם חוששים כי הודאה אחת
תפתח פתח רחב-רחב דרכו תצטרכו להכניס את כל העולם. אתם מפחדים מתקדימים, ולכן לא
תודו בטעויות – גם כאשר אתם יודעים כי טעיתם. והשאלה היא איך זה
מתיישב עם ציפיותיכם לאמון הציבור, ואיך כבודו רוצה להיכנס להיסטוריה, עם
פרישתו, בעוד שלוש שנים. יש לכבודו מעט
מאוד זמן לתקן את מעמדו מול שר ההיסטוריה, ואני מזמין את כבודו להתחיל עם התיקון
הזה, עכשיו וכאן! לפני שאכנס
לגופו-של-ערעור, אני רוצה להציג שאלה "רטורית": מה המשותף לרצח ראש-ממשלה
ולתפיסה-ביודעין של מקום חנייה המוקצה לנכים? והתשובה: שניהם
מעשי-נבלה הם. אמנם האחד נמצא בראשה של הסקאלה, והשני בתחתיתה, אבל עדיין
שניהם נמצאים על אותה הסקאלה, ותפיסתו-ביודעין של מקום חניה לנכים אינה סתם
"טעות בפירושו של הדין", אלא מעשה אגואיסטי, בחוסר-התחשבות בנכה, אשר
יצטרך להחנות את רכבו במרחק רב מיעדו, ולכתת את רגליו הדוויות הלוך-וחזור, רק
משום שאדם בריא התעצל לחפש לו מקום-חנייה כשר (ואולי גם לחסוך לעצמו את עלות
כרטיס-החנייה). ולמה הקדמתי בשאלה
הרטורית הזאת? משום שנפוצה בקרב
חוגים מסויימים האופנה להשתיק כל ביקורת בתירוצים של "באיזה סגנון אדוני
מדבר", אבל, כפי שראינו, הביטוי "מעשה נבלה" הוא חלק
מהטרמינולוגיה הלגיטימית בשיח הציבורי. תשאלו את מר אליקים רובינשטיין,
מי שעומד בקרוב להצטרף אל חבר השופטים של בית משפט נכבד זה: הוא משתמש בביטוי
הזה חדשות-לבקרים. אכן, יכולה להיות
מחלוקת אם מעשה מסויים הינו בגדר "מעשה נבלה", אם לאו, אבל גם זה חלק
מהשיח הציבורי, אותו אין להשתיק. ומהשאלה הרטורית
אני רוצה לעבור לדוגמה היפותטית: נניח שעל
עבירת-משמעת מסויימת (ואף חמורות ממנה) פוסקים בתי הדין של הלשכה עונשי נזיפה
או התראה, או אפילו הרשעות ללא עונש, גם כאשר מדובר ב"עבריין סידרתי",
וכל ערעורי הלשכה לבית המשפט העליון על קולת העונשים נדחים בזה-אחר-זה. נניח שיום
אחד, על עבירה דומה (או אפילו קלה יותר), עם מספר הרשעות קודמות דומה (ואפילו
קטן יותר) מטילים בתיה"ד של הלשכה השעייה לצמיתות, ובית המשפט
העליון, בהרכב שעד אתמול תמך במדיניות הענישה האמורה, דוחה את הערעור, בלי
להסביר את השינוי הפתאומי בעמדתו-דאתמול. נניח עוד
שאותו ההרכב, מממש ביום שלאחר מכן, דוחה את עמדת הלשכה, אשר, כמובן, מפנה אותו
אל פסיקתו-הוא מיום האתמול, אבל הוא מתעלם מפסיקתו זו ומההפנייה אליה, ובלי כל
הסבר חוזר אל המדיניות הקיימת מימים-ימימה. ונניח עוד שאותו
המקרה החריג מתייחס לעורך-דין אשר ידוע בביקורתו הקשה והנוקבת על בית המשפט
העליון – ביקורת אשר עליה הוא מעולם לא הועמד לדין... כאשר פני הדברים הם
כאלה, יש לנו מארג עבה וסמיך של ראיות נסיבתיות, המעידות שיש כאן משהו fishy. משהו נקמני ומושחת. מעשה נבלה. המקרה אשר עומד
ביסודה של טענת הפסלות, אינו חמור עד כדי כך, אבל הוא על אותה הסקאלה, וקשה
למצוא הסבר אחר לכל מה שאירע באותו התיק, זולת ההסבר המוצע על ידי, אשר במראית
פני הצדק הוא פוגע קשות. הפרטים כולם
נמצאים בפנייתי אל הנציבה, והכל מצורף כאן, על גבי תקליטור, לעיונו של כבודו. ואני מזמין את
כבודו, בפעם המי-יודע-כמה, לאמץ את מה שאני קורא לו מבחן הטרדן הסביר. במבחן הטרדן הסביר
אנחנו מניחים שאדם מן הישוב, אדם סביר, ישאל אותנו איך אנחנו מסבירים התנהגות
פלונית של שופט, ואנחנו צריכים לאמוד את דעתו על ההסבר שניתן לו. ובמקרה זה, אם
ננסה להסביר לו, לטרדן הסביר, ש"חזקה על שופטי ישראל שהם ... והם ...
והם", הוא עשוי לענות שזה כללי מדי, שהחזקה אינה חלוטה, שהחזקה הזאת לא
עוברת את מבחן ה-no-case, ובכלל זה לא משכנע. ואם הוא עשוי
לענות כך, די לנו בכך כדי לומר שמראית פני הצדק נפגעת, והדבר פוסל את השופט
מלדון בתיקים נוספים של אותו המערער. |
פסלות שופטים