רמת מרפא / אמון הציבור
|
"אמון
הציבור בבתי המשפט" הנה זה בא... גם ה"מערכת" הרפואית רוצה! אמרתי לכם! ברשימה הראשונה
(כרונולוגית) בסדרה זו ("'אמון הציבור בבתי המשפט' – פרה קדושה? או: מי באמת
פוגע באמון הציבור בבתי המשפט? והאם השופטים בכלל מעוניינים באמון הציבור?"), תחת כותרת-המשנה "האם דמם של השופטים כחול יותר?", אמרתי: "לא רק בתי המשפט, אלא גם הממשלה, גם הכנסת,
גם הצבא והמשטרה, גם הנהלת הרכבת, רשות הדואר ושאר גופים ציבוריים, כולם ניזונים
מאמון הציבור, וכולם זקוקים – או שאינם זקוקים – לו באותה המידה". והנה זה
אכן בא. בהארץ
מיום 25.8.2004, תחת הכותרת רדו מהרופאים וכותרת המשנה פרסום יתר של תלונות נגד רופאים פוגע
במטופלים ובמערכת הבריאות כולה, אומר הפרופ' יהודה שינפלד,
עורך הרפואה ופרופסור לרפואה פנימית בפקולטה לרפואה
באוניברסיטת תל אביב (ההדגשות לא במקור): "הפותח את העיתונים בשנה האחרונה נתקל מדי יום ביומו בכותרת מפלילה
הקשורה למערכת הרפואית. פה רופא מנתח עזב חדר ניתוח, שם מצנתר יצא כדי לקבל
התחייבות לתשלום בעבור תומכן חדשני, ומנהלי מחלקות, לפי פרסום שעדיין לא הוכח,
נתבעו על התעללות בילדים אוטיסטים. כיצד נהפכה המערכת הרפואית בישראל, שבה רמת
הרפואה מהגבוהות בעולם, מטרה לתביעות משפטיות ופליליות וכיצד התגלגלה לכותרות
העיתונים? "... למשמעות של הבלטת ההאשמות כלפי הממסד הרפואי מעל דפי
העיתונות, אף שלא תמיד העובדות נבדקו לאשורן. הכותבים, שהם על פי רוב כתבי
בריאות, יטענו שהפרסום השלילי מביא לשקיפות ולהטבת מצב החולים והרפואה בכלל. בפועל
לא כך הדבר. פרסום הכתבות הביא לעלייה מרשימה בהוצאות הבריאות. כל רופא, מזה
העובד בחדר המיון ועד מנתח, מרבה כיום בבדיקות מיותרות הגורמות סבל לחולים
ומגדילות את הוצאות הבריאות בהרבה – והכל בשם הכסת"ח. "הביטויים הרווחים בקרב הסגל הרפואי בדיונים על חולים הם 'ליתר
ביטחון', 'מה תאמר לשופט' ו'שלא יכתבו בעיתון'. "התביעות הרבות נגד הרופאים מעלות את סכום הביטוחים, כך שבסופו
של דבר ההוצאה מושלכת על המבוטח, כי כידוע חברות הביטוח אינן 'סופגות הוצאות'.
בקרוב נגיע למצב הדומה לזה שבארה"ב, כשבמקצועות ייחודיים רבי סיכון (כמו
מיילדים או מנתחי מוח), שנגדם רבו התביעות, לא ניתן להשיג מתמחים, ומומחים
עוזבים את המקצוע עקב אי יכולתם לעמוד בדמי הביטוח המושתים עליהם. לא פלא
איפוא שלאחרונה אף דווח באנגליה כי כרבע מרופאיה לוקים בנפשם בגלל עומס ומתח
בעבודה. "לא פחות חשוב: חלק מהצלחת הטיפול הרפואי מבוסס על יחסי אמון
בין החולה ובני משפחתו לצוות הרפואי. יש הטוענים שאפשר לזקוף לזכות אפקט
הפלצבו, הנובע מאמון בלתי מסויג במטפל, עד 40% מהצלחת הטיפול. מתן פרסום יתר
לכל אירוע רפואי חריג מעבר לפרופורציה הראויה לו הביא לערעור ניכר ביחסים אלה. "החולה ומשפחתו מראש אינם סומכים על הממסד הרפואי – ובעקבות
היחס הראשוני החשדני ולעתים אף העוין מצדם, גם הרופאים מגיבים בהתנכרות מסוימת.
כבר אירע בישראל מקרה שליד החולה ישבה בתו, עורכת דין, והזהירה את המטפלים שהיא
רושמת כל פעולה לשם התיעוד. "נראה לי כי מן הראוי שמעצבי דעת הקהל, ובעיקר עורכי העיתונים,
ייתנו דעתם לא רק על התועלת אלא גם על הנזק הנגרם מעודף הפרסום, מכיוון
שמדובר ברווחת חולים ולעתים אף בחייהם. רדו קצת מה'עליהום' על הרופאים". ומה זה
אומר? זה אומר
שהביקורת על הרופאים תייקר את שירותי הבריאות, ותביא ל"בדיקות
מיותרות בשם הכסת"ח", אבל אם הבדיקות אכן מיותרות – מה להן ולכסת"ח? זה אומר גם שאם "התביעות הרבות נגד הרופאים מעלות את סכום
הביטוחים, כך שבסופו של דבר ההוצאה מושלכת על המבוטח", המסקנה היא שלא
כדאי להגיש נגד רופא תביעה על רשלנות רפואית, כי זה מייקר להם את הביטוח, ובסופו
של דבר אנחנו, הצרכנים, נשלם בעקיפין גם את זה... אבל אם כך הוא, גם לא כדאי להגיש תביעה לפלת"ד, כי זה ייקר לנו את ביטוח-החובה,
ובכלל לא כדאי להגיש תביעות כלשהן. וזה גם אומר כי מי שמגיש תביעה נגד רופאו, גורר את כל הרופאים
לעבודה קשה יותר, כדי לממן את הביטוח המתייקר,
ובעקיפין מביא הרבה מאוד רופאים ללקות בנפשם בגלל עומס ומתח בעבודה. אז תנו להם להתרשל, והניחו לנפשם (תרתי משמע!!!). וכעת, שורו-שורו, ה"לא פחות חשוב": "חלק מהצלחת הטיפול הרפואי מבוסס על יחסי אמון בין החולה ובני
משפחתו לצוות הרפואי. ... מתן פרסום יתר לכל אירוע רפואי חריג מעבר
לפרופורציה הראויה לו הביא לערעור ניכר ביחסים אלה. "החולה ומשפחתו מראש אינם סומכים על הממסד הרפואי ...". אתה הבנת את זה, ברוך? הביקורת והפרסום פוגעים באמון הציבור ברופאים ובמערכת הרפואה, אמון
שהוא הנכס החשוב ביותר שיש להם ... נשמע מוכר? ומה מציע
לנו הפרופ' הנכבד? "רדו קצת מה'עליהום' על הרופאים"... ואני שואל
כמה זה "קצת", ואיך אפשר לכמת את זה. אבל כיוון
שאי אפשר לכמת את ה"קצת" הזה, סביר להניח שהכותב המלומד מתכוון לומר בפשטות:
הפסיקו למתוח ביקורת על הרופאים. אכן, למדו
הרופאים מהשופטים, אבל קריאה בעיון של הדברים תראה כי גם לשופטים יש מה ללמוד
מהרופאים. ורק דבר
אחד אין חשש (או תקווה, תלוי בהשקפתך) שהשופטים ילמדו מהרופאים. אומר הכותב: "בקרוב נגיע למצב הדומה לזה שבארה"ב, כשבמקצועות ייחודיים רבי
סיכון ... לא ניתן להשיג מתמחים, ומומחים עוזבים את המקצוע עקב אי יכולתם
לעמוד בדמי הביטוח המושתים עליהם". אצלנו לשופטים
ישנה חסינות מוחלטת מתביעות על רשלנות שיפוטית, וגם אם פה-ושם ניכרים פעמי-אביב
בנושא הזה – בכל מקרה המדינה היא זו אשר תשלם את הנזקים. אבל אם
התירוץ הזה היה ישים אצלנו, הייתי אומר תנו לי שניים! והשורה התחתונה
שלי: אולי, למקרא הדברים האלה, ילמדו השופטים איך הדיבורים על "אמון
הציבור" נראים מהצד של הציבור עצמו, והאם אמון הציבור עולה כתוצאה מכך, או
דווקא פוחת. כמובן שאם
נכונה התיזה שהשופטים לא רוצים את אמון הציבור, וגם לא זקוקים לו, אזי אין להם מה ללמוד. רשימות קודמות על אמון
הציבור: אמון
הציבור במערכת המשפט – אנה פניו? האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם אמון
הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו? |
|
|
רמת מרפא / אמון הציבור