|
ענייני דיומא, יוני 2004 2.6.2004 יגאל עמיר, נועם פדרמן, ומה הלאה? יגאל עמיר, אשר הורשע ברצח יצחק רבין, ביקש להתייחד עם ארוסתו
לריסה טרימבובלר, וכיוון שלא ניתן לו הדבר, הוא עתר לבית המשפט, כדי שיינתן לו
הדבר. עתירתו נדחתה, כפי שניתן היה לצפות, ועל כך בהמשך. לא הייתי מזיל דמעה על כך שליגאל עמיר לא נותנים להתייחד עם מי שהוא
רוצה להתייחד אתה, והיא רוצה להתייחד אתו. אבל, אולי ממש במקרה, באותו היום בו נדחתה עתירתו להתייחדות של
עמיר נדחתה גם עתירתו הדומה של נועם פדרמן, והנועם הזה לא רצח ראש ממשלה וירה גם
במאבטחו, והוא גם לא מבקש להתייחד עם מי שאינה נשואה לו כדמו"י. והשאלה היא מה יהיה המקרה הבא ומה יהיה התירוץ הבא של השלטונות,
והמקרה הבא אחריו, והבא אחרי זה, וכן הלאה, ועד לאן נגיע בסופו-של-דבר. והנימוק האומלל של השופט שדחה את עתירתו של יגאל עמיר: נישואים
והתייחדות של אסיר עם בחירת ליבו אינה זכות יסוד – כך אמר – אלא טובת הנאה
המוענקת לאסיר, וככזו היא נתונה לשיקול דעת שירות בתי הסוהר ובית המשפט לא יתערב
בה. מותר לשלטונות הכלא להעניק טובות-הנאה למי שהם רוצים. לחנפנים, למלשינים,
למי שעוזר בהתקנת מערכת-מיחשוב לשירות בתי הסוהר, למי שעושה עבור מנהל הכלא עבודה
סמינריונית לאוניברסיטה, וכו', וכו' – ואין פרץ וצווחה במקומותינו. הרי גם אם הייתה התערבות הדוקה של בית המשפט ביחס אל האסירים, עדיין
היו דברים רבים שלא היו מגיעים לגדר עתירת-אסירים (בגלל הפחד מנקמנות), ומה מצפים
מהסוהרים כאשר בית המשפט מראש נותן להם קארט-בלאנש. אז לא רק שזה מתחיל ביגאל עמיר, ממשיך בנועם פדרמן, ואין אנו
יודעים עד לאן זה יגיע, אלא שגם הנימוקים להתערבות בית המשפט הולכים ונשחקים, ועמם
נשחקות גם זכויות-האדם של האסירים. |