|
ענייני דיומא, ספטמבר 2004 14.9.2004 על פרס לשכת עורכי-הדין לשופטים הפורשים לשכת עורכי הדין החליטה
להעניק השנה את פרס הלשכה לשופטי בית המשפט העליון עד-לאחרונה, דליה דורנר ותאודור אור. ההנמקה היא – איך לא –
"על פועלם לקידום שלטון החוק ותרומתם למשפט ולחברה". ונשאלת השאלה מדוע לא
יוענק הפרס הזה לכל שופט בית המשפט העליון, אם לא בתקופת כהונתו – שאז הדבר
ייחשב כ"שוחד", ר"ל – אזי לפחות עם פרישתו. הרי הלשכה תתקשה להסביר
מדוע דורנר ואור כן, ומצא, חשין
וברק לא. אז לכולם
"מגיע", וזה כאילו נאמר בתקנון הלשכה כי "כל שופט של בית המשפט
העליון זכאי לפרס הלשכה, עם פרישתו". אבל מתוך הנחה שכל שנה,
בממוצע, פורש לפחות שופט אחד מבית המשפט העליון, נשאלת השאלה מה יישאר לאחרים:
האם לא להעניק פרסים נוספים, או להוסיף פרסים, דבר אשר יוזיל את ערכו של הפרס,
אשר, מטבע הדברים, צריך לשקף ייחודיות מסויימת של
הזוכה בו. הענקת הפרס לשופטי
ביהמ"ש העליון מעוררת את השאלה מדוע לא גם לשופט בימ"ש מחוזי אשר תרם
תרומה ייחודית לעולם המשפט. נניח ששחה כל שנותיו כשופט נגד הזרם והצליח, נגד כל
הסיכויים להזיז דברים. ומדוע לא לאיש אקדמיה. ומדוע לא לעורך-דין מן
השורה, אשר הביא כבוד למקצוע – ויש כאלה. השוחד הענקתו ללא אבחנה של
הפרס לכל שופטי ביהמ"ש העליון שפרשו השנה משדרת לשופטים שעדיין מכהנים
מעין-הבטחה להעניק גם להם את הפרס, עם פרישתם העתידית – ואם זה אינו שוחד, לא
ידעתי שוחד מהו. הענקת פרס הלשכה
למורמים-מעם כמוה כהענקת הפרס הזה לראש הלשכה עצמו: הרי הוא נושא-הדגל,
החלוץ-לפני-המחנה – ומדוע ייגרע חלקו. ואם ראש הלשכה – מדוע לא
יו"ר המועצה הארצית של הלשכה, שגם לו, מן הסתם, יש חלק בתפארת הלשכה. פרס הלשכה והצל"שים
בצה"ל אי אפשר, בהקשר הזה,
להזכיר את מדיניות הצל"שים בצה"ל. ככל הידוע לי אין
מעניקים בצה"ל צל"שים לקצינים ממפקד חטיבה וצפונה מהם, וזה מאוד הגיוני, כי אם למח"ט כן, מדוע לא
לאוגדונר, לאלוף הפיקוד, או לרמטכ"ל, על ניהולו את הצבא "בשעת-גורל
הרת-אסון זו"? ואם לרמטכ"ל – איך
נדע איזה רמטכ"ל ראוי ואיזה אינו ראוי, או שגם כאן נעניק צל"שים לכל
רמטכ"ל פורש? נראה לי, איפוא, כי יש להגביל, באמצעות תקנון מתאים, את דרג מקבלי
פרס הלשכה כך שהוא לא יוענק לשופט מעל דרגה של שופט בימ"ש מחוזי. זה גם מתיישב
עם הרצון לתמרץ את היצירתיות במקומות בהן עוד ניתן לעשות משהו. שופטי ביהמש העליון, במקרים רבים, כבר נחים על זרי-הדפנה, ואם עוד
ישנה להם יצירתיות – היא כבר לא מושפעת מהרצון לקבל את פרס לשכת עורכי-הדין. הפרס והמשוב שאלת הפרס לשופטים, אולי
במיוחד השנה, מעוררת שאלה נוספת, וכאן אני לא ממש מקורי: השופטים הרי מתנגדים
למשוב-השופטים של הלשכה, ונשאלת השאלה אם אין בכך משום צביעות: פרסים כן, ביקורת
לא. הפתרון שלי הוא לשלב את
שני הנושאים, ולהעניק את הפרס לפי תוצאות המשוב: פרס ראשון – 50,000 ₪, פרס
אחרון אגורה אחת. כמובן שכל השופטים, עד לאחרון שבהם, יכללו במקבלי-הפרס,
ואלה אשר לא יזכו ל-26 הערכות (וממילא לא ידורגו) יתחלקו שווה-בשווה ביתרת
הפרסים הבלתי-מחולקת. בצורה כזאת אף אחד
מהשופטים לא יתנגד למשוב, ובא ללשכת עורכי-הדין גועל. |