עקרב האחרון:
ההכנות לקרב המכריע
|
שמחה ניר, עו"ד, נ' ועד מחוז ת"א, לשכת
עורכי הדין בקשה למחיקת הקובלנות
ולהגנה מן הצדק תוכן העניינים ניבולי-הפה של משגב ושות' – דגימות (הובאו בראש
הבקשה) הקדמה (סע' 1 – 6) התשתית בפסיקה (סע' 7 – 14) הקל-וחומר: התלונות נגד
שועי-הלשכה והיחס המפלה (סע' 15 – 20) חלקו המכריע של הקובל דנן (סע' 21 – 36) התלונה נגד עו"ד ד"ר חיים משגב (סע' 22) התלונה נגד עו"ד אברהם פכטר (סע' 28) התלונה נגד עו"ד זהבה גור (סע' 30) התלונה נגד עו"ד אליקים רובינשטיין (סע' 31) התלונות נגד עו"ד פרופ' דוד ליבאי, (סע' 32) עו"ד משה גורלי (סע' 32) עו"ד ענבל רובינשטיין, הסניגורית
הציבורית הארצית (סע' 32) התלונה נגד עו"ד פרופ' זאב סגל (סע' 33) התלונות נגד עו"ד ד"ר שלמה כהן, ראש הלשכה, ונגד הוועד המרכזי של הלשכה (סע' 34) התלונה נגד עו"ד אלי זוהר (סע' 35) חלקם של הקובלים האחרים
ב"סאגה" השערורייתית הזאת (א): הוועד המרכזי של הלשכה (סע' 37 – 38) חלקם של הקובלים האחרים ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ב): (מוסד) היועץ המשפטי לממשלה (סע' 39 – 45) חלקם של הקובלים האחרים
ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ג): (מוסד) פרקליט המדינה (סע'
46 – 48) ברגע האחרון: על הצימאון-לדם
אשר אינו יודע רוויה של הקובל דנן (ועד מחוז
ת"א של הלשכה) (סע' 49 – 53) ההשלכות על המבוקש (סע'
54 – 70) |
|
על"ע 4743/02 על"ע
10484/02+10737/02 על"ע
9684/93+9728/03 על"ע 2025/04+738/04 קבועים ליום 2.9.04 בבית המשפט העליון בירושלים המבקש (המערער): שמחה ניר, עו"ד, משעול גיל 1-ג', כפר סבא 44281, טל' 050-7520000 נ ג ד המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה
מן הצדק 1.
ההגנה-מן-הצדק הינה
מוסד משפטי אשר, בשנים האחרונות, צובר תאוצה רבה במשפט הפלילי, אבל בדיני לשכת
עורכי-הדין (להלן – הלשכה) ההגנה הזאת היא מוסד סטאטוטורי הקיים
משנים-שנימה – ואין צורך להמציא כאן את הגלגל. כלל 37(א) לכללי לשכת עורכי
הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962, זה לשונו: "בתום
בירור האשמה יכריע בית-הדין את דינו של הנאשם לזיכוי או להרשעה, זולת אם
החליט על ביטול הקובלנה. הכרעת הדין תהיה בכתב ותנומק". 2.
דבר זה מלמדנו כי ביטול
כתבי-קובלנה ע"י בתיה"ד המשמעתיים (המחוזי או הארצי) של הלשכה –
וממילא גם כב' ביהמ"ש העליון, בערעור עליהם – הינו חלק מה"ארסנל"
השיפוטי, ואם במשפט הפלילי יש צורך ב"נסיבות מיוחדות", או
ב"טעמים מיוחדים" כדי להחיל את ההגנה הזאת – שהיא יציר-הפסיקה – בדין
המשמעתי אין צורך ב"נסיבות" או ב"טעמים" כאלה, וביטול
כתב-הקובלנה ניצב בשורה אחת עם זיכוי או הרשעה, ובמעמד שווה להם. יצויין כי גם בחוק השיפוט
הצבאי (להלן: חש"ץ) קיימת הסמכות לבטל תלונה (סע' 141(1), אולם הסייגים
והתנאים לביטול ולהשלכותיו (סע' 144 – 145) אינם קיימים בדיני הלשכה. אלה הסעיפים הרלוואנטיים
לחש"ץ: 141. סמכותו של קצין שיפוט קצין שיפוט שהובאה לפניו תלונה
על חייל שהוא מוסמך לדון בה, יעשה אחת מאלה: (1) יבטל את התלונה; - - - - 144. סייג לסמכות לבטל תלונה קצין שיפוט לא יבטל תלונה לפי
סעיף 141 אלא אם נוכח שאין מקום להאשמה או אם יש נסיבות אחרות המצדיקות, לדעתו,
את ביטולה; ביטל קצין שיפוט תלונה כאמור - יפרט את נימוקיו לכך ויודיעם לממונים
עליו, לפי פקודות הצבא. 145. דיון מחדש בתלונה שבוטלה ביטול תלונה על-ידי קצין שיפוט
לא תשמש מניעה לחזור ולדון בה, בהתאם לפקודות הצבא. 3.
אמור מעתה: הסמכות של
ערכאות המשמעת בלשכת עורכי-הדין לבטל כתב-קובלנה הן חלק מהסמכות הסטטוטורית
שלהן, ואין עליהן, בעשותן כן, אלא חובת-ההנמקה הרגילה. ולהבדיל מאשר בהחלטת קצין
שיפוט צבאי – החלטת בי"ד משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין (להלן – חוק
הלשכה) הינה פסק-דין היוצר מעשה-בית-דין, אשר אין אחריו ולא-כלום. 4.
יחד עם זאת, אנחנו נראה
כאן כי אפילו לפי קני-המידה המחמירים והזהירים של המשפט הפלילי, יש לפנינו
נסיבות כאלה. 5.
בקשה זו – המושתתת על
התנהגותם השערורייתית המפלה של מוסדות הלשכה – נסמכת על שלושה יסודות,
מצטברים או חלופיים: האחד – מוסדות
ה"אתיקה" והקונצפציות שלהם רחוקים מ"לנשום" את המציאות:
הם חיים את הפוריטניות ה"סגנונית" המתאימה לכמה דורות אחורנית, ולא
למערכת-משפט אשר "יושבת בתוך עמה" – כהגדרתה-היא. אבל – וזה ה"אבל"
הגדול – ה"פוריטניות" קיימת אצלם רק לגבי החברים מן השורה, ואילו
לגבי עצמם – כל הגדרות פרוצות, לכל ניבול-פה, לשון-ביבים והטחת כל השיקוצים
האפשריים שבעולם. הם שופטים את האחרים – אבל לא את עצמם. והשני – מוסדות האתיקה,
המתיימרים להגן על "כבוד המקצוע" הם רודפי-שררה צבועים ומתחסדים,
"חכמים על חלשים": לא נעים, אבל זה מה שמתבקש ממה שנראה להלן. והשלישי: הקובל המסויים הזה,
אשר הגיש את הקובלנות – קרי: הוועד המחוזי תל-אביב, לשכת עורכי-הדין – הוא חבר
של רודפי-שררה, הנוקטים יחס של איפה-ואיפה ביחסיות אשר לא הייתה כדוגמתה: לא
נעים, אבל גם זה מה שמתבקש ממה שנראה להלן. ואם הקובל המסויים הזה מוכן
להבליג על שיקוצים, גידופים והכפשות כגון "האורוות של
פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה", ועל האשמות המייחסות ל בית המשפט העליון ב"קומבינה"
(כך!!!) פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי והעיתונות, ומי לא
(ואלה רק שתי "דגימות-אקראי" ממה שנראה בהמשך), ואף חמורים מאלה, כאשר
הם באים מהמקורבים ל"מלכות", אבל נתפס לכל "פסיק" של
חבר-מהשורה (ובטענות חסרות-שחר על "סגנון", כאשר הסגנון הוא של שופטי
ביהמ"ש העליון, ושל רבים-וטובים אחרים) – הריהו קובל מושחת, אשר יש
"לזרוק אותו מכל המדרגות", והדרך היחיד לעשות כן הוא על ידי מחיקת כל
הקובלנות העומדות בבסיסם של הערעורים האלה. אבל גם הקובלים האחרים לא
יינקו, שגם הם נדרשו "ליישר קו", אבל גם הם טמנו – ועדיין טומנים – את
ידם בצלחת, בעודם מגלגלים עיניים צדקניות למרום, ומדברים על האינטרס הציבורי ועל
"כבוד המקצוע" ... ולא יינקו גם יו"ר
ביה"ד הארצי של הלשכה – ולמעשה גם הלשכה כולה – אשר מפקידים את הדין
המשמעתי בידי מנבלי-פה צבועים – כעו"ד ד"ר חיים
משגב, אב"ד בביה"ד הארצי של הלשכה, אשר ישב לדין גם באחד התיקים
הנדונים כאן – אשר מפיהם יוצאים שיקוצים, גידופים והכפשות (כדגימת-האקראי,
שתי פסקאות למעלה מכאן, וכפי שיובא בהמשך, ובנספחים לבקשה זו) אבל הם
מתיימרים להיות מחנכי-הדור (לגבי אחרים!!!). 6.
נעבור עליהם, כסדרם,
ונראה כי הדבר היחיד הטוב אשר יכול לצאת מהערעורים האלה – אשר אחת דינם להביא
למחיקה למחיקה של כל ההליכים דנן – הוא רמז למחוקק להעביר את כל נושא הדין
המשמעתי של עורכי-הדין לידי המדינה, כי רק כך יובטח שוויון לכל בפני החוק:
חופש-הביטוי לכולם, או לאף-אחד. הרי מן המפורסמות היא שגם
הציבור הרחב אינו מאמין למוסד הדין המשמעתי של הלשכה ("עורכי-הדין שופטים
את עצמם"), ומדוע לא לעשות את הדבר אשר ירצה גם את עורכי-הדין מן השורה,
וגם את הציבור הרחב, בבחינת "קול המון כקול שדי"? התשתית לבקשה זו הינה פניותיו
של הח"מ אל ארבעת הקובלים לפי חוק הלשכה, על מנת שיעמידו לדין את
שועי-הלשכה על התבטאויות החמורות אלף מונים מההתבטאויות אשר יוחסו לח"מ
– בערעורים דנן (שהרי נפסק כי מעמדו
הציבורי של עורך-דין מגביר את ההשפעה של התבטאויותיו, ולכן הינו שיקול-לחומרה), אך
הם נוקטים יחס של איפה-ואיפה לטובת המיוחסים והמורמים, ולרעת כל האחרים. "פרנסיה של אוליגרכיה המורכבת ממספר שופטים
ופרקליטים בכירים משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של
הדמוקרטיה הישראלית כעולה על רוחה". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין 7.
בפסק דינו בבג"ץ
5432/03 ו-בג"ץ 5477/03 (פרשת פלייבוי הידועה) אומר כב' השופט מ'
חשין: "2. ... נוסחה זו שהחוק מורה אותנו בה פורשת רשת
של איסור, והשאלה הנשאלת היא אם שידורי "פלייבוי" עולים ברשת או אם
עוברים הם מבעד לחללים שבה. לכאורה, אין פשוט מפתרונה של הקושיה. נחזה בשידורי
"פלייבוי"; נציב לידם את נוסחת-האיסור; נקרב את אלה אל זו – והפתרון
יציג עצמו לפנינו כמו-מאליו, חד ונקי.
האמנם כך? "3. ענייננו עתה הוא בסוג מיוחד של
פורנוגרפיה, ומכבר ידענו כי פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. ולא רק של
גיאוגרפיה אלא של זמן ותקופה אף-הם. פורנוגרפיה תלויית-מקום ותלויית-תקופה היא.
השקפותיה של החברה מעת-לעת הן שתקבענה ותכרענה. VOX POPULI, VOX DEI: קול העם – קול האלוהים הוא. דומני שנוכל לשער מה היה פוסק
בית-משפט באנגליה בתקופתה של המלכה ויקטוריה, או, מה יפסוק בית-משפט במדינה
שרוחה של ויקטוריה שליטה בה. לו אני שופט בתקופתו של אברהם אבינו, אוכל אך לשער
מה הייתי פוסק; כך בתקופתם של עזרא ונחמיה; כך בתקופתו של רבי יהודה נשיא; כך
בתקופת העליה השניה; כך ביישוב היהודי בחברון בתחילת המאה שעברה. אינני בטוח אם
בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה - לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה
- היה בית-משפט פוסק כפי שאנו פוסקים כהיום הזה. ואינני מכַוון לרוחות החוקה
הנושבות במחנה בימים אלה. מכַוון אני לקול העם, פשוטו כמשמעו. אכן, ענייננו אין
הוא - בעיקרו - בפרשנות חוק במובנה המצומצם: בביאור, בהוריה, בפיענוח לשון.
ענייננו אף אין הוא, בעיקרו, בדוקטרינות או בעקרוני-יסוד החותכים את המשפט
לאורכו ולרוחבו. כלל וכלל לא. רשת האיסור שפרש החוק מעמידה לפנינו "ריקמה
פתוחה", ונוסחת האיסור תימלא תוכן - בעיקרה - בחומרים שהם מעבר לחצרהּ של
הרשות השופטת. שומה עלינו, השופטים, לצאת למסע אל הרחוב, אל הסיפרות, אל השירה,
אל העיתונות, אל הרדיו והטלוויזיה, אל שיחות-היום. "נזכור
כי בימינו, ולא לפני זמן רב מאוד, היה סיפרו של D.H. LAWRENCE: LADY
CHATTERLEY’S LOVER
סיפרות תועבה ממש; ואילו היום - היום שחוק
יימלא פינו. על אלה נאמר בפרשת קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור
(בג"ץ 606/93, פ"ד מח (2) 1, 30): 'הזמנים
עוברים חולפים, סידרי חברה מתהפכים, דרכיהן של בריות משתנות, אופנות הולכות
ובאות, ולא כימים ההם ימינו אלה ... אנו איננו כאבותינו, בנינו אינם כמותנו,
ונכדינו אינם כבנינו. דור דור ודורשיו דור דור ומינהגותיו'. "וכפי
שהורונו חז"ל: 'פוק חזי, מאי עמא דבר' (ברכות מה ע"א) - צא וראה כיצד
נוהג העם. למותר לומר כי פיענוח קולו ונוהגו של העם לא תמיד יטיל עלינו משימה
קלה, והרי רוחות שונות מנשבות בינותינו. ואולם יש רוח גדולה ויש רוחות שאינן
כה-גדולות". 8.
והנה, מהתלונות אשר
ידובר בהן להלן כי אותו ה"עם", אשר יש "לצאת ולראות כיצד הוא
נוהג", כולל יועץ משפטי לממשלה (בעת שהתבטא כפי שהתבטא) אשר, לימים, היה
לשופט בבית המשפט העליון, שר משפטים וראש לשכת עורכי-הדין בעבר, ראש הלשכה
בהווה, שני אבות-בית-דין בבית הדין הארצי של הלשכה ועוד רבים וטובים – כולם
מכופתרים, כולם מרוסנים ומאופקים, כולם צחי-סגנון, כולם אנשי-כבוד המה. 9.
ואם מוסדות-האתיקה
מסרבים להעמיד אותם לדין אזי אחת מהשתיים: - או שהתבטאויותיהם הן אכן ללא דופי – ומכאן, בבחינת מקל-וחומר
ההתבטאויות נשוא הערעורים דנן הינן כשרות שבעתיים; - או שהתבטאויות הינן חמורות שבעתיים מאלה נשוא הערעורים דנן,
והסירוב לנקוט הליכים משפטיים נגד אלה מעיד על משהו לא-כשר בכל
ה"סיפור" הזה, משהו בגדר "'התנהגות הבלתי
נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות
בנאשם... " – כדברי כב' ביהמ"ש העליון בפסה"ד בתיק על"ע 2531/01,
שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: פרשת חרמון). 10.
בסע' 14 לפסה"ד בפרשת חרמון נאמר: "...
אכיפתם של כללי המשמעת בידי הגורם המוסמך כפופה לעקרונות כלליים של המשפט
הציבורי ובהם – חובת תום לב, סבירות, מניעות, שיהוי, ואפשר גם הגנה מן הצדק.
הגורם המניע את גלגלי הדיון המשמעתי הינו ה"קובל". הקובל הוא גוף
ציבורי – ועד מרכזי או ועד מחוזי של לשכת עורכי הדין או היועץ המשפטי לממשלה או
פרקליט המדינה (סעיף 63 לחוק). גורמים אלה מפעילים את סמכותם בתחום המשפט
הציבורי וכפופים לאמות מידה בסיסיות הקבועות בו, בין היתר, ביחס ליוזמה שהם
נוקטים בהגשת קובלנה משמעתית. עקרונות אלה מתחום המשפט הציבורי עשויים להיות
בעלי משמעות, בין היתר, בתחימת מסגרות זמן סבירות לנקיטת הליכי משמעת כנגד עורך
דין שפשע, כדי להבטיח, מצד אחד, הגשמת תכליות הדין המשמעתי, ומצד שני – לשמור על
קיום הליך הוגן ומניעת עיוות דין ופגיעה בלתי ראויה בנאשם, הכל כעולה מנסיבותיו
המיוחדות של הענין. נבחן מצבים אלה". 11. בסע' 15, שם, נאמר: "על הקובל בדין המשמעתי על פי חוק
לשכת עורכי הדין להפעיל את הליך המשמעת בכפיפות לעקרונות תום הלב. עקרונות אלה חלים
על כל מתדיין בהליך אזרחי ... . הדעת נותנת כי עקרונות אלה יחולו, מקל וחומר, על
הקובל הציבורי, המייצג בנקיטת ההליך את האינטרס הציבורי. כזה הוא הקובל בדין
המשמעתי של לשכת עורכי הדין. (בג"צ 8242/99 עו"ד אורון נ' ועד מחוז
תל-אביב, פד"י נג(5) 602, 604). "...
אולם גם אם תכליתו העיקרית של הליך המשמעת היא להגן על התדמית הראויה והתיפקוד
הנאות של השירות המקצועי, גם מאחוריו ניצב אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של
גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו. גם הוא
זכאי להליך שיפוטי תקין והוגן בעניינו. תקינותו של ההליך תלויה, בין היתר, באופי
ובטיב היוזמה הננקטת על ידי הקובל בהגשת הקובלנה המשמעתית. ... הקובל בדין
המשמעתי מחוייב מכח המשפט הציבורי ...
סבירות הליכי משמעת מבחינת עיתויים עומדת
לבחינה מהיבט דיני השיהוי שמקורם במשפט הציבורי, ומדיני ההגנה מן הצדק, השאולים מן המשפט
הפלילי". 12. בסע' 17, שם, נאמר: "רעיון
השיהוי במשפט הציבורי משתלב בעקרון 'ההגנה מן הצדק', שמקורו במשפט הפלילי,
והישים, בשינויים המחוייבים, גם לדין המשמעתי. עקרון ההגנה מן הצדק נועד במהותו
לתת כח בידי בית המשפט לבטל אישום פלילי כנגד אדם מקום שהגשתו לוקה באי סבירות
קיצונית הגובלת בפגיעה באמות מידה בסיסיות של צדק והגינות כלפי הנאשם. טענת
ההגנה מן הצדק מבוססת, בין על אדנים של השתק, ובין על שיקולים של צדק. תוצאותיה
של הגנה זו הן כי נאשם לא יועמד לדין פלילי, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. היא
מקנה שיקול דעת לבית המשפט לעכב את הליכי המשפט מקום שלא ניתן לתת לנאשם משפט
הוגן, או מקום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הגנה זו תחול
במשורה, בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד. "בע"פ 2910/99 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 221,
359-360) נדונה ההגנה מן הצדק, ואלו דבריו של בית המשפט, שם, בעמ' 370: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות
העקרון הידוע של 'הגנה מן הצדק'.... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל
אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל
שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול
המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע...
הוא מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית שיש בה
משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". "אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות הענין, לפגוע
פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבים מניהול
הליך פלילי תקין. "רעיון
ההגנה מן הצדק, במהותו, ישים גם להליך המשמעת. אף שתכליתם של דיני המשמעת אינה
חופפת במלואה את תכלית ההליכים
הפליליים, הרי גם במוקד הליכי המשמעת עומד אדם הנותן דין על מעשיו. התנהגותו
עומדת למבחן בראי כללי המשמעת המחייבים בארגון המקצועי שהוא משתייך אליו. אם
יורשע, הוא צפוי לענישה משמעתית העלולה להיות הרת-משמעויות בחייו ובהמשך דרכו
המקצועית. גם אדם העומד לדין משמעת זכאי להגנה מן הצדק, אם ובמידה שההליך הננקט
נגדו עומד בסתירה בולטת לדרישות הצדק וההגינות, ואף בלא קשר הכרחי לשאלת עצם
אחריותו להפרת כללי המשמעת. גם בתחום זה, כבמישור הפלילי, ההיזקקות לטענה זו
תוגבל למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, ולא תיעשה כענין של יום ביומו. גם במסגרתה יידרש איזון ראוי בין עוצמת הפגיעה
בנאשם עקב ההליך הלקוי לבין כובד משקלו של האינטרס הציבורי במיצוי הדין המשמעתי
עמו. (להתייחסות בית המשפט להחלת הגנה מן הצדק בהליכי משמעת, אף בלא להכריע
בסוגיה זו, ראו בג"צ 503/98 בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין;
עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פד"י נז(3) 817, 847)". 13. בהמשך הדברים, בסע' 18, מדובר גם על "אמות מידה סבירות המתחייבות
באכיפת דין המשמעת", על פגיעה
ב"עיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעת", על הליך אשר נקיטתו
"איננה סבירה ואיננה מידתית", ועל " יחס ראוי בין פגיעתו בפרט
לבין התועלת העשויה לנבוע מכך לאינטרס הציבורי". 14. והשורה התחתונה, בסע' 19, שם: "משקלם
המצטבר של גורמים אלה מצדיק לטעמי את ביטולם של הליכי המשמעת כנגד המערער. אציע
לחברַי לקבל את הערעור,לבטל את פסקי הדין של בתי הדין למשמעת המחוזי והארצי,
ועימם גם את הליך המשמעת שננקט כנגד המערער על ידי הועד המחוזי...". "שוב נרקמת הקומבינה בבית המשפט העליון, ושיתוף
הפעולה בין נציגיה של "קואליציית השלום" לבין שופטיו שוב יוצא
לדרך". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין הקל-וחומר:
התלונות נגד שועי-הלשכה והיחס המפלה 15.
בפרשת חרמון, יש לציין ולהפנים,
עמדו זכויות דיוניות
ו"ציפיות" מול הליך אשר תשתיתו בהרשעה חלוטה בעבירת רצח – ויכלו
לו, כי הפגיעה בזכויות האלה, ובציפיות האלה, נכנסה, בעיני בית משפט נכבד זה,
בגדר "מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות
שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". 16.
ואם שיהוי-סתם, אפילו מתמשך ורב, נכנס לגדר אותה "התנהגות
שערורייתית" – יחס של איפה-ואיפה, כפי שנראה בהמשך, לא כל שכן. ולא
רק יחס של איפה-ואיפה, אלא גם צביעות, התחסדות, חוסר תום-לב וכל כיו"ב. 17.
להתנהגות השערורייתית הזאת שותפים הן הקובל הממשלתי (על שני אגפיו,
אבל במיוחד מוסד פרקליט המדינה, אשר היה מאוייש, במועדים הרלוואנטיים לענייננו,
ע"י גורמים שונים, ומשום כבודם הם ייקראו כאן בשם הכללי "פרקליט
המדינה"), והן הוועד המחוזי של הלשכה, הוא הקובל המסויים אשר הגיש את
הקובלנות נשוא ערעורים אלה. 18.
כמי שחרד לכבוד-המקצוע לא פחות מעסקני הלשכה פנה הח"מ אל כל
ארבעת הקובלים המוסמכים, לפי חוק לשכת עורכי-הדין (להלן – חוק הלשכה), בדרישה
להעמיד לדין משמעתי עורכי דין אשר חטאו יותר – והרבה יותר – מהח"מ, למען
יהיה יחס שווה לקטן ולגדול, ולבל יהוון מוסדות האתיקה של הלשכה עוברין על לא
תישא פני גדול. 19.
יצויין כי בתלונותיו של הח"מ אל כל ארבעת הקובלים
המוסמכים, כאמור, בדרישה להעמיד לדין משמעתי עורכי-דין מסויימים, עמד הח"מ
על כך שלא מקובלים עליו ה"הסדרים" הפנימיים בין הקובלים, לפיהם הוועד
המחוזי הוא הקובל, וכל האחרים פטורים. כמובן שהח"מ הוסיף כי אם קובל אחד
הגיש קובלנה, פטורים האחרים, שהרי לא יעלה על הדעת להגיש נגד אותו הנאשם מספר
כתבי אישום על אותו המעשה. 20.
מלשכתו של הקובל הממשלתי א' (היועץ המשפטי לממשלה) מפנים את
הח"מ, על כל תלונה ותלונה, ללא הבחנה, אל הלשכה. מלשכתו
של הקובל הממשלתי ב' (פרקליט המדינה) לא קיבל הח"מ אפילו תשובה פורמאלית
על אף אחת מתלונותיו. קובל
הלשכה א' (הוועד המרכזי של הלשכה) ניסה ללכת בדרכו של הקובל הממשלתי א', אך לאחר
כמה סבבים של מכתבים, אשר נמשכו חודשים ארוכים, הואיל זה, בטובו, להעמיד את
תלונותיו של הח"מ על סדר היום (או, למצער, את השאלה אם את סמכותם המקבילה
של הקובלים יש להפעיל "בטור" או "במקביל"). קובל
הלשכה ב' (הוועד המחוזי של הלשכה) הירושלמי דחה תלונה אחת, ללא
הנמקה-של-ממש. קובל
הלשכה ב' (הוועד המחוזי של הלשכה) התל-אביבי – הוא הקובל דנן – דחה חלק
מהתלונות, ללא הנמקה של ממש, ואילו על אחרות טרם קיבל הח"מ כל התייחסות
עניינית, למרות שכבר עברו המועדים הקבועים בדין. בית המשפט העליון של מדינת ישראל, לא מצליח, משום מה,
לראות את מה שכל אדם ... יכול, וצריך, לראות, גם כאשר אין לו את ההשכלה המשפטית
שבה מתהדרים שופטיו. עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין 21.
נתחיל בחלקו של הקובל המסויים דנן, זה אשר הגיש את הקובלנות
האלה, בהתיימרו להגן על "כבוד המקצוע", ועל צחות ה"סגנון" של
חברי הלשכה, ונראה על מה הוא מוכן להבליג, כאשר מדובר בבכירי-הלשכה,
המקורבים-למלכות. סאגה
של איפה-ואיפה, צביעות והתחסדות, דוגמה ו"מופת" ל"מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות
שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". הדעת
אינה סובלת שאמירות כגון "עשה מלאכתו רמייה, כלשונו של כב' הנשיא (זוסמן)
ז"ל" תיחשבנה כ"לשון ביבים", ואילו אמירות כגון "האורוות
של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה" תיחשבנה כשרות-למהדרין. הדעת
גם אינה סובלת מצב בו מתיימרים לקיים הלכה לפיה מעמדו הציבורי של בעל
ה"סגנון" הינו שיקול-לחומרא, אבל במציאות מתחשבנים דווקא עם הקטנים,
ואילו הנבחרים, בעלי המעמד הציבורי הרם – להם הכל שרי. וזהו
חטאו – פשעו – העיקרי של הקובל דנן. 22.
ביום 27.2.04 פנה הח"מ אל כל ארבעת
הקובלים המוסמכים, לפי חוק לשכת עורכי-הדין (להלן – חוק הלשכה), בדרישה
להעמיד לדין משמעתי את עו"ד ד"ר חיים משגב, על
סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי-מאופק ובלתי-מרוסן, אשר בא לידי ביטוי ב-61 מאמרים אשר
פירסם ברחבי האינטרנט, באתר ידוע ופופולארי, אשר מונה רבבות כניסות
מדי-יום. 23.
עיון באותם המאמרים יגלה כי המאמר ה"עדין" ביותר שבהם
הוא בוטה ומשתלח שבעתיים מכל מה שהח"מ כתב, אמר ופרסם במשך כל ימי שני
חייו. הוסף
לכך את מעמדו הציבורי של מר משגב (מגיש תוכניות פופולאריות ברדיו
ובטלוויזיה, מרצה בפקולטאות למשפטים וכו') ואת התפוצה האדירה לה זוכים מאמריו,
וכבר מצאת חוסר פרופורציה אדיר בין רדיפתו של הח"מ על קטנות-יחסית, לבין
השתיקה בעניינו של עו"ד ד"ר חיים משגב. 24.
ולפני שנציג "דגימות" מפרסומיו של משגב, לא למותר לציין כי הוא
נמנה על צמרת העסקונה של לשכת עורכי-הדין, זה עשרות בשנים. 25.
אבל כל האמור אינו אלא "כסף קטן" לנוכח העובדה שמר
משגב הוא לא רק אב-בית-דין בבית הדין הארצי של הלשכה – מוטאטיס-מוטאנדיס משהו
כמו שופט בכיר בבית המשפט העליון של המדינה – אלא גם אב-בית-הדין אשר דן (ואישר
את ההרשעה וגם את העונש, בכפוף ל"החפפה" להשעייה אחרת) באחד התיקים
נשוא הערעורים דנן (על"ע 2025/04+738/04). 26.
צריכות להיות חוצפה ועזות-מצח בלתי-רגילות להרשיע – או לאשר הרשעה
– על קטנות, כאשר השופט עצמו חוטא בגדולות. תארו לעצמכם מצב בו שופט של בית
המשפט העליון, אשר יושב כאב-בית-דין בתיקי על"ע, ומרשיע בקטנות, מפרסם
ברבים 61 מאמרים בהם הוא מייחס לבית המשפט העליון – כפי שעשה מר משגב – "קומבינה
פוליטית" עם השמאל, עם העיתונות, עם הפרקליטות והמשטרה – ועם מי לא: עוד
לפני המאמר הראשון, עוד לפני האות הראשונה, הוא היה "עף על טיל" –
ובבושת-פנים. 27.
אבל חבריו של מר משגב, הרשום במחוז ת"א של הלשכה,
אלה אשר רודפים עד-חרמה את הח"מ, יחפו עליו עד הסוף, ונשאלת השאלה איזו
זכות מוסרית יש להם לרדוף את הח"מ על דברים אשר מתגמדים מול דבריו של משגב. תלונתו
של הח"מ נגד משגב מצורפת כנספח א' לבקשה זו. אל
התלונה מצורף גם המאמר המקושר אליה ("מי אתה, עו"ד ד"ר חיים
משגב"), שהוא ריכוז, עם מעט פרשנות, של "דגימות" מ-61 מאמריו
של משגב אותם הוא פרסם בשלוש השנים אשר קדמו לתלונה (תדירות של אחת-לשבועיים!)
מעל בימה אחת בלבד – ואין אנו יודעים מה הוא פרסם מעל במות אחרות. הטקסט
המלא, עם הדגשות של הח"מ ועם קישור למאמרים המקוריים, במקום הימצאם
באינטרנט, הוגשו – כדי להקל על העיון וכדי לחסוך בנפח – בדיסקט אשר צורף להודעת
הערעור על"ע 2025/04 – שהוא, כרונולוגית, אחרון הערעורים הנדונים כאן – אשר
מר משגב היה אב-בית-הדין במותב ביה"ד הארצי אשר נתן את פסק-הדין נשוא
אותו ערעור. הוועד
המחוזי – הקובל דנן – הזדרז להשיב כי הוא לא רואה כל עבירה על האתיקה המקצועית
בפרסומים האמורים של מר משגב, ובביטויים אשר בהם (למשל: "האורוות
של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה"). תשובתו
של הקובל דנן בעניין משגב מצורפת כנספח ב' לבקשה זו. 28.
אחרי תלונתו של הח"מ על חיים משגב, הגיש
הח"מ תלונה גם נגד עו"ד
אברהם פכטר, על אשר, באתר אינטרנט ידוע, פירסם מאמר בו אמר כהאי
לישנא: "הפירות הבאושים של החלטת בג"צ בנושא הסרט ... – כבר נושאים
פרי", ובמקום אחר, שם הוא אומר: "... מאחר ובג"צ ברצותו לחיות באולימפוס אקדמי
... תוך ניתוק מהמציאות וההתרחשויות בה - מתיר את הצגת
הסרט ... וטופח על שכמו הנאור והליברלי, תוך פגיעה בצה"ל, בלוחמי המילואים
שבחיים ובמיוחד באלה שחרפו נפשם - על שמירת ביטחון המדינה ופגיעה בחפים מפשע -
ושמירה על כללי מלחמה". וגם מוסיף ומשתלח בחבר-לשכה אחר, אשר אמנם חטא בעבר,
אבל שילם את חובו לחברה (וגם ללשכה), ואף נבחר לכנסת בבחירות דמוקרטיות – הכל
בגלל דיעותיו הפוליטיות, השונות מדיעותיו של מר פכטר עצמו (וגם משל הח"מ,
אבל זה עניין בפני עצמו, שאינו לענייננו). עו"ד פכטר, מציג את עצמו,
במאמריו המתפרסמים ברבים, כ"עורך דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי
וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן
פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות". והמעניין
גם כאן: גם מר פכטר, כעמיתו מר משגב, הוא לא רק אב-בית-דין בבית הדין הארצי
של הלשכה – אלא גם אב-בית-הדין אשר דן (ואישר את ההרשעה ואת גזר-הדין) בתיק אחר
נשוא הערעורים דנן (על"ע 4743/02) – שהוא, כרונולוגית, הראשון
מהערעורים דנן. תלונתו של
הח"מ נגד פכטר מצורפת כנספח ג' לבקשה זו. תשובתו
של הקובל: "הננו מתכבדים להודיעך כי הביטוי 'פירות באושים' אינו בגדר
דברי בלע ו/או ניבול פה ולכן אינו ביטוי החורג מהמותר". אבראבו
לחופש-הביטוי לעורכי-הדין במחוז ת"א!!! נשאלת
השאלה מדוע הם לא התייחסו גם לחלק האחר של התלונה, המתייחס לדברים האלה של מר
פכטר: "... מאחר ובג"צ ברצותו לחיות באולימפוס אקדמי ... תוך ניתוק מהמציאות וההתרחשויות בה - מתיר את הצגת הסרט ... וטופח על שכמו הנאור והליברלי, תוך פגיעה
בצה"ל, בלוחמי המילואים שבחיים ובמיוחד באלה שחרפו נפשם - על שמירת ביטחון
המדינה ופגיעה בחפים מפשע - ושמירה על כללי מלחמה", ונשאלת
גם השאלה מדוע עם עו"ד שמחה ניר הם מתחשבנים על קטנות-שבקטנות, כאשר עם
המיוחסים הם נוהגים אחרת לגמרי. תשובתו
של הקובל בעניין פכטר מצורפת כנספח ד' לבקשה זו. 29.
אחר תשובתו של הקובל לתלונתו של הח"מ בעניין מר משגב פנה
הח"מ אל הקובל, תחת הכותרת "יחסכם אלי ואל עו"ד חיים משגב –
איפה ואיפה", בדרישה "למשוך את ערעוריכם התלויים נגדי, ולהודיע
לכב' בית המשפט העליון כי אתם מסכימים לקבלת ערעורי התלויים ועומדים כעת,
ולזיכויי מכל ההאשמות בהן הואשמתי בתיקים אלה" (ואלה, כמובן, הערעורים
דנן). פנייתו
של הח"מ אל הקובל מצורפת כנספח ה' לבקשה זו. בשלב
זה הבין הקובל, מן הסתם, כי הוא בבעיה קריטית של איפה-ואיפה: המכתב הבא אל
הח"מ כבר יצא בדואר רשום, ובו מנסה הקובל "לרדת מהעץ",
כביכול – אבל למעשה כדי להמציא לעצמו אליבי. וכך,
בין השאר, נאמר באותו המכתב: "אם ברצונך כי נבדוק את תלונתך עליך
ל...". |