עקרב האחרון:
ההכנות לקרב המכריע
|
שמחה ניר, עו"ד, נ' ועד מחוז ת"א, לשכת
עורכי הדין בקשה למחיקת הקובלנות
ולהגנה מן הצדק תוכן העניינים ניבולי-הפה של משגב ושות' – דגימות (הובאו בראש
הבקשה) הקדמה (סע' 1 – 6) התשתית בפסיקה (סע' 7 – 14) הקל-וחומר: התלונות נגד
שועי-הלשכה והיחס המפלה (סע' 15 – 20) חלקו המכריע של הקובל דנן (סע' 21 – 36) התלונה נגד עו"ד ד"ר חיים משגב (סע' 22) התלונה נגד עו"ד אברהם פכטר (סע' 28) התלונה נגד עו"ד זהבה גור (סע' 30) התלונה נגד עו"ד אליקים רובינשטיין (סע' 31) התלונות נגד עו"ד פרופ' דוד ליבאי, (סע' 32) עו"ד משה גורלי (סע' 32) עו"ד ענבל רובינשטיין, הסניגורית
הציבורית הארצית (סע' 32) התלונה נגד עו"ד פרופ' זאב סגל (סע' 33) התלונות נגד עו"ד ד"ר שלמה כהן, ראש הלשכה, ונגד הוועד המרכזי של הלשכה (סע' 34) התלונה נגד עו"ד אלי זוהר (סע' 35) חלקם של הקובלים האחרים
ב"סאגה" השערורייתית הזאת (א): הוועד המרכזי של הלשכה (סע' 37 – 38) חלקם של הקובלים האחרים ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ב): (מוסד) היועץ המשפטי לממשלה (סע' 39 – 45) חלקם של הקובלים האחרים
ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ג): (מוסד) פרקליט המדינה (סע'
46 – 48) ברגע האחרון: על הצימאון-לדם
אשר אינו יודע רוויה של הקובל דנן (ועד מחוז
ת"א של הלשכה) (סע' 49 – 53) ההשלכות על המבוקש (סע'
54 – 70) |
|
על"ע 4743/02 על"ע
10484/02+10737/02 על"ע
9684/93+9728/03 על"ע 2025/04+738/04 קבועים ליום 2.9.04 בבית המשפט העליון בירושלים המבקש (המערער): שמחה ניר, עו"ד, משעול גיל 1-ג', כפר סבא 44281, טל' 050-7520000 נ ג ד המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה
מן הצדק 1.
ההגנה-מן-הצדק הינה
מוסד משפטי אשר, בשנים האחרונות, צובר תאוצה רבה במשפט הפלילי, אבל בדיני לשכת
עורכי-הדין (להלן – הלשכה) ההגנה הזאת היא מוסד סטאטוטורי הקיים
משנים-שנימה – ואין צורך להמציא כאן את הגלגל. כלל 37(א) לכללי לשכת עורכי
הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962, זה לשונו: "בתום
בירור האשמה יכריע בית-הדין את דינו של הנאשם לזיכוי או להרשעה, זולת אם
החליט על ביטול הקובלנה. הכרעת הדין תהיה בכתב ותנומק". 2.
דבר זה מלמדנו כי ביטול
כתבי-קובלנה ע"י בתיה"ד המשמעתיים (המחוזי או הארצי) של הלשכה –
וממילא גם כב' ביהמ"ש העליון, בערעור עליהם – הינו חלק מה"ארסנל"
השיפוטי, ואם במשפט הפלילי יש צורך ב"נסיבות מיוחדות", או
ב"טעמים מיוחדים" כדי להחיל את ההגנה הזאת – שהיא יציר-הפסיקה – בדין
המשמעתי אין צורך ב"נסיבות" או ב"טעמים" כאלה, וביטול
כתב-הקובלנה ניצב בשורה אחת עם זיכוי או הרשעה, ובמעמד שווה להם. יצויין כי גם בחוק השיפוט
הצבאי (להלן: חש"ץ) קיימת הסמכות לבטל תלונה (סע' 141(1), אולם הסייגים
והתנאים לביטול ולהשלכותיו (סע' 144 – 145) אינם קיימים בדיני הלשכה. אלה הסעיפים הרלוואנטיים
לחש"ץ: 141. סמכותו של קצין שיפוט קצין שיפוט שהובאה לפניו תלונה
על חייל שהוא מוסמך לדון בה, יעשה אחת מאלה: (1) יבטל את התלונה; - - - - 144. סייג לסמכות לבטל תלונה קצין שיפוט לא יבטל תלונה לפי
סעיף 141 אלא אם נוכח שאין מקום להאשמה או אם יש נסיבות אחרות המצדיקות, לדעתו,
את ביטולה; ביטל קצין שיפוט תלונה כאמור - יפרט את נימוקיו לכך ויודיעם לממונים
עליו, לפי פקודות הצבא. 145. דיון מחדש בתלונה שבוטלה ביטול תלונה על-ידי קצין שיפוט
לא תשמש מניעה לחזור ולדון בה, בהתאם לפקודות הצבא. 3.
אמור מעתה: הסמכות של
ערכאות המשמעת בלשכת עורכי-הדין לבטל כתב-קובלנה הן חלק מהסמכות הסטטוטורית
שלהן, ואין עליהן, בעשותן כן, אלא חובת-ההנמקה הרגילה. ולהבדיל מאשר בהחלטת קצין
שיפוט צבאי – החלטת בי"ד משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין (להלן – חוק
הלשכה) הינה פסק-דין היוצר מעשה-בית-דין, אשר אין אחריו ולא-כלום. 4.
יחד עם זאת, אנחנו נראה
כאן כי אפילו לפי קני-המידה המחמירים והזהירים של המשפט הפלילי, יש לפנינו
נסיבות כאלה. 5.
בקשה זו – המושתתת על
התנהגותם השערורייתית המפלה של מוסדות הלשכה – נסמכת על שלושה יסודות,
מצטברים או חלופיים: האחד – מוסדות
ה"אתיקה" והקונצפציות שלהם רחוקים מ"לנשום" את המציאות:
הם חיים את הפוריטניות ה"סגנונית" המתאימה לכמה דורות אחורנית, ולא
למערכת-משפט אשר "יושבת בתוך עמה" – כהגדרתה-היא. אבל – וזה ה"אבל"
הגדול – ה"פוריטניות" קיימת אצלם רק לגבי החברים מן השורה, ואילו
לגבי עצמם – כל הגדרות פרוצות, לכל ניבול-פה, לשון-ביבים והטחת כל השיקוצים
האפשריים שבעולם. הם שופטים את האחרים – אבל לא את עצמם. והשני – מוסדות האתיקה,
המתיימרים להגן על "כבוד המקצוע" הם רודפי-שררה צבועים ומתחסדים,
"חכמים על חלשים": לא נעים, אבל זה מה שמתבקש ממה שנראה להלן. והשלישי: הקובל המסויים הזה,
אשר הגיש את הקובלנות – קרי: הוועד המחוזי תל-אביב, לשכת עורכי-הדין – הוא חבר
של רודפי-שררה, הנוקטים יחס של איפה-ואיפה ביחסיות אשר לא הייתה כדוגמתה: לא
נעים, אבל גם זה מה שמתבקש ממה שנראה להלן. ואם הקובל המסויים הזה מוכן
להבליג על שיקוצים, גידופים והכפשות כגון "האורוות של
פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה", ועל האשמות המייחסות ל בית המשפט העליון ב"קומבינה"
(כך!!!) פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי והעיתונות, ומי לא
(ואלה רק שתי "דגימות-אקראי" ממה שנראה בהמשך), ואף חמורים מאלה, כאשר
הם באים מהמקורבים ל"מלכות", אבל נתפס לכל "פסיק" של
חבר-מהשורה (ובטענות חסרות-שחר על "סגנון", כאשר הסגנון הוא של שופטי
ביהמ"ש העליון, ושל רבים-וטובים אחרים) – הריהו קובל מושחת, אשר יש
"לזרוק אותו מכל המדרגות", והדרך היחיד לעשות כן הוא על ידי מחיקת כל
הקובלנות העומדות בבסיסם של הערעורים האלה. אבל גם הקובלים האחרים לא
יינקו, שגם הם נדרשו "ליישר קו", אבל גם הם טמנו – ועדיין טומנים – את
ידם בצלחת, בעודם מגלגלים עיניים צדקניות למרום, ומדברים על האינטרס הציבורי ועל
"כבוד המקצוע" ... ולא יינקו גם יו"ר
ביה"ד הארצי של הלשכה – ולמעשה גם הלשכה כולה – אשר מפקידים את הדין
המשמעתי בידי מנבלי-פה צבועים – כעו"ד ד"ר חיים
משגב, אב"ד בביה"ד הארצי של הלשכה, אשר ישב לדין גם באחד התיקים
הנדונים כאן – אשר מפיהם יוצאים שיקוצים, גידופים והכפשות (כדגימת-האקראי,
שתי פסקאות למעלה מכאן, וכפי שיובא בהמשך, ובנספחים לבקשה זו) אבל הם
מתיימרים להיות מחנכי-הדור (לגבי אחרים!!!). 6.
נעבור עליהם, כסדרם,
ונראה כי הדבר היחיד הטוב אשר יכול לצאת מהערעורים האלה – אשר אחת דינם להביא
למחיקה למחיקה של כל ההליכים דנן – הוא רמז למחוקק להעביר את כל נושא הדין
המשמעתי של עורכי-הדין לידי המדינה, כי רק כך יובטח שוויון לכל בפני החוק:
חופש-הביטוי לכולם, או לאף-אחד. הרי מן המפורסמות היא שגם
הציבור הרחב אינו מאמין למוסד הדין המשמעתי של הלשכה ("עורכי-הדין שופטים
את עצמם"), ומדוע לא לעשות את הדבר אשר ירצה גם את עורכי-הדין מן השורה,
וגם את הציבור הרחב, בבחינת "קול המון כקול שדי"? התשתית לבקשה זו הינה פניותיו
של הח"מ אל ארבעת הקובלים לפי חוק הלשכה, על מנת שיעמידו לדין את
שועי-הלשכה על התבטאויות החמורות אלף מונים מההתבטאויות אשר יוחסו לח"מ
– בערעורים דנן (שהרי נפסק כי מעמדו
הציבורי של עורך-דין מגביר את ההשפעה של התבטאויותיו, ולכן הינו שיקול-לחומרה), אך
הם נוקטים יחס של איפה-ואיפה לטובת המיוחסים והמורמים, ולרעת כל האחרים. "פרנסיה של אוליגרכיה המורכבת ממספר שופטים
ופרקליטים בכירים משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של
הדמוקרטיה הישראלית כעולה על רוחה". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין 7.
בפסק דינו בבג"ץ
5432/03 ו-בג"ץ 5477/03 (פרשת פלייבוי הידועה) אומר כב' השופט מ'
חשין: "2. ... נוסחה זו שהחוק מורה אותנו בה פורשת רשת
של איסור, והשאלה הנשאלת היא אם שידורי "פלייבוי" עולים ברשת או אם
עוברים הם מבעד לחללים שבה. לכאורה, אין פשוט מפתרונה של הקושיה. נחזה בשידורי
"פלייבוי"; נציב לידם את נוסחת-האיסור; נקרב את אלה אל זו – והפתרון
יציג עצמו לפנינו כמו-מאליו, חד ונקי.
האמנם כך? "3. ענייננו עתה הוא בסוג מיוחד של
פורנוגרפיה, ומכבר ידענו כי פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. ולא רק של
גיאוגרפיה אלא של זמן ותקופה אף-הם. פורנוגרפיה תלויית-מקום ותלויית-תקופה היא.
השקפותיה של החברה מעת-לעת הן שתקבענה ותכרענה. VOX POPULI, VOX DEI: קול העם – קול האלוהים הוא. דומני שנוכל לשער מה היה פוסק
בית-משפט באנגליה בתקופתה של המלכה ויקטוריה, או, מה יפסוק בית-משפט במדינה
שרוחה של ויקטוריה שליטה בה. לו אני שופט בתקופתו של אברהם אבינו, אוכל אך לשער
מה הייתי פוסק; כך בתקופתם של עזרא ונחמיה; כך בתקופתו של רבי יהודה נשיא; כך
בתקופת העליה השניה; כך ביישוב היהודי בחברון בתחילת המאה שעברה. אינני בטוח אם
בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה - לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה
- היה בית-משפט פוסק כפי שאנו פוסקים כהיום הזה. ואינני מכַוון לרוחות החוקה
הנושבות במחנה בימים אלה. מכַוון אני לקול העם, פשוטו כמשמעו. אכן, ענייננו אין
הוא - בעיקרו - בפרשנות חוק במובנה המצומצם: בביאור, בהוריה, בפיענוח לשון.
ענייננו אף אין הוא, בעיקרו, בדוקטרינות או בעקרוני-יסוד החותכים את המשפט
לאורכו ולרוחבו. כלל וכלל לא. רשת האיסור שפרש החוק מעמידה לפנינו "ריקמה
פתוחה", ונוסחת האיסור תימלא תוכן - בעיקרה - בחומרים שהם מעבר לחצרהּ של
הרשות השופטת. שומה עלינו, השופטים, לצאת למסע אל הרחוב, אל הסיפרות, אל השירה,
אל העיתונות, אל הרדיו והטלוויזיה, אל שיחות-היום. "נזכור
כי בימינו, ולא לפני זמן רב מאוד, היה סיפרו של D.H. LAWRENCE: LADY
CHATTERLEY’S LOVER
סיפרות תועבה ממש; ואילו היום - היום שחוק
יימלא פינו. על אלה נאמר בפרשת קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור
(בג"ץ 606/93, פ"ד מח (2) 1, 30): 'הזמנים
עוברים חולפים, סידרי חברה מתהפכים, דרכיהן של בריות משתנות, אופנות הולכות
ובאות, ולא כימים ההם ימינו אלה ... אנו איננו כאבותינו, בנינו אינם כמותנו,
ונכדינו אינם כבנינו. דור דור ודורשיו דור דור ומינהגותיו'. "וכפי
שהורונו חז"ל: 'פוק חזי, מאי עמא דבר' (ברכות מה ע"א) - צא וראה כיצד
נוהג העם. למותר לומר כי פיענוח קולו ונוהגו של העם לא תמיד יטיל עלינו משימה
קלה, והרי רוחות שונות מנשבות בינותינו. ואולם יש רוח גדולה ויש רוחות שאינן
כה-גדולות". 8.
והנה, מהתלונות אשר
ידובר בהן להלן כי אותו ה"עם", אשר יש "לצאת ולראות כיצד הוא
נוהג", כולל יועץ משפטי לממשלה (בעת שהתבטא כפי שהתבטא) אשר, לימים, היה
לשופט בבית המשפט העליון, שר משפטים וראש לשכת עורכי-הדין בעבר, ראש הלשכה
בהווה, שני אבות-בית-דין בבית הדין הארצי של הלשכה ועוד רבים וטובים – כולם
מכופתרים, כולם מרוסנים ומאופקים, כולם צחי-סגנון, כולם אנשי-כבוד המה. 9.
ואם מוסדות-האתיקה
מסרבים להעמיד אותם לדין אזי אחת מהשתיים: - או שהתבטאויותיהם הן אכן ללא דופי – ומכאן, בבחינת מקל-וחומר
ההתבטאויות נשוא הערעורים דנן הינן כשרות שבעתיים; - או שהתבטאויות הינן חמורות שבעתיים מאלה נשוא הערעורים דנן,
והסירוב לנקוט הליכים משפטיים נגד אלה מעיד על משהו לא-כשר בכל
ה"סיפור" הזה, משהו בגדר "'התנהגות הבלתי
נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות
בנאשם... " – כדברי כב' ביהמ"ש העליון בפסה"ד בתיק על"ע 2531/01,
שמעון חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: פרשת חרמון). 10.
בסע' 14 לפסה"ד בפרשת חרמון נאמר: "...
אכיפתם של כללי המשמעת בידי הגורם המוסמך כפופה לעקרונות כלליים של המשפט
הציבורי ובהם – חובת תום לב, סבירות, מניעות, שיהוי, ואפשר גם הגנה מן הצדק.
הגורם המניע את גלגלי הדיון המשמעתי הינו ה"קובל". הקובל הוא גוף
ציבורי – ועד מרכזי או ועד מחוזי של לשכת עורכי הדין או היועץ המשפטי לממשלה או
פרקליט המדינה (סעיף 63 לחוק). גורמים אלה מפעילים את סמכותם בתחום המשפט
הציבורי וכפופים לאמות מידה בסיסיות הקבועות בו, בין היתר, ביחס ליוזמה שהם
נוקטים בהגשת קובלנה משמעתית. עקרונות אלה מתחום המשפט הציבורי עשויים להיות
בעלי משמעות, בין היתר, בתחימת מסגרות זמן סבירות לנקיטת הליכי משמעת כנגד עורך
דין שפשע, כדי להבטיח, מצד אחד, הגשמת תכליות הדין המשמעתי, ומצד שני – לשמור על
קיום הליך הוגן ומניעת עיוות דין ופגיעה בלתי ראויה בנאשם, הכל כעולה מנסיבותיו
המיוחדות של הענין. נבחן מצבים אלה". 11. בסע' 15, שם, נאמר: "על הקובל בדין המשמעתי על פי חוק
לשכת עורכי הדין להפעיל את הליך המשמעת בכפיפות לעקרונות תום הלב. עקרונות אלה חלים
על כל מתדיין בהליך אזרחי ... . הדעת נותנת כי עקרונות אלה יחולו, מקל וחומר, על
הקובל הציבורי, המייצג בנקיטת ההליך את האינטרס הציבורי. כזה הוא הקובל בדין
המשמעתי של לשכת עורכי הדין. (בג"צ 8242/99 עו"ד אורון נ' ועד מחוז
תל-אביב, פד"י נג(5) 602, 604). "...
אולם גם אם תכליתו העיקרית של הליך המשמעת היא להגן על התדמית הראויה והתיפקוד
הנאות של השירות המקצועי, גם מאחוריו ניצב אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של
גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו. גם הוא
זכאי להליך שיפוטי תקין והוגן בעניינו. תקינותו של ההליך תלויה, בין היתר, באופי
ובטיב היוזמה הננקטת על ידי הקובל בהגשת הקובלנה המשמעתית. ... הקובל בדין
המשמעתי מחוייב מכח המשפט הציבורי ...
סבירות הליכי משמעת מבחינת עיתויים עומדת
לבחינה מהיבט דיני השיהוי שמקורם במשפט הציבורי, ומדיני ההגנה מן הצדק, השאולים מן המשפט
הפלילי". 12. בסע' 17, שם, נאמר: "רעיון
השיהוי במשפט הציבורי משתלב בעקרון 'ההגנה מן הצדק', שמקורו במשפט הפלילי,
והישים, בשינויים המחוייבים, גם לדין המשמעתי. עקרון ההגנה מן הצדק נועד במהותו
לתת כח בידי בית המשפט לבטל אישום פלילי כנגד אדם מקום שהגשתו לוקה באי סבירות
קיצונית הגובלת בפגיעה באמות מידה בסיסיות של צדק והגינות כלפי הנאשם. טענת
ההגנה מן הצדק מבוססת, בין על אדנים של השתק, ובין על שיקולים של צדק. תוצאותיה
של הגנה זו הן כי נאשם לא יועמד לדין פלילי, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. היא
מקנה שיקול דעת לבית המשפט לעכב את הליכי המשפט מקום שלא ניתן לתת לנאשם משפט
הוגן, או מקום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הגנה זו תחול
במשורה, בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד. "בע"פ 2910/99 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 221,
359-360) נדונה ההגנה מן הצדק, ואלו דבריו של בית המשפט, שם, בעמ' 370: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות
העקרון הידוע של 'הגנה מן הצדק'.... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל
אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל
שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול
המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע...
הוא מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית שיש בה
משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". "אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות הענין, לפגוע
פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבים מניהול
הליך פלילי תקין. "רעיון
ההגנה מן הצדק, במהותו, ישים גם להליך המשמעת. אף שתכליתם של דיני המשמעת אינה
חופפת במלואה את תכלית ההליכים
הפליליים, הרי גם במוקד הליכי המשמעת עומד אדם הנותן דין על מעשיו. התנהגותו
עומדת למבחן בראי כללי המשמעת המחייבים בארגון המקצועי שהוא משתייך אליו. אם
יורשע, הוא צפוי לענישה משמעתית העלולה להיות הרת-משמעויות בחייו ובהמשך דרכו
המקצועית. גם אדם העומד לדין משמעת זכאי להגנה מן הצדק, אם ובמידה שההליך הננקט
נגדו עומד בסתירה בולטת לדרישות הצדק וההגינות, ואף בלא קשר הכרחי לשאלת עצם
אחריותו להפרת כללי המשמעת. גם בתחום זה, כבמישור הפלילי, ההיזקקות לטענה זו
תוגבל למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, ולא תיעשה כענין של יום ביומו. גם במסגרתה יידרש איזון ראוי בין עוצמת הפגיעה
בנאשם עקב ההליך הלקוי לבין כובד משקלו של האינטרס הציבורי במיצוי הדין המשמעתי
עמו. (להתייחסות בית המשפט להחלת הגנה מן הצדק בהליכי משמעת, אף בלא להכריע
בסוגיה זו, ראו בג"צ 503/98 בן חיים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין;
עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פד"י נז(3) 817, 847)". 13. בהמשך הדברים, בסע' 18, מדובר גם על "אמות מידה סבירות המתחייבות
באכיפת דין המשמעת", על פגיעה
ב"עיקרי הצדק וההגינות הנדרשים לקיום הליך משמעת", על הליך אשר נקיטתו
"איננה סבירה ואיננה מידתית", ועל " יחס ראוי בין פגיעתו בפרט
לבין התועלת העשויה לנבוע מכך לאינטרס הציבורי". 14. והשורה התחתונה, בסע' 19, שם: "משקלם
המצטבר של גורמים אלה מצדיק לטעמי את ביטולם של הליכי המשמעת כנגד המערער. אציע
לחברַי לקבל את הערעור,לבטל את פסקי הדין של בתי הדין למשמעת המחוזי והארצי,
ועימם גם את הליך המשמעת שננקט כנגד המערער על ידי הועד המחוזי...". "שוב נרקמת הקומבינה בבית המשפט העליון, ושיתוף
הפעולה בין נציגיה של "קואליציית השלום" לבין שופטיו שוב יוצא
לדרך". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין הקל-וחומר:
התלונות נגד שועי-הלשכה והיחס המפלה 15.
בפרשת חרמון, יש לציין ולהפנים,
עמדו זכויות דיוניות
ו"ציפיות" מול הליך אשר תשתיתו בהרשעה חלוטה בעבירת רצח – ויכלו
לו, כי הפגיעה בזכויות האלה, ובציפיות האלה, נכנסה, בעיני בית משפט נכבד זה,
בגדר "מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות
שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". 16.
ואם שיהוי-סתם, אפילו מתמשך ורב, נכנס לגדר אותה "התנהגות
שערורייתית" – יחס של איפה-ואיפה, כפי שנראה בהמשך, לא כל שכן. ולא
רק יחס של איפה-ואיפה, אלא גם צביעות, התחסדות, חוסר תום-לב וכל כיו"ב. 17.
להתנהגות השערורייתית הזאת שותפים הן הקובל הממשלתי (על שני אגפיו,
אבל במיוחד מוסד פרקליט המדינה, אשר היה מאוייש, במועדים הרלוואנטיים לענייננו,
ע"י גורמים שונים, ומשום כבודם הם ייקראו כאן בשם הכללי "פרקליט
המדינה"), והן הוועד המחוזי של הלשכה, הוא הקובל המסויים אשר הגיש את
הקובלנות נשוא ערעורים אלה. 18.
כמי שחרד לכבוד-המקצוע לא פחות מעסקני הלשכה פנה הח"מ אל כל
ארבעת הקובלים המוסמכים, לפי חוק לשכת עורכי-הדין (להלן – חוק הלשכה), בדרישה
להעמיד לדין משמעתי עורכי דין אשר חטאו יותר – והרבה יותר – מהח"מ, למען
יהיה יחס שווה לקטן ולגדול, ולבל יהוון מוסדות האתיקה של הלשכה עוברין על לא
תישא פני גדול. 19.
יצויין כי בתלונותיו של הח"מ אל כל ארבעת הקובלים
המוסמכים, כאמור, בדרישה להעמיד לדין משמעתי עורכי-דין מסויימים, עמד הח"מ
על כך שלא מקובלים עליו ה"הסדרים" הפנימיים בין הקובלים, לפיהם הוועד
המחוזי הוא הקובל, וכל האחרים פטורים. כמובן שהח"מ הוסיף כי אם קובל אחד
הגיש קובלנה, פטורים האחרים, שהרי לא יעלה על הדעת להגיש נגד אותו הנאשם מספר
כתבי אישום על אותו המעשה. 20.
מלשכתו של הקובל הממשלתי א' (היועץ המשפטי לממשלה) מפנים את
הח"מ, על כל תלונה ותלונה, ללא הבחנה, אל הלשכה. מלשכתו
של הקובל הממשלתי ב' (פרקליט המדינה) לא קיבל הח"מ אפילו תשובה פורמאלית
על אף אחת מתלונותיו. קובל
הלשכה א' (הוועד המרכזי של הלשכה) ניסה ללכת בדרכו של הקובל הממשלתי א', אך לאחר
כמה סבבים של מכתבים, אשר נמשכו חודשים ארוכים, הואיל זה, בטובו, להעמיד את
תלונותיו של הח"מ על סדר היום (או, למצער, את השאלה אם את סמכותם המקבילה
של הקובלים יש להפעיל "בטור" או "במקביל"). קובל
הלשכה ב' (הוועד המחוזי של הלשכה) הירושלמי דחה תלונה אחת, ללא
הנמקה-של-ממש. קובל
הלשכה ב' (הוועד המחוזי של הלשכה) התל-אביבי – הוא הקובל דנן – דחה חלק
מהתלונות, ללא הנמקה של ממש, ואילו על אחרות טרם קיבל הח"מ כל התייחסות
עניינית, למרות שכבר עברו המועדים הקבועים בדין. בית המשפט העליון של מדינת ישראל, לא מצליח, משום מה,
לראות את מה שכל אדם ... יכול, וצריך, לראות, גם כאשר אין לו את ההשכלה המשפטית
שבה מתהדרים שופטיו. עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין 21.
נתחיל בחלקו של הקובל המסויים דנן, זה אשר הגיש את הקובלנות
האלה, בהתיימרו להגן על "כבוד המקצוע", ועל צחות ה"סגנון" של
חברי הלשכה, ונראה על מה הוא מוכן להבליג, כאשר מדובר בבכירי-הלשכה,
המקורבים-למלכות. סאגה
של איפה-ואיפה, צביעות והתחסדות, דוגמה ו"מופת" ל"מבחן 'ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות
שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... ". הדעת
אינה סובלת שאמירות כגון "עשה מלאכתו רמייה, כלשונו של כב' הנשיא (זוסמן)
ז"ל" תיחשבנה כ"לשון ביבים", ואילו אמירות כגון "האורוות
של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה" תיחשבנה כשרות-למהדרין. הדעת
גם אינה סובלת מצב בו מתיימרים לקיים הלכה לפיה מעמדו הציבורי של בעל
ה"סגנון" הינו שיקול-לחומרא, אבל במציאות מתחשבנים דווקא עם הקטנים,
ואילו הנבחרים, בעלי המעמד הציבורי הרם – להם הכל שרי. וזהו
חטאו – פשעו – העיקרי של הקובל דנן. 22.
ביום 27.2.04 פנה הח"מ אל כל ארבעת
הקובלים המוסמכים, לפי חוק לשכת עורכי-הדין (להלן – חוק הלשכה), בדרישה
להעמיד לדין משמעתי את עו"ד ד"ר חיים משגב, על
סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי-מאופק ובלתי-מרוסן, אשר בא לידי ביטוי ב-61 מאמרים אשר
פירסם ברחבי האינטרנט, באתר ידוע ופופולארי, אשר מונה רבבות כניסות
מדי-יום. 23.
עיון באותם המאמרים יגלה כי המאמר ה"עדין" ביותר שבהם
הוא בוטה ומשתלח שבעתיים מכל מה שהח"מ כתב, אמר ופרסם במשך כל ימי שני
חייו. הוסף
לכך את מעמדו הציבורי של מר משגב (מגיש תוכניות פופולאריות ברדיו
ובטלוויזיה, מרצה בפקולטאות למשפטים וכו') ואת התפוצה האדירה לה זוכים מאמריו,
וכבר מצאת חוסר פרופורציה אדיר בין רדיפתו של הח"מ על קטנות-יחסית, לבין
השתיקה בעניינו של עו"ד ד"ר חיים משגב. 24.
ולפני שנציג "דגימות" מפרסומיו של משגב, לא למותר לציין כי הוא
נמנה על צמרת העסקונה של לשכת עורכי-הדין, זה עשרות בשנים. 25.
אבל כל האמור אינו אלא "כסף קטן" לנוכח העובדה שמר
משגב הוא לא רק אב-בית-דין בבית הדין הארצי של הלשכה – מוטאטיס-מוטאנדיס משהו
כמו שופט בכיר בבית המשפט העליון של המדינה – אלא גם אב-בית-הדין אשר דן (ואישר
את ההרשעה וגם את העונש, בכפוף ל"החפפה" להשעייה אחרת) באחד התיקים
נשוא הערעורים דנן (על"ע 2025/04+738/04). 26.
צריכות להיות חוצפה ועזות-מצח בלתי-רגילות להרשיע – או לאשר הרשעה
– על קטנות, כאשר השופט עצמו חוטא בגדולות. תארו לעצמכם מצב בו שופט של בית
המשפט העליון, אשר יושב כאב-בית-דין בתיקי על"ע, ומרשיע בקטנות, מפרסם
ברבים 61 מאמרים בהם הוא מייחס לבית המשפט העליון – כפי שעשה מר משגב – "קומבינה
פוליטית" עם השמאל, עם העיתונות, עם הפרקליטות והמשטרה – ועם מי לא: עוד
לפני המאמר הראשון, עוד לפני האות הראשונה, הוא היה "עף על טיל" –
ובבושת-פנים. 27.
אבל חבריו של מר משגב, הרשום במחוז ת"א של הלשכה,
אלה אשר רודפים עד-חרמה את הח"מ, יחפו עליו עד הסוף, ונשאלת השאלה איזו
זכות מוסרית יש להם לרדוף את הח"מ על דברים אשר מתגמדים מול דבריו של משגב. תלונתו
של הח"מ נגד משגב מצורפת כנספח א' לבקשה זו. אל
התלונה מצורף גם המאמר המקושר אליה ("מי אתה, עו"ד ד"ר חיים
משגב"), שהוא ריכוז, עם מעט פרשנות, של "דגימות" מ-61 מאמריו
של משגב אותם הוא פרסם בשלוש השנים אשר קדמו לתלונה (תדירות של אחת-לשבועיים!)
מעל בימה אחת בלבד – ואין אנו יודעים מה הוא פרסם מעל במות אחרות. הטקסט
המלא, עם הדגשות של הח"מ ועם קישור למאמרים המקוריים, במקום הימצאם
באינטרנט, הוגשו – כדי להקל על העיון וכדי לחסוך בנפח – בדיסקט אשר צורף להודעת
הערעור על"ע 2025/04 – שהוא, כרונולוגית, אחרון הערעורים הנדונים כאן – אשר
מר משגב היה אב-בית-הדין במותב ביה"ד הארצי אשר נתן את פסק-הדין נשוא
אותו ערעור. הוועד
המחוזי – הקובל דנן – הזדרז להשיב כי הוא לא רואה כל עבירה על האתיקה המקצועית
בפרסומים האמורים של מר משגב, ובביטויים אשר בהם (למשל: "האורוות
של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה"). תשובתו
של הקובל דנן בעניין משגב מצורפת כנספח ב' לבקשה זו. 28.
אחרי תלונתו של הח"מ על חיים משגב, הגיש
הח"מ תלונה גם נגד עו"ד
אברהם פכטר, על אשר, באתר אינטרנט ידוע, פירסם מאמר בו אמר כהאי
לישנא: "הפירות הבאושים של החלטת בג"צ בנושא הסרט ... – כבר נושאים
פרי", ובמקום אחר, שם הוא אומר: "... מאחר ובג"צ ברצותו לחיות באולימפוס אקדמי
... תוך ניתוק מהמציאות וההתרחשויות בה - מתיר את הצגת
הסרט ... וטופח על שכמו הנאור והליברלי, תוך פגיעה בצה"ל, בלוחמי המילואים
שבחיים ובמיוחד באלה שחרפו נפשם - על שמירת ביטחון המדינה ופגיעה בחפים מפשע -
ושמירה על כללי מלחמה". וגם מוסיף ומשתלח בחבר-לשכה אחר, אשר אמנם חטא בעבר,
אבל שילם את חובו לחברה (וגם ללשכה), ואף נבחר לכנסת בבחירות דמוקרטיות – הכל
בגלל דיעותיו הפוליטיות, השונות מדיעותיו של מר פכטר עצמו (וגם משל הח"מ,
אבל זה עניין בפני עצמו, שאינו לענייננו). עו"ד פכטר, מציג את עצמו,
במאמריו המתפרסמים ברבים, כ"עורך דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי
וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן
פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות". והמעניין
גם כאן: גם מר פכטר, כעמיתו מר משגב, הוא לא רק אב-בית-דין בבית הדין הארצי
של הלשכה – אלא גם אב-בית-הדין אשר דן (ואישר את ההרשעה ואת גזר-הדין) בתיק אחר
נשוא הערעורים דנן (על"ע 4743/02) – שהוא, כרונולוגית, הראשון
מהערעורים דנן. תלונתו של
הח"מ נגד פכטר מצורפת כנספח ג' לבקשה זו. תשובתו
של הקובל: "הננו מתכבדים להודיעך כי הביטוי 'פירות באושים' אינו בגדר
דברי בלע ו/או ניבול פה ולכן אינו ביטוי החורג מהמותר". אבראבו
לחופש-הביטוי לעורכי-הדין במחוז ת"א!!! נשאלת
השאלה מדוע הם לא התייחסו גם לחלק האחר של התלונה, המתייחס לדברים האלה של מר
פכטר: "... מאחר ובג"צ ברצותו לחיות באולימפוס אקדמי ... תוך ניתוק מהמציאות וההתרחשויות בה - מתיר את הצגת הסרט ... וטופח על שכמו הנאור והליברלי, תוך פגיעה
בצה"ל, בלוחמי המילואים שבחיים ובמיוחד באלה שחרפו נפשם - על שמירת ביטחון
המדינה ופגיעה בחפים מפשע - ושמירה על כללי מלחמה", ונשאלת
גם השאלה מדוע עם עו"ד שמחה ניר הם מתחשבנים על קטנות-שבקטנות, כאשר עם
המיוחסים הם נוהגים אחרת לגמרי. תשובתו
של הקובל בעניין פכטר מצורפת כנספח ד' לבקשה זו. 29.
אחר תשובתו של הקובל לתלונתו של הח"מ בעניין מר משגב פנה
הח"מ אל הקובל, תחת הכותרת "יחסכם אלי ואל עו"ד חיים משגב –
איפה ואיפה", בדרישה "למשוך את ערעוריכם התלויים נגדי, ולהודיע
לכב' בית המשפט העליון כי אתם מסכימים לקבלת ערעורי התלויים ועומדים כעת,
ולזיכויי מכל ההאשמות בהן הואשמתי בתיקים אלה" (ואלה, כמובן, הערעורים
דנן). פנייתו
של הח"מ אל הקובל מצורפת כנספח ה' לבקשה זו. בשלב
זה הבין הקובל, מן הסתם, כי הוא בבעיה קריטית של איפה-ואיפה: המכתב הבא אל
הח"מ כבר יצא בדואר רשום, ובו מנסה הקובל "לרדת מהעץ",
כביכול – אבל למעשה כדי להמציא לעצמו אליבי. וכך,
בין השאר, נאמר באותו המכתב: "אם ברצונך כי נבדוק את תלונתך עליך
ל...". מכתבו
של הקובל מצורף כנספח ו' לבקשה זו. על
המכתב הזה ענה הח"מ כהאי לישנא: "למכתבך מתא/19 מיום 18.4.04, בו אתה
מתייחס למכתבי מיום 21.3.04, אבל באותו מכתב עו"ד פכטר לא מוזכר כלל. "אני
תוהה על מה מכתבם נשלח אלי בדואר רשום, כאשר מכתבים דומים – לפניו ואחריו – לא נשלחים כך,
אלא אם כן מצפונכם רע, ואתם מכינים אליבי, למקרה שדרישתי, כאמור במכתבי
הנ"ל, תגיע לדיון משפטי. "לידעתכם: במכתבי הנ"ל לא השגתי על כך שאינכם נוקטים הליכים
משמעתיים נגד עו"ד משגב, וכיום גם אין לי השגות על כך שאתם לא נוקטים
הליכים נגד עו"ד פכטר. יתירה מזאת – אם באמת הייתם מגישים נגדם קובלנות,
אני הייתי עולה על הבריקדות, על כך שאתם סותמים את הפה לעורכי-הדין, בגלל שתוכן
דבריהם אינו מוצא חן בעיניכם. "בסך-הכל רציתי להראות את הצביעות שלכם. "אני לא ממונה על האתיקה (במרכאות או
בלעדיהן) שלכם, ואם אתם חדרים להתנהגותם של עורכי-הדין – תנהלו את החקירות
בעצמכם, ואני, מצידי, נתתי לכם הפנייה מדוייקת אל המקום בו הדברים נמצאים, כך
שדרישתכם 'לצרף לתלונה את חומר הראיות' הינה התחמקות והתחכמות. "גם דרישתכם 'להפנותכם להתבטאויות שבחומר' היא צביעות, כי
כאשר אני דורש מכם את אותו הדבר, אתם טוענים ש'הכל פסול'. "אתם תתייחסו לכל פנייה שלי, גם אם מופיע
בה שמי בלווית התואר עו"ד, ואם אתם סבורים כי אני מושעה – אתם יכולים לפנות
למשטרה, אבל לפני שאתם עושים כן כדאי לכם לעשות את כל שיעורי-הבית, כי
תלונת-שווא היא עבירה חמורה בהרבה, ולפי שתיקתכם סביב החומר שבידכם ברור לי כי
אתם שומרים את האופציה ההפוכה, ואשר יהיה לכם נוח הדבר, אתם עצמכם תטענו
שההשעייה שלתי היא VOID, ולכן אני ממשיך להיות
עורך-דין, ולעבור עבירות אתיות. "אני מכיר את הטאקטיקה הזאת". מכתבו
זה של הח"מ מצורף כנספח ז' לבקשה זו. על המכתב הזה עונה יו"ר הקובל במלים האלה: "הרינו
מתכבדים
להודיעך, כי ועדת האתיקה רואה באמור בפיסקה השלישית למכתבך חזרה מהתלונה נגד
עוה"ד הנ"ל" (לא צויין מיהם "עוה"ד הנ"ל, אבל
ברור שהכוונה היא למשגב ולפכטר – ש' נ'). וגם מוסיף לפיסקה
הזאת שלוש פיסקאות בעניין אשר אינו רלוואנטי לנושא. מכתבו זה של יו"ר הקובל מצורף כנספח ח'
לבקשה זו. על כך עונה הח"מ, בין השאר: "אז
לידיעתכם:
אני לא חזרתי בי משום תלונה, אני רק קיבלתי בהכנעה החלטתו של גוף סטאטוטורי
מוסמך (עם ביקורת על צביעותו), ביודעי כי תלונתי עדיין תלויה ועומדת בפני 3
גופים בעלי סמכות מקבילה. "אז
אל תחפשו ואל תבנו לכם אליבי: אם אתם באמת ובתמים
חרדים ל'סגנון' של חברי הלשכה, אתם לא זקוקים לתלונה – לא שלי ולא של כל אדם אחר
– כי תלונותי נגד 2 הנ"ל מהווים גם 'ידיעה על עבירת-משמעת שלא בדרך תלונה',
אשר 'הגיעה לקובל', כאמור בכלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי-הדין
המשמעתיים), תשכ"ב-1962, ובתור 'ידיעה' הם בלתי-הפיכים, אפילו אם חזרתי בי
מהם (ולא חזרתי!!!). "בכל
מקרה, אין בכוונתי לפנות
לבג"ץ, כדי לאכוף עליכם ניהול הליך משמעתי נגד השניים, כך שלהבדל בין
'תלונה' לבין 'ידיעה' אין כל נפקות, וצביעותכם זועקת לשמיים". וגם מוסיף מספר מלים-כדרבנות בתשובה לעניין
הלא-רלוואנטי הנ"ל, ומסיים באלה: "בכלל,
כאשר פושעים אשר ישבו בכלא בגלל
שזייפו תוצאות בחינה בדיני ישראל, וקיבלו במירמה אישורי-התמחות, מקבלים מכב' ביהמ"ש
העליון אישורי-התמחות רטרואקטיביים – הגיע הזמן שתתחילו לבדוק את עצמכם. "כי
מה שאתם עושים רחוק מאוד מלהיות אתי – לפי כל קריטריון". הדברים האלה, יש לציין, נאמרו לפני שפסה"ד בעניין שמעון
חרמון (על"ע 2531/01 הנ"ל) הגיע לידיעתו של הח"מ. מכתבו זה של הח"מ מצורף כנספח ט'
לבקשה זו. על התגובה הזאת עונה הקובל במכתב נוסף (נספח
י' לבקשה זו), בו הוא פותח ב"סדרת חינוך" לח"מ
בנושא הלא-רלוואנטי הנ"ל, ומסיים בסעיף האחרון, הנוגע לתלונות בעניין משגב
ו-פכטר: "אשר לטענותיך בעניין התבטאויות
עוה"ד משגב ופכטר, אנו חוזרים על עמדתנו כפי שבוטאה במכתבינו הקודמים אליך
ואין לנו מה להוסיף על כך". ותשובתו של הח"מ (נספח י"א)
אמנם מתייחסת גם לעניין הלא-רלוואנטי, אבל בראש-וראשונה היא דנה בעניין משגב
ו-פכטר: "אתחיל
מהסוף: בעניין משגב ופכטר אמרתי במכתבי
נשוא מכתבך כי "קיבלתי בהכנעה החלטתו של גוף סטאטוטורי מוסמך (עם ביקורת על
צביעותו), ביודעי כי תלונתי עדיין תלויה ועומדת בפני 3 גופים בעלי סמכות
מקבילה". לא ביקשתי מכם עיון-מחדש בהחלטותיכם, וממילא גם לא להוסיף על
אשר נאמר עד כה. "אני
מודה לכם, איפוא, על שהשארתם לי את המילה האחרונה בנושא. תמשיכו כך!". ועל מכתב זה הקובל אפילו לא טרח לענות. יצויין כי מאז מכתבו של הח"מ (נספח
י"ד הנ"ל) אין עוד הקובל מעיר לח"מ על מכתביו
הלא-חתומים, בידעו כי צדקת טענתו-הוא בעניין זה תגרור את צדקת טענתו של
הח"מ כי הוא אינו מושעה. בנספח י"ד הנ"ל אמר
הח"מ לקובל: "אני שואל את עצמי, בכל הכבוד, איכן גבול הבושה. ·
כאשר פסק-דין, שהוא מסמך סטאטוטורי החייב חתימה,
הן מעצם היותו מסמך סטאטוטורי והן מכוח הדין הספציפי, אינו חתום – זה בסדר
גמור, לשיטתכם, אבל כאשר מכתב הנשלח ע"י אדם פרטי אינו חתום – זה
פגם ללא תקנה, לשיטתכם". ולא צריך להיות גאון משפטי כדי לקלוט מה גלום
בדברים האלה, ולמה כדאי לקובל להפריח "מנטרות", ולשתוק כאשר הוא נדרש
להגן עליהן. 30.
התלונה הבאה הייתה נגד עו"ד זהבה גור,
אשר, בהליך משפטי, האשימה את משטרת ישראל בהעלמת מידע מבית המשפט, ובכך פגעה
באמון הציבור במשטרת ישראל, אמון שהוא הנכס החשוב ביותר שיש לה. תלונתו
של הח"מ מצורפת כנספח י"ב לבקשה זו. תשובתו
המשונה והחמקנית של הקובל בעניין עו"ד זהבה גור מצורפת כנספח י"ג
לבקשה זו. תגובתו של הח"מ מצורפת כנספח י"ד
לבקשה זו. על
התגובה הזאת ענה הקובל בנספח ט"ו. דא
עקא, כעולה מן הפתיח למכתבו של הח"מ לראש הלשכה (מיום 31.3.04, משולב בנספח
כ"ד, להלן) לא קלט הח"מ במה המדובר, והקובל לא טרח
להבהיר את אשר צריך היה להבהיר במכתבו – ונתבקש להבהיר (במכתבו אל מר ארד-אילון
(יו"ר ועדת האתיקה הארצית) של הח"מ, מיום 31.3.04, גם הוא משולב בנספח
כ"ד, להלן). יחד
עם זאת, ברור כי תשובתו של הקובל (נספח ט"ו האמור) לא
הייתה רצינית: התלונה הזאת הרי נשלחה בדואר אלקטרוני, ולבד מההפנייה אל גליון הארץ
אשר תאריכו ניתן, היא גם הכילה קישור ("לינק") חי אל אתר עיתון הארץ
– קישור אשר בלחיצת-עכבר היה מביא את הקורא אל המקור (אפילו אם היה מתעצל
להקליד את הלינק הזה). יתירה מזאת, כפי שנראה בנספח כ"א להלן
(שהוא תשובה לתלונות שבנספחים י"ט ו-כ'), כאשר מר בומבך
אכן רוצה להתייחס לתלונה, הוא מסתפק בהפנייה למקור (אפילו בלי לינק-להקלקה), ולא
מבקש את המקור עצמו. אז
גם כאן ברור שהקובל מציג תלונה "ציבורית" כתלונה "פרטית"
שהיא מעניינו הפרטי של המתלונן בלבד, אך-ורק משום שהוא מחפש
"אליבי" להימנעות מהגשת קובלנה, בלי שהדבר יסבך אותו באיפה-ואיפה. 31.
התלונה הבאה הייתה נגד עו"ד
אליקים רובינשטיין,
על אשר, על פי הארץ מיום 8.2.99, השתמש בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק
ובלתי מרוסן, ובין השאר גם בביטויים כגון: "מעשה
נבלה", "זיוף מאסיווי", "מסמכים המטילים שיקוצים", "פגיעה מרושעת",
"הוטל רפש ושיקוץ", "עומדים ככלי ריק", "תוצר של הבל
פה ועט חסר שחר", "עלילה שפלה", "התלהמות ציבורית",
"קלות פה וקלות עט" ... בתחילה
קיבל הח"מ תשובה כי ועדת האתיקה שליד ועד מחוז ירושלים מצאה כי התנהגותו של
עו"ד רובינשטיין הגיעה לכדי עבירה על האתיקה המקצועית "אשר תצדיק"
הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי. ומה
פשר הדיבר עבירה ... "אשר תצדיק"? תשובה:
אכן יש עבירה, ואנחנו לא שוללים מעצמנו את האופציה להעמיד חבר-לשכה לדין על
דברים כאלה, אבל במקרה המסויים הזה היא לא תצדיק העמדה-לדין. ומה
מאבחן את המקרה המסויים הזה משאר המקרים? העובדה שהנילון היה עד לאחרונה
היועץ המשפטי לממשלה, ואו-טו-טו הוא שופט בבית המשפט העליון. יצויין
כי בהמשך, לבקשתו של הח"מ, הועבר הנושא למליאת הוועד המחוזי, אך זה אימץ את
החלטתה של ועדת האתיקה – והדבר היה כאשר בחירתו של הנילון לביהמ"ש העליון
כבר הייתה עובדה מוגמרת. העתק
ההתכתבות עם הקובל הירושלמי מצורף כנספח ט"ז לבקשה זו. 32.
התלונות הבאות של הח"מ (לאור זהות ה"טיפול" בהן
הן מצורפות יחדיו, כנספח י"ז) הן נגד אלה: ·
עו"ד דוד ליבאי, על אשר, מעל דוכן הנואמים בכנס לשכת עורכי-הדין באילת, אמר: "מביאים חשוד לבית משפט
וחוקרים אותו על מסמכים. רותמים
את השופט כעזר למשטרה בחקירתה. בית המשפט מחייב חשוד לעבוד בשביל המשטרה". ·
עו"ד משה גורלי,
עיתונאי ידוע ולפנים גם דובר מערכת המשפט, אשר, בהארץ מיום 23.5.04, אמר על בית המשפט העליון: "איושם של הכסאות
המגזריים בעליון חיזק, עם זאת, את הומוגניות הממסדית שלו. שני שופטים ושני אנשי
פרקליטות נוספו לבית משפט ממסדי ופרו תביעתי באפיו" (ההדגשות שלי). ·
עו"ד ענבל רובינשטיין, הסניגורית הציבורית
הארצית, על אשר, על פי הארץ מיום 23.5.04,
בידיעה תחת הכותרת שופט מחוזי: 50% מתיקי עבירות מין מסתיימים בעיסקות טיעון,
נאמר מפיה: "גם נאשמים חפים מפשע
מעדיפים לעתים להגיע לעסקות טיעון. זאת משום שהלחץ הציבורי הכבד שנוצר בשנים
האחרונות מונע משופטים לזכות נאשמים בעבירות מין, גם כשגירסת המתלוננת חלשה,
ולכן נאשמים מעדיפים להגיע להסכם במקום להסתכן בגזר דין של 20 שנות מאסר". דברים
שהם מופרכים וחסרי אחריות ומכתימים אלפי קורבנות תקיפה מינית, ומאות שופטים. לתלונות
אלה צורפו העתקים מהמקורות אשר עליהם הן מבוססות, כך שכל התירוצים המפוקפקים
כבר לא ישימים, והנה, למרות שכבר עברו כחדשיים ומחצה מיום קבלתן
אצל\הקובל (אישור-הקבלה מצורף בסוף נספח י"ז), שהם
הרבה מעבר למה שנקבע בחוק ההנמקות, לא טרח הקובל להתייחס אליהן. וזה
אומר כי לקובל הזה ישנה בעייה חמורה ביותר של אינטגריטי. 33.
התלונה הבאה היא נגד עו"ד זאב סגל,
פרופסור למשפטים, פובליציסט משפטי חשוב ומי שמוזכר מפעם-לפעם כמועמד פוטנציאלי
לכהונת שופט בבית המשפט העליון, על אשר, גם הוא מעל דוכן הנואמים בכנס לשכת עורכי-הדין באילת, אמר: "בית המשפט המזכה
אישי ציבור בעבירה של הפרת אמונים נוהג ברפיסות נורמטיבית" (ההדגשה
שלי – ש' נ'). על
התלונה הזאת (מצורפת כנספח י"ח) הח"מ לא קיבל
אפילו אישור-קבלה, אבל מה"הפניות" המרוכזות בנספח כ"ה
אנחנו יודעים שהוועד המרכזי אכן העביר את התלונה אל הקובל. 34.
שתי התלונות הבאות הן נגד אלה: ·
עו"ד ד"ר שלמה כהן, ראש לשכת
עורכי-הדין, אשר, על פי כתבה אשר נתפרסמה באתר אינטרנטי
ביום 12.7.04, תחת הכותרת "בשל הקרע בין הלשכה לשופטים - בוטל טקס לכבוד
השופט ג'ובראן", הטיח, בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן,
ביטויים חמורים ביותר כלפי כב' נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה ויו"ר נציגות
השופטים, השופט מיכה לינדנשטראוס, וכלפי ציבור השופטים כולו, כהאי לישנא
(ההדגשות לא במקור): "פעולתך זו היא המשך למסכת
הצעדים המבישים, חרמות ונידויים, שנוקט ועד השופטים בראשותך במסגרת מאבקו
כנגד בקרה מקצועית, המשוב, שעורכת לשכת עורכי הדין. אלא שבפרשה אחרונה זו הרחקת
לכת ונהגת בדרך בלתי ראויה שאליה לא שיערנו שתגיעו. יתירה מזאת, ניצלת את
מעמדך כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, כדי להפעיל לחצים על ראש העיריה, אשר מן
הסתם תלויה בבתי המשפט, כדי להשיג מטרה כיתתית ובלתי ראויה של ועד השופטים שבו אתה מתפקד
בכובע אחר. "גם במפגשים שניהלנו בחסות שר
המשפטים וגם בהזדמנויות אחרות ביקשנו מכם, נציגי ועד השופטים, שתחדלו
מהתנהלותכם המבישה. חרמות ונידויים אינם יאים לאנשי ציבור בכלל, על אחת כמה וכמה
לשופטים שעיני הציבור נשואות אליהם, ואמון הציבור הוא תנאי לתפקודם התקין. "הפעם התערבתם באירוע
שאינו של לשכת עורכי הדין, אינו שלכם, ושנועד לחגוג את מינויו של חברכם, השופט הערבי הראשון שמונה
לבית המשפט העליון, שופט חיפאי. והנה הצלחת לגרום לכך שהאירוע נדחה, ויתכן
שלא יתקיים כלל. הידד! "טקס דומה בהשתתפות
השופטים ונציגי הלשכה התקיים בנצרת ונשא בו דברים יו"ר ועד מחוז הצפון,
עו"ד זועבי. אני מקווה שוועד השופטים לא ינקוט סנקציות כנגד השופטים בנצרת
שהשתתפו באירוע. "צר לנו שבהתנהלותכם זו גרמתם
נזק נוסף למעמדה של מערכת המשפט, עגמת נפש לרבים ובעיקר לחברכם השופט סלים
ג'ובראן". (מצורפת כנספח י"ט) ·
הוועד המרכזי של הלשכה אשר, על פי אתר אינטרנט ידוע מסר
בתגובה, באמצעות חברי-לשכה אשר זהותם מצריכה בירור (כנראה שדובר הלשכה אחד מהם): "הוועד
המרכזי החליט להקים ועדה לבדיקת העניין. אחד החותמים על המכתב, עו"ד נתי יריב, הוא חבר בוועדה
זו. עד כאן העובדות. מכאן ואילך, דימיון חולני של חברים מתוסכלים. לגבי
שכאלה, אמר פילוסוף ידוע ש'הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל'"
(ההדגשה לא במקור). (מצורפת כנספח כ') הפעם, חרג הקובל מהרגלו, ובשני
אלה: ·
הוא הזדרז להשיב על שתי התלונות
יחד, תוך 18 יום בלבד (לגבי התלונה הראשונה) ותוך 12 יום בלבד (לגבי התלונה
השנייה); ·
הוא השיב
לגופו-של-עניין למרות שלא צורפו ה"ראיות", וכיוון שהתלונה נשלחה בפקס
(ולא בדואר אלקטרוני) גם הלינק שניתן בהן הצריך הקלדה (במקום הקלקה). וזה אומר כי כאשר נוח להם
הדבר, כל התירוצים לא קיימים. תשובתו של הקובל מצורפת כנספח
כ"א. תשובתו של הח"מ מצורפת כנספח
כ"ב, ומראה כי גם כאן יש לקובל בעייה קשה
ביותר של אינטגריטי. 35.
התלונה הבאה היא נגד עו"ד אלי זוהר,
אשר, על פי כתבה במעריב, סופשבוע, מיום 6.8.04,
בסוף עמ' 68, עונה על שאלתו של הכתב בהאי לישנא: "מי שאומר את זה הוא לא רק
נבזה, אלא גם דגנרט". תלונה
זו מצורפת כנספח כ"ג. כיוון שהיא הוגשה רק בימים האלה, טרם יכלה
להתקבל כל תגובה עליה. 36.
בנוסף לכל אלה הובאו במסגרת הערעורים דנן התבטאויות נוספות של
פרנסי הלשכה ושועיה, והן מדברות בעד עצמן. "לשיא, או לשפל, תלוי בעמדת המתבונן, הגיע השופט
אהרן ברק, בעיצומו של 'תהליך השלום' הבייליני". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין חלקם של הקובלים האחרים ב"סאגה" השערורייתית הזאת (א): הוועד המרכזי של הלשכה 37.
ביום 17.3.04, סמוך לתלונה נגד משגב (נספח א'
הנ"ל) פנה הח"מ אל הוועד המרכזי של הלשכה, באמצעות ראש הלשכה, להפסיק
את ביצוע ההשעייה, וזאת "בלי להיכנס לויכוח אם ההשעייה תקפה, אם
לאו", והכל לאור אותה תמונה איומה העולה מהתבטאויותיו של עו"ד
ד"ר חיים משגב, שהוא, כאמור אב-בית-דין בביה"ד הארצי של הלשכה
– ובתור שכזה הוא חייב לשמש דוגמה ומופת ל"פשוטי העם", אבל בפועל הוא
פורק כל עול – והוא גם ישב בראש ההרכב אשר דן באחד הערעורים התלויים ועומדים
כאן. תוך
ימים ספורים (ב-22.3.04) פנה ראש הלשכה אל יו"ר ועדת האתיקה הארצית של
הלשכה, כדי ש"הנושא יטופל בהקדם". יומיים
לאחר מכן (ב-24.3.04) יוצא ממנכ"ל הלשכה אל הח"מ מכתב בו טוען
המנכ"ל כי לוועד המרכזי "אין סמכות להפסיק את ביצוע ההשעייה" ללא
הוראה מבית הדין. כיוון
שנראה היה לח"מ כי זהו אכן סיומו של ה"טיפול בהקדם" (קצת משונה,
כאשר ראש הלשכה מעביר ליו"ר הוועדה, "לטיפול הוועדה שבראשותך",
ותוך יומיים מסתיים טיפולה של הוועדה והתיק מגיע, תוך יומיים, כאמור, אל תחנתו הרביעית),
הוא חזר, ביום 31.3.04 אל ראש הלשכה, ובמכתבו אמר, בין השאר (שגיאות הכתיב –
במקור): "בין-לבין אני מקבל מכתב ממנכ"ל הלשכה -
הובהר לי טלפונית כי הוא נכתב 'על פי חוות דעת משפטית, והחלטת ראש הלשכה' - בו
נאמר כי 'לועד המרכזי אין סמכות להפסיק את ביצוע השעייתך ללא הורה על כך
מביה"ד המשמעתי'. "בהקשר לכך אני מבקש להבהיר: "א.
סמכות-הביצוע של הלשכה היא בידי הוועד המרכזי, ולא בידי ראשד הלשכה, והדבר הובהר היטב
במכתבי הנושא את הכותרת 'איפה ואיפה', ולפיכך מן הראוי היה להעביר את הנושא
להחלטת הוועד המרכזי. "ב. נושע ביצוע פסקי-דין מוסדר בפרק הששי
('ביצוע פסקי-דין') לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים)
תשכ"ב 1962. "ג. שיקול-הדעת אם לבצע פסק-דין הוא בידי
הרשות המבצעת. "ד.
השאלה אינה לוועד המרכזי יש 'סמכות להפסיק' את הביצוע, אלא אם הוא חייב
לבצע (או, לענייננו, להמשיך לבצע), וראה לעניין זה את מאמרי (אשר נכתב בהקשר
אחר, אבל הוא ישים לענייננו) אשר נמצא כאן: http://www.quimka.com/legals/pardon.htm, המראה כי לרשות המבצעת יש, בכפוף לכללי
המשפט המינהלי, שיקול-דעת לבצע או שלא לבצע, פסקי-דין. "ה.
כל עוד הלשכה אינה מכחישה את האמור
בסוף הפיסקה הראשונה למכתבי, יש לה בעייה, כי יש גבול לצביעות. "ו.
כאשר מדברים על 'כבוד המקצוע', האם יש דבר הפוגע יותר בכבוד המקצוע מאשר היחס
המפלה של הלשכה למיוחסים מול 'פשוטי העם'? "ז.
אם בסופו של דבר יועמד חיים משגב לדין משמעתי, תמיד אפשר יהיה לחזור ולבצע את
פסה"ד (אלא אם תגלו משהו אחר המונע זאת, כגון בטלות, וכו'). "ז.
מכתבי זה אינו מאריך את אוליטמטום
24 השעות, והעובדה שאני עדיין מחכה להתייחסות עניינית אינה משנה". על
פנייתו זו של הח"מ קיבל הח"מ תשובה (מיום 15.4.04) ממנכ"ל הלשכה,
האומר כי – "כפי שהודע לך, טענתך הועברה לבחינתה של
ועדת האתיקה. "עד להחלטתה של ועדת האתיקה, אין מקום
לטיפול נוסף בפנייתך", ומכאן ברור כי מכתבו הקודם של המנכ"ל (מיום
24.3.04) מקורו, ככל הנראה, ב"יזמה מקומית", ובוודאי שאין הוא משקף את
עמדתה של הלשכה עצמה". הפתיח
"כפי שהודע לך" מתייחס לשיחה שהייתה לח"מ עם סמנכ"ל הלשכה,
שיחה אשר בה הועלה גם עניין פנייתו הקודמת של הח"מ אל ראש הלשכה, מיום
11.9.03, בה טען הח"מ – והביא תשתית עובדתית ומשפטית התומכת בטענתו – כי
הוא אינו מושעה, ודרש מהלשכה להימנע מכל פעולה לביצוע ה"השעייה". סמנכ"ל
הלשכה דיווחה לח"מ כי גם הפנייה ההיא נמצאת על שולחנה של הוועדה. מכתבו
של הח"מ מיום 11.9.03 אינו מצורף כי הוא אינו רלוואנטי, ובית משפט
נכבד זה אינו נדרש לשום קביעה "אינצידנטלית" במחלוקת הזאת, אשר מועלית
כאן רק כדי להראות שהלשכה אינה מחפשת צדק אלא שררה בלבד. והנה,
למרות שראש הלשכה הורה על "טיפול בהקדם", אנחנו מתקרבים לחצי שנה
ושנה מהפניות האמורות, העגלה תקועה במקום-עומדה, והיחס של איפה-ואיפה נמשך. כמובן
שבחלוף המועד לפי חוק ההנמקות, חזקה על הלשכה שפעלה שלא כדין, כל עוד לא
הוכיחה את ההיפך. ההתכתבות
שבסעיף זה מצורפת כנספח כ"ד; אל מכתבו של הח"מ
מיום 31.3.04 מצורף גם המאמר אשר לינק אליו ניתן בגוף המכתב. 38.
ואם לא מפריע לוועד המרכזי של הלשכה שהיחס של איפה-ואיפה נמשך
חודשים ארוכים, בגלגולה אל אחרים של סמכותו כקובל הוא זריז מאוד. כך,
למשל, מצורפת כנספח כ"ה שורה של מכתבים מהוועד המרכזי אל ועד
מחוז תל-אביב, אשר "מעבירים" כל תלונה ותלונה אל זה האחרון. מכתבים
אלה מתחילים מיום 1.3.04 ומגיעים עד ה-22.7.04. יצויין
כי במהלך אותה התקופה, בנוסף לשיחות בע"פ עם גורמי הוועד המרכזי, שלח
הח"מ, ביום 6.6.04, מכתב אל סמנכ"ל הלשכה (זו אשר חתומה על מכתבי
ההפנייה לוועד המחוזי), עם העתקים לראש הלשכה וליו"ר ועדת האתיקה הארצית,
ובו, בין השאר, נאמר: "אני
חוזר ומדגיש כי ההסדרים הפנימיים
ביניכם לבין הוועדים המחוזיים אינם מעניינו של המתלונן, ועל כן, היות וגם הוועד
המרכזי הוא "קובל", במובן חוק הלשכה, מותר לי להתלונן בפני כל מי שנראה לי. "הדבר
היחיד אשר יכול לפטור אתכם
מטיפול בתלונה הוא הגשת קובלנה ע"י קובל אחר, אולם לפי התוצאות הנוכחיות, אין סיכוי שזה יקרה. "ברצוני
לציין כי תלונותי נגד עו"ד חיים משגב ועו"ד אברהם פכטר כבר נדחו ע"י
הוועד המחוזי, כך שהכדור שוב בידיכם. "מכל מקום - לעניין חוק ההנמקות אני רואה את מועד תלונותי אליכם כמועד
הרלוואנטי, וזה אומר שאם, למשל, הוועד המחוזי מחליט לדחות תלונה אחרי 44 ימים,
לכם נשאר יום אחד בלבד, ואם הוועד המחוזי מחליט לדחות תלונה אחרי 45 יום או יותר
– אתם נחשבים כמי שלא נתן תשובה מנומקת, על כל ההשלכות שבדבר". מכתב זה
מצורף כנספח כ"ו. והנה,
למרות המכתב הזה, המשיך "הטייס האוטומטי" של הוועד המרכזי להפנות את התלונות
אל הוועד המחוזי, וההפנייה האחרונה כבר לא הייתה ע"י הסמנכ"ל, אלא
ע"י יו"ר ועדת האתיקה הארצית – שלושה שבועות אחרי שהוא כתב, ביום
1.7.04, את תשובתו לח"מ (מצורפת כנספח כ"ז) בו הוא
אומר, בין השאר: "פנייתך בנדון תועבר לדיון במליאת ועדת האתיקה", אבל
לא ברור אם המדובר בתלונות עצמן, אשר תועברנה "לדיון במליאת ועדת
האתיקה", או שתועבר לדיון רק בעצם הדרישה שהוועד המרכזי יפעיל את סמכותו
המקורית, בלי להמתין עד שהוועד המחוזי ידחה תלונה זו או אחרת. ואי
אפשר, בהקשר הזה, שלא להזכיר את מכתבו מיום 9.7.04 של הח"מ אל הסמנכ"ל
(מצורף כנספח כ"ח), בו הביא הח"מ אסמכתא (בג"ץ
375/94, יואב יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה) חד-משמעית לכך שלכל אחד מארבעת
הקובלים "יש, מלוא סמכות המקורית, הראשונית, לנקוט בדרך זו, ואין הוא
תלוי ואין הוא כבול להחלטותיו של קובל אפשרי אחר". ועוד
הוסיף הח"מ, שם: "ממילא אין כל יסוד לגירסתך בעניין זה,
לפיה אני צריך לפנות אל הקובלים בזה-אחר-זה, ואין אני יכול לפנות אליהם
"במקביל". "אני לא שולל, כמובן, התייעצות
ותיאום-עמדות בין הקובלים המוסמכים, ובוודאי שאיני דורש כי קובל יגיש קובלנה אחרי שקובל אחר כבר הגיש כזו, באותו
העניין, אבל כל עוד לא הוגשה קובלנה כאמור, כל אחד מהקובלים אליהם פניתי חייב
לי, באופן אישי, תשובה לגופו של עניין, והאמור בחוק ההנמקות לגבי המועדים לתשובה
מנומקת חלים על כולם במקביל, ולא "בטור". משמע מינה שאם אתם
משליכים יהבכם על קובל אחר, אתם צריכים לתאם עימו כך שאם אין הוא חפץ להגיש
קובלנה, עליו להודיע לכם במהירות הראוייה, כך שתוכלו לפעול תוך הזמן אשר נמדד
מיום פנייתי אליכם. "ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, אני מבקש להפנות את תשומת לבכם כי בעניין תלונותי נגד
עוה"ד חיים משגב, אברהם פכטר ואליקים רובינשטיין, כבר קיבלתי תשובות
שליליות מהוועדים המחוזיים, כך שהתירוץ שלכם להתחמקות מהכרעה אינו ישים עוד, כך
שהמועד לפי סע' 2(א) או 2(ג) לחוק ההנמקות כבר עבר מזמן. "והוא הדין (כמעט) בעניין תלונותי נגד עוה"ד דוד
ליבאי, משה גורלי וענבל רובינשטיין, אשר בשבוע הבא יחלוף המועד גם לגביהן, ואם
את רוצה, לשיטתך, שאני אשלח לכם "תזכורת סירוב" – ראי את מכתבי זה
כתזכורת כזאת". בינתיים
המועד המשולש הנזכר בפיסקה האחרונה כבר רחוק מאחורינו. יצויין
כי כבר ביום 17.3.04, לאחר שהקובל דנן – הוועד המחוזי, תל-אביב – דחה את תלונתו
של הח"מ, חזר הח"מ בפנייה מחודשת (מצורפת כנספח כ"ט)
אל שלושת הקובלים הנותרים – ובהם, כמובן, גם הוועד המרכזי, כך
שה"הפנייה" אל הוועד המחוזי טעמה היה כבר אז כטעם חמץ אשר עבר עליו
הפסח, אבל זה לא "הזיז" לאיש בוועד המרכזי. במענה
למכתבו של יו"ר ועדת האתיקה הארצית (נספח כ"ז
הנ"ל) השיב לו הח"מ, בין השאר: "... צר לי שאני צריך לנהל כמה וכמה
סבבי-מכתבים עד אשר תואילו בטובכם לקבל את התפקיד שהמחוקק הטיל עליכם, ולא
תגלגלו את הכדור אל בעלי הסמכות המקבילה. "אני גם מקווה שהתלונות הבאות – והן בדרך –
לא תגולגלנה עוד על ידכם לאחרים (אלא אם, בתיאום אתם, יוסכם כי הם יגישו את
הקובלנות, כי אני לא ביקשתי להגיש יותר מקובלנה אחת על כל תלונה, או פרט-תלונה). "מכל מקום, אני חוזר ומפנה את
תשומת לב כולכם למועדים הקבועים בחוק ההנמקות, ולכך שהם רצים במקביל. "אני עומד על כך שאם אינכם
רואים שיש מקום להגיש קובלנה על פי תלונה מתלונותי, תודיע לי על כך בהודעה מנומקת בכתב, כמתחייב
מכלל 4 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים),
תשכ"ב-1962, וכן תעבירו ליועץ המשפטי לממשלה את העתק ההודעה, כאמור, בצירוף
התלונה ותשובת עורך- הדין שנגדו הוגשה התלונה, כמתחייב מכלל 4ב' לכללים
הנ"ל. "דרישה זו חלה על כל תלונותי – הקודמות והעתידיות. "בינתיים, כדי להפיס את דעתך, מספר לא מועט
מתלונותי כבר נדחו ע"י קובלים מקבילים: כך לעניין עו"ד אליקים
רובינשטיין, כך לעניין עו"ד חיים משגב, עו"ד אברהם פכטר, עו"ד
שלמה כהן והוועד המרכזי – ולא בטוח שמניתי את כולם". אבל
כיוון שיו"ר ועדת האתיקה הארצית לא יכול היה שלא למחזר את טענתו בדבר
השעייתו, כביכול, של הח"מ, לא יכול היה הח"מ שלא להשיב לו גם על כך
(בהקשר לאמור בסע' 37, לעיל, בפיסקה המתחילה ב"הפתיח 'כפי שהודע לך
...'"): "... תמוה בעיני עד מאוד מדוע אינך רוחש את
הכבוד הראוי לוועדה אשר אתה הוא היושב ראש שלה: הרי מיניתם רפראנט שיבדוק את
טענותי לגבי תקפות ההשעייה, ומחר הוא עשוי לקבוע – ואתם (כולל אותך!) עשויים
לאמץ את קביעותיו – שההשעייה שלי אכן אינה תקפה. "ומה תעשה אז? תבוא ותגיד טעיתי? זה
יספיק?! "אז אני מציע להמתין עם זה, ולא להגיע
למסקנות נמהרות. "אציין כי לאחרונה נפתחה גם חקירה משטרתית
בנושא – חבריך בומבך ושות' יזמוה, אם כי אני דחפתי אותם לכך,
בכוונת-מכוון – וגם היא עשוייה להביא למסקנה שאני לא מושעה, אז למה לדחוק את
הקץ? "לאור האמור, אין לי כל כוונה להיגרר לדיון
בטענתך הממוחזרת, שאינה אלא מסקנה משפטית שגוייה הנובעת מהתעלמותך-מדעת
מהעובדות לאשורן". תשובתו
של הח"מ מצורפת כנספח ל'. בשלב
זה טרם קיבל הח"מ כל התייחסות לתשובה הזאת. "בושה וחרפה. מערכת טוטאליטארית, רקובה, מנסה,
לשווא, לחפות... עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין חלקם של הקובלים האחרים ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ב): היועץ המשפטי לממשלה 39.
כאמור לעיל, כל אחת מתלונותיו של הח"מ מוענה לכל אחד מארבעת
הקובלים. 40.
התלונה הראשונה הייתה, כאמור, נגד עו"ד חיים משגב (נספח
א', לעיל), והיא נשלחה לנמענים ביום 27.2.04. 41.
ביום 17.3.04, לאחר שהקובל דנן – הוועד המחוזי, תל-אביב – דחה את
תלונתו של הח"מ, חזר הח"מ בפנייה מחודשת אל שלושת הקובלים הנותרים,
בהם גם אל היועץ המשפטי לממשלה (נספח כ"ט
הנ"ל). 42.
והנה, רק ביום 24.3.04 טורחת לשכת היועץ להשיב לח"מ על תלונתו
המקורית של הח"מ (נספח א' הנ"ל), תוך שהיא
מתעלמת מהפנייה החוזרת, ו"מציעה" לח"מ לפנות אל לשכת עורכי-הדין,
למרות שבשתי פניותיו צויינו גורמי הלשכה כנמענים, ולמרות שבפנייה השנייה כבר
הובהר שהוועד המחוזי כבר דחה את התלונה. 43.
במכתב זה, שהוא, כנראה, תשובתם הסטנדרטית גם ל"בוזגלו",
מציגה לשכת היועץ את הדברים כאילו ליועץ המשפטי לממשלה אין בכלל מעמד בנושא הזה,
ורק לאחר כמה סבבי-התכתבות הם מוכנים להודות כי ליועץ אכן ישנה סמכות של
"קובל", אבל ... 44.
והנה, אחרי שהח"מ מפנה אותם לכך שכבר פנה אל הלשכה, הם "הופכים
כיוון" ונאחזים בעצם הפנייה לקובלים האחרים כדי להצדיק את סירובם לטפל
בנושא (מכתבם מיום 5.8.04)! ההתכתבות
עם לשכת היוהמ"ש, אחרי נספח כ"ט ועד למכתבו של הח"מ מיום
11.8.04, מצורפת כנספח ל"א). 45.
מההתכתבות הזאת נראה כי ה"מדיניות" עליה מדברים המשיבים
מלשכת היוהמ"ש נקבעה לפני שנים רבות, והיא עוברת בירושה מדור-דור, כך
שאיש לא יודע מיהם אביה-מולידה ואמה-הורתה של ה"מדיניות" הזאת, אשר
אין לה כל בסיס בדין, והיא מופעלת ע"י הפקידים ללא מגע-ידו של היועץ המשפטי
לממשלה, למרות שהוא-הוא בעל-הסמכות, ולא הם, הפקידים, ואין איש נותן את הדעת
על כך שהדרך היחיד בו משתחרר קובל מתפקידו וסמכותו הוא כאשר קובל אחר כבר הגיש
קובלנה משמעתית, שהרי אין לשפוט נאשם אחד פעמיים או יותר. "המערכת המסובכת
הזאת ... להבין עד כמה היא מסואבת וצריכה ריענון". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין חלקם של הקובלים האחרים ב"סאגה" השערורייתית הזאת (ג): פרקליט המדינה 46.
ראינו לעיל שהקובלים האחרים (היועץ המשפטי לממשלה והוועד המרכזי של
הלשכה) אמנם מתנערים מהסמכות אשר העניק להם המחוקק, אבל נותנים תשובה כלשהי
לפונה – ולו לשם הנימוס בלבד. 47.
אבל פרקליט המדינה – כמו גבעה 24 וגבעת חלפון – כלל אינו עונה! 48.
מצורף כנספח ל"ב מכתבו של הח"מ אל פרקליט המדינה החדש. אולי
הוא יזיז דברים. "חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן
צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים"; עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין ברגע האחרון: על הצימאון-לדם אשר אינו יודע רוויה של הקובל דנן (ועד מחוז ת"א של הלשכה) 49.
הקובל המסויים מפיץ בכל העולם שהח"מ מושעה מעריכת-דין, אבל
הוא לא מגלה עובדות הידועות לו, אשר שוללות מכל-וכל את ההשעייה הזאת (או,
לפחות, מעמידות אותה במחלוקת לגיטימית). 50.
בהתכתבויות שונות ניסה הקובל להלך על הח"מ אימים, בכך שהוא
עובר עבירה אתית. 51.
תשובתו של הח"מ נחלקה לשתיים: ראשית
– אני לא שייך למחוז שלכם (הח"מ רשום במחוז הצפון עוד מלפני הבחירות
האחרונות למוסדות הלשכה); ושנית
– כמאמר שיר השכונה: לכו למשטרה ל'גיש תלונה! 52.
אחרי כמה פעמים שהח"מ דחף אותם להתלונן במשטרה, הם אכן עשו את
זה, אבל זה לא הספיק להם, והם החליטו להגיש לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל
אביב קובלנות משמעתיות, על עיסוק בעריכת-דין בזמן ההשעייה. וכל
זאת למרות אלה: האחת
– הח"מ לא רשום ולא היה רשום במחוזם בכל מועד רלוואנטי; והשנייה
– הצירוף של סע' 50א' וסע' 97 לחוק הלשכה מונע הליכי משמעת על עבירה של עיסוק
בעריכת-דין בזמן ההשעייה, ומשאיר את הנושא באופן בלעדי למשפט הפלילי. 53.
ואם זו אינה "התנהגות
שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ...", כבר אי אפשר לדעת התנהגות כזאת מהי. "שופט אטום שמונה לתפקידו חרף חוסר כישרונו
הבולט התעלם ממה שהונח לפניו על דוכן השפיטה"; עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין 54.
ישנה בעייתיות לא מעטה בתלונות האלה: מי שירצה יראה בהן תלונות אמיתיות
וכנות, המשקפות את הפסיקה הקיימת, ומי שירצה יראה בהן פארודיה על אותה הפסיקה –
הכל לפי השקפתו בנושא, או על פי הכרותו (האמיתית או המדומה) עם המתלונן – וכמובן
שהכל הוא בגדר ספקולציה-בעלמא, שהרי אין היודע צפונות ליבו של אדם, וכן אין לדעת
אם ביקש המתלונן את ימותון פלישתים עם נפשי, או את תחיה נפשי עם
פלישתים, ואולי דווקא ביקש הוא ימותון ימותון פלישתים ואני את נפשי
אחייה. 55.
כאשר פני הדברים הם כאמור בבקשה זאת, על נספחיה, וקובל הישר בעיניו
יעש, על כרחנו אנחנו נחשפים לשרירות-ליבם של המאשים ו/או של השופט. טול,
למשל, את דבריו של הפרופ' דוד ליבאי, אשר, מעל
דוכן הנואמים בכנס לשכת עורכי-הדין באילת, אמר, על פי התלונה: "מביאים חשוד לבית משפט
וחוקרים אותו על מסמכים. רותמים את השופט כעזר למשטרה בחקירתה. בית המשפט מחייב
חשוד לעבוד בשביל המשטרה". מה
ההבדל בין האמירה הזאת לבין האמירה: "ה'נדחה להוכחות' הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט
לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת - כבודו אני
לא יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך", אשר
על פיה נשפט הח"מ, והרשעתו אושרה בעל"ע 8838/00 (להלן – פרשת
ה"קנוניה")? האם
לא אלה-גם-אלה מתארים "תיזמור" בין בית המשפט לבין המשטרה? האם
הדברים שאמר ליבאי פחות חמורים המה, או שהם דווקא חמורים שבעתיים?! 56.
בפרשת ה"קנוניה" החמירו עם הח"מ משום שהוא מוכר
כ"מקצוען המצוי בנבכי המערכת בענייני תעבורה", או משהו דומה, ונשאלת
השאלה מהו דוד ליבאי: סטודנט אלמוני בקדם-מכינה למשפטים, או, אולי, רק תלמיד
בחטיבת-הביניים, אשר הגיש לבצפר עבודה ב"אזרחות"? 57.
לא ולא: עורך הדין הפרופ' דוד ליבאי הוא, בין
השאר – -
ראש לשכת עורכי הדין לשעבר; -
חבר-הכנסת ושר המשפטים לשעבר; -
מרצה בפקולטאות למשפטים ומי שחינך וגידל דורות רבים של משפטנים,
עורכי דין ושופטים, לתפארת מדינת ישראל; -
מבכירי עורכי הדין במדינת ישראל. ואם מעמדו-בציבור של
אומר-הדברים הוא שיקול-לחומרא, מדוע להקל עם דוד ליבאי הגדול, ולהחמיר עם
שמחה ניר הקטן? 58. ועו"ד ד"ר חיים משגב, אותו מנבל-פה אשר ספק אם היה כדוגמתו בלשכת
עורכי-הדין, בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן, ומעל לכל – צבוע המאשים את כל
העולם – חוץ מאשר את עצמו, כמובן – בכל רע אפשרי. האיש אשר היה
הנאשם בעל"ע 8/81 והורשע על פרסום כתבה תחת הכותרת "אין חנינה
למתחנחן!", כתבה אשר הכילה דברי בלע וגידוף כלפי מוסד הנשיאות בישראל, ובה,
בין השאר, אמר: "...מדינה זו המשופעת... בשוטים לרוב לא חסרה במשך השנים גם אנשים
מושחתים... שלא היססו להפוך את המוסד הזה, לאחד המוסדות היותר מושחתים במדינת
ישראל'... נשיא זה – וקודמיו – מעולם אפילו לא קרא את מכתביהם... שמע זעקתם,
מעולם לא הגיע אל פתח ביתו המפואר, המשופע בפאר שווא ובהדר חינם ובלשכה מלאה
ערלי לב שדמם מהול בטימטום נוזל. אף אחד מכל אותם אלפים שהמתינו לשווא
למחילתו של נשיאם המתחנחן אליהם מידי ראש השנה – מעל גלי האתר – מתחסדת
ומלוקקת – לא ידע כי ענינו נקבע למעשה במקום אחר... ושקילה זו צריכה להיות
שקילה של 'חסד' ולא שקילה שמתוך בצע כסף מתוך רצון נתעב ומאוס לשלוט בכל
מחיר..." (ההדגשות – לא במקור). 59. על הדברים האלה אמר כב' ביהמ"ש
העליון כי יש בהם "משום פגיעה מכוונת להשפיל את מוסד הנשיאות ולבזותו
ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הקורא. בכך נעשה מעשה, שאינו הולם את כבוד המקצוע
..." (ומשום חומרתם המיר כב' ביהמ"ש העליון הרשעה-ללא-עונש בעונש של
... נזיפה!). 60. והאיש הזה, אשר לא למד כלום ולא שכח כלום, האיש הזה, אשר המיר
את מושא גידופיו מנשיא המדינה ומוסד הנשיאות אל נשיא בית המשפט העליון ומערכת
המשפט, לא רק שלא מועמד לדין, אלא ממשיך, כאב-בית-דין בבית הדין הארצי של
הלשכה, "לחנך" את הדור ולהטיף ל"נתינים" על "סגנון
בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן"... 61.
בניגוד לחברי בתי הדין המחוזיים, הנבחרים ע"י חברי הלשכה
במחוזם (סע' 15(א) לחוק), חברי ביה"ד הארצי נבחרים ע"י המועצה הארצית
של הלשכה, וקשה להניח שהם לא ידעו במי הם בוחרים. 62.
אבל גם אם לא ידעו, ישנו בלשכה תפקיד של יו"ר ביה"ד
הארצי, פונקציה המקבילה לנשיא בית המשפט העליון במונחים ארציים, והוא יכול
"ליבש" חב"ד או אב"ד אשר אינם ראויים לתפקידם, בכך שלא ישבץ
אותם לשום הרכב, שלא ישבץ אותם כאב"דים, או, במקרים קלים, ישבץ אותם
להרכבים הדנים בתיקים פחותי-חשיבות. והנה,
יו"ר ביה"ד הארצי של הלשכה, אשר היה מכותב לתלונה המקורית נגד משגב (נספח
א' הנ"ל) ונדרש, כאמור, "לייבש" את הצבוע הזה, אפילו
לא טרח לענות על הפנייה אליו. 63.
הנה כי כן: כל הגדולים, כל ה"מקורבים", כל אלה אשר
שופטים את חבריהם ומגלגלים בצדקנות-אין-קץ את עיניהם למרום, וכל אלה אשר
ממרום-מעמדם יכולים להשפיע – ומשפיעים על דעת-הקהל – כל אלה שאנשי-כבוד המה –
כולם חוטאים בגדול – ואת מי הם מעמידים לדין? את שמחה ניר, אשר גם אם חטא –
דבר המוכחש, כמובן – חטאו קטן-קטן הוא, ויכולתו להשפיע ו"להזיק"
בדבריו היא זניחה-עד-אפסית. 64.
שורת-הצדק אינה סובלת שדווקא הוא ייתן את הדין, בעוד האחרים
חוגגים. 65.
ושורת-הצדק, זו אשר נגזרת מ"פוק חזי, מאי עמא דבר"
ומ"VOX POPULI, VOX DEI" מחייבת לשמוע את
העם, להאזין לשפתו, להיות קשוב גם ללשון-העם – ולא לשפוט את הבריות לפי הנורמות
שהיו מקובלות בדורות אחרים, בארצות אחרות, בעמים אחרים (בריטים? גרמנים? צרפתים?
פולנים (CO
PAN SOBIE ZYCZY?)?!). 66.
פסקי הדין נשוא ערעורים אלה הם אנכרוניסטים, אפילו לאור
התבטאויותיהם הפומביות של שני האב"דים של ביה"ד הארצי, אשר ישבו בראש
ההרכבים אשר נתנו שניים מארבעת פסקי-הדין נשוא ערעורים אלה. 67.
נשאלת ללא תשובה השאלה מדוע נטפלים דווקא לשמחה ניר הקטן
והעני-ממעש. 68.
ונשאלת ללא תשובה גם השאלה מדוע מי שהורשע ברצח פטור מעונשה של הלשכה,
אפילו מטעמים טכניים, ומי שכל חטאו הוא במתיחת-ביקורת בלבד נענש קשות, שוב-ושוב. 69.
ונשאלת גם ללא תשובה אם – כאשר מדברים על "כבוד המקצוע"
וכבוד ה"מערכת" – רדיפתו של היחיד, החבר-מן-השורה, אכן מוסיפה כבוד
למקצוע ול"מערכת", כאשר בחיריו ובכיריו של המקצוע פורקים כל עול –
ועוד ממנים את עצמם לדון את חבריהם, אשר להם לעולם אסור לפתוח את הפה. את הבקשה הזאת אפשר לתמצת בדוגמה היפותטית,
"מן החיים", הבאה: קבוצה של מבוגרים עושים את צרכיהם –
הנוזליים והמוצקים גם-יחד – במי הבריכה, והנה, ילדו הקט של אחד מהם, העומד על
שפת הבריכה, יורק לתוך המים ... מתנפל האב על ילדו הקט, ומענישו קשות, קבל
כל הנוכחים. "אבל
אבא", עונה לו הילד, "אתם כולכם מ-----ם ומ-----ם במי הבריכה, ואתה
מעניש אותי על איזו יריקה קלה?". משיב לו האב: "זה שאחרים מבצעים
עבירות, לא אומר שגם לך מותר!". ועם כל הכבוד לאב, תשובת-בוזגלו
ה"אינטליגנטית" הזאת אינה מתיישבת עם עקרונות ההגנה-מן-הצדק,
אשר, במקרים כגון דא, משתיקים את האב, ולא את ילדו הקט. 70.
אשר על כן מבוקש למחוק את כל כתבי-הקובלנה, עוד
לפני שמבזבזים זמן על הדיון בהם, לגופם. שמחה ניר, עו"ד המבקש
(המערער) "אין לאנשיו שום
רתיעה מפני כל מעשה נבלה שהוא". עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בבית הדין
הארצי, לשכת עורכי הדין העתק:
במישרין, למשיב |