כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


ענייני דיומא


 

 

 

ענייני דיומא, אוקטובר 2004

 

30.10.2004

על ה"חגיגה" סביב מותו הצפוי (?) של יאסר ערפאת

יאסר ערפאת במצב בריאותי לא טוב, זה ברור, ומי שלא סומך על הרופאים יכול היה לראות מהצילומים בטלוויזיה, היום, שהוא נראה נורא.

אבל הפסטיבל התקשורתי היוצא מההנחה שימיו – או אפילו שעותיו – ספורים, מקומו לא יכירנו. אכן, מדינה אחראית ומסודרת מכינה ניירות-עבודה ותכניות-מגירה לכל תרחיש אפשרי, או בלתי-אפשרי. זה בסדר, אבל בצנעה. לא לרקוד על הגגות, לא "למנות" לו יורשים (ממילא לא אנחנו בוחרים לזולת את מנהיגיו), ולא להשתפך בפומבי על אם זה טוב או רע ליהודים.

זה לא יהודי.

וחה"כ בני אלון, יהודי "דתי", כבר רץ לאמצעי-התקשורת, עם הכרזה שמדינת ישראל לא צריכה להסכים לקבור את ערפאת בירושלים, כאשר ימות.

זה לא יהודי, חה"כ בני אלון!

אני לא יודע אם מותו של ערפאת טוב ליהודים או רע ליהודים, וגם אם הייתי יודע, או אם הייתה לי דיעה, לא הייתי מביע אותה ברבים – אפילו אחרי-מות, ולו רק מהטעם המוצהר שלי, שאיני מביע בפומבי דיעה בעניינים פוליטיים.

אבל אני מתפלל שערפאת ישוב מפאריס בריא ושלם, דשן ורענן.

וכל כך למה?

כדי לעשות בצפר לכל היהודים אשר כבר קברו אותו: זה לא יפה, וגם לא מוסרי.

וכפי שאמרתי – זה גם לא יהודי.

 

26.10.2004

עו"ד על פרס לשכת עורכי-הדין לשופטים הפורשים:

איך תיאודור אור שיחק לידיים שלנו!

או:

מי יתבזה קודם, מי יתבזה יותר?

בחודש שעבר התייחסנו כאן להענקתו של פרס לשכת עורכי הדין השנה לשופטי בית המשפט העליון עד-לאחרונה, דליה דורנר ותאודור אור.

פרט לבעייתיות של הענקת הפרס לבכירים, שהייתה במרכז הדברים, הייתה לנו גם בעייה משנית: תחת הכותרת הפרס והמשוב אמרתי את הדברים האלה:

שאלת הפרס לשופטים, אולי במיוחד השנה, מעוררת שאלה נוספת, וכאן אני לא ממש מקורי: השופטים הרי מתנגדים למשוב-השופטים של הלשכה, ונשאלת השאלה אם אין בכך משום צביעות: פרסים כן, ביקורת לא.

הפתרון שלי הוא לשלב את שני הנושאים, ולהעניק את הפרס לפי תוצאות המשוב: פרס ראשון – 50,000 ₪, פרס אחרון אגורה אחת. כמובן שכל השופטים, עד לאחרון שבהם, יכללו במקבלי-הפרס, ואלה אשר לא יזכו ל-26 הערכות (וממילא לא ידורגו) יתחלקו שווה-בשווה ביתרת הפרסים הבלתי-מחולקת.

בצורה כזאת אף אחד מהשופטים לא יתנגד למשוב, ובא ללשכת עורכי-הדין גועל.

והנה, קדרו שמיים על התיזה שלי: נציגות השופטים ("ועד השופטים" בפי ראש לשכת עורכי-הדין, ובדין) קראה לציבור השופטים כולו להחרים את טקס פתיחת שנת המשפט, בו אמורים הפרסים להיות מחולקים, ולשני חתני-הפרס שלא לקבלו.

חשבתי לתומי: עכשיו אני אצטרך לתקן את האייטם הזה, ולהודות כי לא ראיתי את הנולד. הם יוותרו על הפרס, ובכך יראו לכל העולם כי לא כבוד הם מחפשים, ולא רודפי-מתנות המה, וכל אשר יבקשו אינו אלא הגנה על מעמד השופטים ואי-תלותם.

עם השופטת דליה דורנר, שופטת עם ביצים, לא היו לנו כל בעיות: היא תמיד הייתה נגד החרם של השופטים על לשכת עורכי-הדין, אבל לגבי תיאודור אור היה חשש שהוא יגיד "לא, תודה".

והנה, לא מיניה, וגם לא מקצתיה. האיש הזה הודיע שאת הפרס הוא יסכים לקבל, אבל לטקס הוא לא יבוא. ללכת עם, ולהרגיש בלי. לקבל את הכסף, אבל לשמור על הכבוד ...

אני, במקומו, הייתי עושה בדיוק את היפך: הייתי בא, "משום כבודה של חברתי", או משום תירוץ אחר, נושא נאום של "תודה, אבל ...", ומודיע שאני מוותר על הפרס.

אבל תיאודור אור, כמדגם מייצג של חבריו, או שלא היה לו מספיק שכל לנהוג כך, או שהחמדנות העבירה אותו על דעתו.

ועכשיו אני תוהה מי יתבזה קודם, מי יתבזה יותר: הלשכה, אשר תשחר לפתחו עם הפרס, או שתשלח לו את הצ'ק בדואר, או חתן הפרס, שיבוא לבית הלשכה, לבקש את הפרס.

זה מזכיר לי את ישראל אלדד ("שייב") המנוח, אשר הוחלט להעניק לו את תואר "יקיר ירושלים" (או משהו דומה), אבל הוא החליט שלא לבוא לטקס (את התואר הוא לא יכול היה "לקבל" או "לא לקבל", כי לא היה בצידו כל פרס כספי, אלא רק החלטה ערטילאית) בגלל שיחד אתו הוענק התואר למישהו מסויים אחר, שלא לרוחו.

ומה עשה אלדד? הוא אמר: "אם אתם רוצים, תשלחו לי את זה בפקסימיליה".

אלא שאת הצ'ק של הלשכה, ככל צ'ק, אי אפשר להעביר בפקסימיליה. אפשר לעשות את זה בהעברה בנקאית, אבל לשם כך צריך חתן הפרס לתת את מספר החשבון שלו, והלשכה צריכה להסכים לתת את זה בעמידה, בחצר האחורית.

 

נימוק מטופש

בין שלל הנימוקים נגד משוב השופטים של לשכת עורכי הדין זכינו בימים האלה לנימוק מטופש במיוחד: "אם שופט תעבורה בעכו נמצא בראש הטבלה, ונשיא בית המשפט העליון באמצעה, סימן שהמשוב לא בסדר".

נו, באמת ...

לפי השיטה הזאת צריך המשוב להתאים למעמדם של השופטים בהירארכיה הקיימת: נשיא ביהמ"ש העליון, בראש, אחריו, לפי הסדר, המשנה-לנשיא, שאר שופטי ביהמ"ש העליון, לפי הוותק, נשיאי בתיהמ"ש המחוזיים, לפי הוותק, סגניהם, לפי הוותק, וכן הלאה – עד לאחרון שופטי התעבורה.

דא עקא שלפי השיטה הזאת לא רק המשוב מיותר, אלא גם ההערכות ה"פנימיות" שמערכת המשפט מציעה לנו במקום המשוב, גם גם ההערכות האלה עשויות ללקות באותו הפגם.

אבל ה"ליקוי" הזה הוא דווקא גדולתו של המשוב, בכך שהוא מתעלם ממעמדו של השופט, ונותן לכל שופט את המשקל הסגולי שלו, ביחס למצופה ממנו.

שופט תעבורה, בניגוד לשופט ביהמ"ש העליון, אינו חייב להתמצא בדיני חוזים, ואם נבחן את שניהם לפי אותם הקריטריונים, ייצא לנו ששופט תעבורה מעולה יימצא נחות מול שופט בינוני, או אפילו גרוע, של בית המשפט העליון – ואל תגידו שאין ולא היו כאלה.

או, למשל, מזג שיפוטי, חריצות, הקשבה: מדוע ניתן לשופט ביהמ"ש העליון יתרון-נקודות א-פריורי, אם הוא לוקה בחוסר-הקשבה וכו', בעוד ששופט-התעבורה מצטיין בכל אלה?

אבל כאשר "ענקי הרוח וקובעי הנורמות של הכס העליון מתנהגים כמאפיה לכל דבר" (מאמר המערכת, הארץ, 21.10.2004, תחת הכותרת "ביזיון לשופטים"), מותר להם להתבזות גם בנימוקים מטופשים כאלה.

 

מתוך מכתב לחבר בחו"ל

You can ask me anything about Israel - anything that I know and isn't a secret (the very real secrets of Israel you can find by yourself in the Sunday Times, without my help).

 

 

ענייני דיומא, ספטמבר 2004

ענייני דיומא, אוגוסט 2004

ענייני דיומא, יולי 2004

ענייני דיומא, יוני 2004

ענייני דיומא, מאי 2004

ענייני דיומא, אפריל 2004

ענייני דיומא, מארס 2004

ענייני דיומא, פברואר 2004

כתבו לנו

לפורום

           

חזור למעלה

כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


ענייני דיומא