לתוכן העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
אני מאשים...! אני מאשים את לשכת
עורכי הדין ואת בית המשפט העליון, על אשר עשו יד אחת לסתימת-פיו של
עו"ד שמחה ניר, ולמעשה לסתימת-פיותיהם של כל מותחי-הביקורת על מערכת המשפט
– והכל בתירוצים הקלושים של "סגנון" וכו', על הדרך הפתלתלה של ביהמ"ש
העליון אל המטרה אותה סימן מראש מה בכל זאת יש בפסק דינו של בית המשפט העליון (על"ע 3954/03)? ומה אין בפסק דינו של בית המשפט העליון (על"ע 3954/03)? על
הפליפ-פלופ: שחיתות או לא שחיתות? מי כאן רב החובל? על הכשל המנהיגותי
והניהולי של אהרן ברק "תמצית הפרקים
הקודמים": האם
עו"ד שמחה ניר "חסר כבוד לבית המשפט"? על משפט משמעתי
בגין מכתב לראש ההוצל"פ, על הודעת-הערעור לבית
המשפט העליון, ועל פסק-הדין. האם
עו"ד שמחה ניר "חבר בארגון טרור"? האם
עו"ד ד"ר משה וינברג, יו"ר ביה"ד
המשמעתי במחוז ת"א של לשכת עורכי-הדין הוא צדיק או מושחת? טיוטה ראשונית, גירסה משופרת, של העתירה לדיון נוסף. טיוטה אחרונה
של העתירה לדיון נוסף. העתירה לדיון
נוסף, כפי שהוגשה. ההחלטה לדחות
את העתירה לדיון נוסף. פנייה אל אישים בעלי
מעמד ציבורי: מי מוכן למלא את תפקידו של אמיל זולא, ולהתריס: "אני מאשים"? אני מאשים את ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי
הדין בהתנהגות לא-חברית כלפי עורך-הדין
שמחה ניר. אני מאשים את ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין
ברדיפתו של חבר-הלשכה, עו"ד
שמחה ניר, כדי לספק את תאוות השררה שלו, ולשאת חן מלפני בעלי-הכוח אשר במערכת
המשפט. אני מאשים את ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי
הדין בבגידה במטרות אשר לשמן הוא נבחר:
להגן על חבריו מפני מבקשי-רעתם מחוץ, במקום לעמוד לימינם של החברים. אני מאשים את בתי הדין של הלשכה בהפיכת משפט למשפח. אני מאשים את בית המשפט העליון, ערכאת הערעור על בית הדין הארצי של הלשכה, אשר נתן ידו להרשעת חף-מעבירה, אשר הורשע
ע"י מוסדות הלשכה, בלי עילה, בלי ראיות, ובלי טעם. אני מאשים את בית המשפט העליון כי עשה כן כדי
להגן מפני הביקורת על אחד האגפים
הגרועים של מערכת המשפט - ההוצאה לפועל, אשר זוכה לביקורת קטלנית מפי זוכים
וחייבים גם-יחד - כדי למנוע את חלחולה
של הביקורת גם לאגפים האחרים של ה"מערכת". אני מאשים את בית המשפט העליון כי עשה כן כדי להתנקם במי שמותח עליו ביקורת חריפה, בלי
שתהיה לו תשובה עניינית לאותה הביקורת. אני מאשים את בתי הדין של הלשכה ואת בית המשפט
העליון על כי לא נהגו כשופטים מקצועיים,
אשר אין להם אלא את אשר עיניהם רואות, ואשר אמורים להיות אמונים על "בצדק
תשפוט את עמיתך". ואני מאשים את כולם, את כל המימסד המשפטי, החל ממוסדות הלשכה וכלה בבית המשפט העליון,
על אשר פגעו פגיעה אנושה בכבוד המקצוע
המשפטי בעיני הציבור, אשר ממילא אין לו אימון רב בעורכי הדין, ולאחרונה הולך
ונשחק קשות גם אמונו בבתי המשפט. אני קורא לוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין לממש את שיקול-הדעת
הנתון לו על פי כלל 69(ג) לכללי לשכת
עורכי הדין (סדרי הדין בבתי-הדין המשמעתיים), ולא לערוך את "אותם רישומים שיהא צורך בהם על מנת לתת תוקף
לפסק-הדין". עורך הדין שמחה ניר הואשם על כי, במכתב לראש ההוצאה
לפועל, התריע על אי-סדרים בלשכת ההוצאה לפועל, וגם הזהיר את ראש ההוצל"פ: בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי". האם עו"ד ניר אכן כתב את הדברים
האלה? זאת לא נדע לעולם, כי ראיות קבילות לא הוגשו לבית הדין, וכל שלוש הערכאות
לא נתנו את דעתם לכך, או, למען הדיוק, התעלמו מכך. כתב-הקובלנה
הוגש, איפוא, בלי תיק ראיות ראוי לשמו, אבל זה רק חלק
מה"סיפור", כי כתב-הקובלנה גם היה ערוך בצורה כושלת, אשר לא גילתה כל עבירה. וכתב-הקובלנה גם נערך בצורה לא-הוגנת: לא נטען בו
דבר כנגד עו"ד ניר, לא על "הכפשות", לא על "איומים"
לא-כשרים, ולא על שום דבר, זולת על כך ש"בביטויים (אשר במכתב) יש משום יחס
של העדר כבוד לראש ההוצל"פ, שהינו כבית
משפט". בסופו-של-דבר, בפסה"ד של כב'
ביהמ"ש העליון לא נשאר דבר מכל
עניין ה"ביטויים", על "איומים" מלכתחילה בכלל לא דובר,
ונשאר רק "חוסר הכבוד" כלפי בית המשפט, כשהוא תלוי על בלימה. דרך זו של
ניסוח כתב האישום, אשר מביאה מסקנות משפטיות בתור "עובדות"
("ביטויים אשר יש בהם ...", וכו') - גם היא
דרך להשאיר את הנאשם מגשש באפלה, ולאפשר
לבית המשפט להצניח עליו, בפסק-הדין כל מיני הפתעות שהוא לא יכול היה לצפותן. במערכת משפט
מתוקנת לא מגישים נגד נאשם כתב-אישום מעורפל, ובכל מקרה, כל ערפול מתפרש לטובתו של הנאשם. אבל לא כך הווה
בפרשה דנן. לא כך הווה, משום שכאן
המערכת המבוקרת היא גם השופטת את מבקריה. לכאורה כל הדברים שפורטו לעיל הם עניינים טכניים, אשר בגללם לא
יוצאים ב"אני מאשים!", אבל כאשר שופט אשר אמור להיות
שופט מקצועי, וגם מתיימר להיות שופט מקצועי, מתחיל עם זלזול בעניינים ה"טכניים" אשר נועדו להבטיח את
עשיית-הצדק, סופו להתעלם מכל
מושכלות-יסוד משפטיות, ובסופו של דבר גם להתנקם בנאשם, באמצעות העונש, על
עניינים אישיים אשר בינם לבין האישום אין ולא כלום. ועל כך אמרינן: סוף מעשה
במחשבה תחילה. העניינים
ה"טכניים" הם, איפוא, האקדח אשר מופיע במערכה הראשונה של הסרט, ויורה בסצינת
הסיום שלו. עניין "טכני" א': כתב-הקובלנה
לא מגלה עבירה, בין השאר כי לא צויין בו שהנאשם היה
עורך-דין גם בזמן האירוע. החובה לפרט
בכתב-הקובלנה, כבכל כתב אישום אחר, את כל העובדות נועדה כדי לאפשר לנאשם משפט
הוגן, ולמנוע ממנו את הצורך "לגשש באפלה", ולהיקלע למצב בו כל קו-הגנה
שינקוט עשוי לסבך אותו בדברים שאפילו התביעה לא התכוונה להם. פגם זה ניתן לתיקון, אבל הוא לא תוקן, וכל עוד הוא לא תוקן
ביה"ד המשמעתי לא היה רשאי לשפוט אותו. עו"ד ניר פעל, איפוא, בדרך מקצועית
נכונה בכך שלא התייצב למשפט, ורשאי היה להניח שהוא לא יישפט כל עוד
הפגם לא תוקן, וכל עוד לא הומצאה לו הודעה על התיקון. הטענות נגדו על כך שלא התייצב - אין להן, איפוא,
כל בסיס. עניין "טכני" ב': כל העובדות
המיוחסות לעו"ד ניר לא הוכחו כדין, והדברים אמורים גם באשר להרשעות הקודמות
שלו. לפי דיני
הראיות אין "פיסת נייר המתעופפת ברוח" כשרה כראייה בבית המשפט, אלא אם
כן הוגש המקור שלה, באמצעות עד אשר יכול להעיד על אמיתותו של המסמך. ישנם חריגים
מסוימים, כגון תעודה ציבורית אשר ניתן
להגישה ללא עד, אם היא מאושרת על ידי גורם מוסמך כ"מתאימה למקור".
כאשר הוכח כי המקור של מסמך מסויים אבד, ניתן להגיש
העתק ממנו, באחת מדרכי ההוכחה הכשרות, ובכך,
פחות או יותר מסתיימות כל ה"הנחות". דיני הראיות
נועדו להבטיח שלא יורשע אדם בלי שאשמתו תוכח בוודאות הדרושה, רק על פי טענות
התובע, או על פי שמועות וכו', וכאשר מזלזלים בדיני הראיות אנחנו הופכים למשטר טוטליטרי,
אשר מסמן לעצמו מטרה, ושום דבר לא עוצר בעדו. סעיף 67 לחוק
לשכת עורכי-הדין מוסיף ויוצר "הנחה" מיוחדת וקובע כי בית-דין משמעתי
רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו,
לקבל ראיה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית-משפט. והנה, בתיקו של
עו"ד ניר הוגשו ראיות בלתי-כשרות, בלי
שנתבקשה החריגה, בלי שניתנו טעמים מיוחדים או לא מיוחדים, ובלי שבית הדין
"פירט בהחלטתו" כל טעם לקבלת הראיות הבלתי-קבילות. יתירה מזאת: המכתב נשוא הקובלנה הוגש כהעתק ממכתב-פקס,
ובלי שמקבלו העיד כי קיבל אותו. מכתב-פקס ניתן לזיוף על ידי חובב מתחיל, ועו"ד ניר הדגים זאת על ידי מכתב דומה, אשר חתום ע"י ב"כ
הקובל, עו"ד עמוס ויצמן בעצמו... ובקצה השני של
המשפט, של פסק-הדין - ההרשעות הקודמות,
אשר שמשו תירוץ מלאכותי לעונש החמור, גם הן, כאמור, לא הוכחו כדין במשפט הזה. והעונש - שלוש שנות השעייה
- נמצא בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לקבלת
טיפול משפטי (שנת השעייה אחת) לבין חברות בארגון טרור (מחש שנות השעייה). לא, זו אינה
סתם "טעות" אשר כל בית משפט עשוי להיתפס אליה. זו הייתה ההתנכלות לעורך-דין אמיץ וישר, אשר אומר בגלוי את מה שעורכי-דין
אחרים חוששים לומר, פן יבולע להם. אפשר היה -
אולי! - לסלוח לבית הדין המחוזי, אשר, בהעדר נאשם אשר יגן על זכויותיו, לא
"עלה" על הנקודות האלה, למרות
שבית משפט
מקצועי אמון על דברים כאלה, ואמור להבחין בהם בעצמו וביזמתו. אבל הטענות
האלה נטענו גם בערעור לבית הדין הארצי, ולבית המשפט העליון, והם או שלא התייחסו לטענות האלה, או
ש"המציאו" המצאות משפטיות אשר אין להן כל בסיס, ונראה כי הן הומצאו רק
לצורך התוצאה אותה הם סימנו מראש: שלוש שנות השעייה
על דבר אשר במקרים אחרים עוברים עליו לסדר היום. כך, למשל, אל
הטענה שבכתב הקובלנה לא נאמר כי הנאשם היה עורך-דין בזמן האירוע: בית הדין הארצי לא התייחס אליה כלל, ואילו
בית המשפט העליון קבע שזו טענה "מקדמית מובהקת" אשר צריך להעלותה עם
פתיחת הדיון בערכאה הראשונה. ועם כל הכבוד, טענות מקדמיות - גם "מובהקות" -
הן זכות של הנאשם, ולא חובה, אין הוא צריך "לתת רעיונות" למבקשי-נפשו,
והקביעה שנאשם חייב לטעון טענות כאלה כבר עם פתיחת המשפט יוצרת מהפכה-רבתי בכל המערכת של זכויות הנאשם, וכופה עליו לחשוף מראש את
קו-הגנתו, לכל האורך והרוחב. מן הראוי לציין
כי כאשר המחוקק רצה - במקרים מיוחדים -
שטענה מסויימת תיטען כבר בפתיחת המשפט, הוא ציין זאת
במפורש, אבל הטענה שכתב האישום אינו מגלה עבירה מעולם לא הייתה כזאת שחובה לטעון
אותה מראש. ואם לטענה על
כך שכתב-הקובלנה אינו מגלה עבירה הייתה התייחסות משונה, לטענה בדבר חריגה מדיני הראיות לא הייתה כל התייחסות - גם ע"י בית
המשפט העליון! על הדרך הפתלתלה של ביהמ"ש העליון אל המטרה אותה
סימן מראש אפשר למנות
בזו-אחר-זו את הטענות אליהן שתי הערכאות לא התייחסו, אולם העיקרון ברור, וזה
מביא אותנו אל הדרך הפתלתלה
בה הלך בית המשפט העליון אל המטרה אותה סימן מראש: להעמיד את עו"ד שמחה ניר
אל הקיר - לא על מה שיוחס לו בתיק הזה, אלא על הביקורת שהוא מותח על מערכת המשפט
במקומות אחרים. ביקורת אשר הכל יודעים כי היא
נכונה, אבל מערכת המשפט אינה מוכנה להתמודד אתה, בידעה כי בהתמודדות הזאת ידה תהיה על התחתונה. יצויין כבר
מלכתחילה כי בכתב הקובלנה לא נאמר דבר
על כך שהמכתב כולל "איום" אסור, להבדיל מאזהרה לגיטימית, אשר
כמותה יוצאות מעורכי-הדין כל שני וחמישי, וגם
בפסק דינו של בית המשפט העליון לא נאמר דבר וחצי דבר על כך, כי הרי ברור שאם היה
במכתב איום בלתי חוקי, הלשכה הייתה פונה הישר למשטרה, כדי להוציא נגד עו"ד
ניר הרשעה בפלילים, אשר הייתה סוללת את הדרך להשעייה
לא קצרה - בנוסף לעונש במשפט הפלילי. אז איום פסול
אין כאן, וגם לא נטען או נקבע שישנו
איום כזה. מה בכל זאת יש בפסק דינו של בית המשפט העליון
(על"ע 3954/03)? הטקסט-נטו של
פסק-הדין מונה 2796 מלים. המבואות אשר
בפסק-הדין מונים 1250 מלים. סעיף 4 לפסק
הדין, המונה 460 מלים, הוא הקטע ה"נורמטיבי" הגדול ביותר בפסק-הדין,
וכל מטרתו אינה אלא לומר כי "אין
לקבוע כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא מנהלי בלבד"... כל מי שמכיר את
נפתולי השפיטה מכיר את ה"טכניקה" הזאת: ממציאים טענה אווילית, שמים אותה בפי הטוען, "מתווכחים" אתה
באריכות ו"דוחים" אותה - ומציגים את הטוען ככלי ריק ... ועם כל הכבוד,
עו"ד ניר לא טען כי
"תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא מנהלי בלבד"! הטענה, בהקשר
זה, הייתה כי בנוסף לתפקידיו השיפוטיים
או המעין-שיפוטיים יש לראש ההוצל"פ גם תפקידים
מנהליים טהורים, וכשהוא מבצע אותם הוא אינו "בית משפט", ובוודאי שאין
הוא בגדר "בית משפט" כאשר מדובר במחדלים אשר מתבטאים ב"השלכה
לסל" של בקשות, כך שאין כל "החלטה" אשר ניתן לערער עליה. לפיכך גם זאת
שהחלטות ראש ההוצל"פ ניתנות לערעור (ברשות או
בזכות), לה מקדיש פסק-הדין מקום מיוחד, אינה לעניין, כי כאשר בקשה "מושלכת
לסל" בלי שתגיע למתן החלטה - כפי שהועמדו הדברים בלב-ליבו של המכתב
נשוא הקובלנה - אין כל אפשרות לערער, לא
ברשות ולא בזכות, ומהנקודה המרכזית הזאת בית המשפט התחמק לחלוטין! אמור מעתה:
כמעט מחצית (460 מתוך 1193 מלים) מהדיון בשאלת ההרשעה עוסק בסוגייה לא-רלוואנטית, אשר יש בה רק כדי למשוך את העין ואת הלב מן השאלות
האמיתיות, ולהשאיר את הרושם שפסק-הדין מושתת על הדין ועל הצדק. ואגב, כדי
ללמוד על להיטותו של בית המשפט להעניק מעמד שיפוטי לראש ההוצל"פ
הוא נזקק גם לשחקן-חיזוק מיותר, והכוונה היא לכך שמי שמבקש להשיג על החלטותיו
המנהליות של ראש ההוצל"פ אינו מופנה ל"רשות
ערעור מינהלית" אלא לביהמ"ש המחוזי, אבל
הטריבונל שנקבע לצורך הערעור על החלטותיו של ראש ההוצל"פ
אינו רלוואנטי, גם לפני חוק ההוצל"פ, כאשר תקיפתן של החלטותיו הייתה בבג"ץ,
מעמדו לא היה שונה: סמכויותיו המנהליות נשארו מינהליות,
ואלה השיפוטיות נשארו שיפוטיות. אבל כאשר שופט מרגיש כי נימוקיו חלשים ולא משכנעים, הוא ייאחז גם
בקנה קש רצוץ. סעיף 5 לפסק
הדין, המונה 161 מלים נוספות, פותח במלים "למעלה
מן הדרוש". נשאלת השאלה אם
זה "למעלה מן הדרוש", בשביל
מה מוסיפים את זה, ומבזבזים את זמנו היקר של כב' בית
המשפט העליון? התשובה היא שבלי זה ההנמקה תלוייה
על בלימה, כי לכל ברור שלראש ההוצל"פ ישנם גם תפקידים מנהליים, ואלה כוללים גם
תפקידים מנהליים אשר אינם נובעים מסמכויותיו על פי החוק, אלא מתפקידים אשר
הוטלו עליו, אבל יכולים היו להיות מוטלים גם על מישהו אחר. תפקידים אלה
כוללים גם את הטיפול בבקשות, החל מקבלתן
בלשכת ההוצל"פ ועד להגעתן אל שולחנו של ראש ההוצל"פ, למתן החלטה. ואם, בין-לבין, בקשה מושלכת לסל, מי שאחראי לכך אינו חסין
מתביעה, בין אם הוא פקיד מן השורה, בין אם הוא כב'
ראש ההוצל"פ עצמו. ה"למעלה
מן הדרוש" הזה - אשר נובע מכך שבית המשפט עצמו מרגיש בחולשת נימוקיו - פותח
במלים "למערער היה אמור להיות נהיר
...", אבל, מה לעשות, לא כל מה
ש"אמור להיות נהיר" אכן תמיד נהיר, ואם נדון לכף-חובה את כל מי שמה
ש"אמור להיות נהיר" לו, אבל בפועל לא היה נהיר לו - יכול להיות שלא
היה שאר בארץ אפילו עו"ד אחד ושופט אחד. מהו,
"למעלה מן הדרוש", הדבר אשר היה "אמור
להיות נהיר" למערער? "למערער
היה אמור להיות נהיר שלשימוש במילות אזהרה כלפי ראש ההוצאה לפועל ... אין נפקות
כלשהי, לאור האמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין ובעיקר סעיף 73א'
לחוק ההוצאה לפועל ...", אבל העובדה שהוא לא הכיר את סע' 73א' לא
רק שלא הייתה שנוייה-במחלוקת, אלא שהיא אף שימשה בסיס
לקביעה חסרת-שחר אחרת, אשר נגיע אליה בהמשך. אבל מה לעשות
אם בית המשפט מרגיש כי גם ה"אמור
להיות נהיר" למערער אינו מספיק, בגלל אי-הכרתו את סע' 73א'? הוא מביא
"שחקן חיזוק לשחקן החיזוק" ... ו"שחקן
החיזוק" ה"משני" הזה הוא: "ואם תאמר
כי המערער לא היה ער להוראתו של סעיף 73א' ... אתה
מתקשה לעשות זאת ביחס לסעיף 8 לפקודת הנזיקין. כוונת הדברים לכך שבהליך אחר
שהמערער היה צד לו (ע"א ת"א 63/85, פס"מ
מו(2), 313) עלתה שאלת חסינותו של ראש ההוצאה לפועל
מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, והיא הוכרעה בניגוד לדעתו של המערער ...". אבל גם שחקן-החיזוק הזה, מה לעשות, אינו עומד על אף אחת מרגליו -
לא כאסמכתא, בכלל, ולא כראייה עובדתית במקרה המסויים,
בפרט. לא כאסמכתא - משום שבאותו מקרה דובר רק על חסינותו
של ראש ההוצל"פ לעניין פקודת-מאסר, ובוודאי שלא
דובר על חסינותו לגבי מחדלים ו"השלכה לסל" של בקשות. ולא כראייה למקרה הספציפי הזה - משום
שפסה"ד לא הוגש כראייה, ולכן אנחנו כלל לא יודעים אם שמחה ניר אשר היה צד
לאותו ההליך הוא אותו שמחה ניר אשר בו מדובר כאן, אבל כאשר שופטים המתיימרים להיות שופטים "מקצועיים" אשר אינם
מושפעים מאינפורמציה "זרה" מחליטים מראש להגיע לתוצאה מסויימת - שום דבר לא יעמוד בדרכם. על השיטה הזאת,
הלוקחת שני שחקני-חיזוק צולעים, ומרכיבה מהם "נבחרת", אומר וויליאם שייקספיר: Doubtful it stood; As two spent swimmers, that do cling together .And choke their art .(MACBETH,
Act I, Scene II( ואילו בפסק הדין הזה, כפי שראינו, ישנו "מובייל" שלם של
שחקני-חיזוק. הצמד הראשון של "שחיינים מותשים" הוא
האמירה כי "אין לקבוע כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא מנהלי בלבד"
יחד עם ה"למעלה מן הדרוש" הפותח במלים "למערער היה אמור להיות נהיר ...". ה"למעלה
מן הדרוש", הוא בעצמו צמד נוסף של
שני "שחיינים מותשים", כי ה"אמור
להיות נהיר" מורכב מסע' 73א' לחוק ההוצל"פ יחד עם סע' 8 לפקודת הנזיקין, אשר המערער היה
"אמור" להכיר אותו... והצמד הנוסף, ה"נכד" במובייל הזה, הוא
ההכרות עם סע' 8 הנ"ל דרך ע"א ת"א 63/85 הנ"ל, אשר שני
ה"שחיינים" שבו הם פסק הדין
כ"אסמכתא" משפטית, והיותו של המערער צד לו - כ"מימצא
עובדתי". אבל, כפי
שראינו, פס"ד זה אינו מהווה לא
אסמכתא משפטית, ולא מימצא עובדתי. אלא מאי? אחרי שהשופטים מוליכים אותך ביד, כהולך
ילד, אתה כבר משוכנע שהם צודקים, ושיש לנו כאן פסק-דין "מנומק"... סע' 7
לפסה"ד, על שני חלקיו, מונה 226 מלים, ויחד עם האמור לעיל הוא מדגים את אחת
התופעות אשר לא הכל ערים להן: כאשר השופט נחוש בדעתו
להגיע לתוצאה מסויימת, הוא יכביר מלים על דברים לא
רלוואנטיים, ויקצר דווקא ברלוואנטיים, כשהוא מבליע את המחלוקת האמיתית, או
"מזייף" בדרכים אחרות. נושא החלק
הראשון של סע' 7 (148 מלים) הוא הטענה כי כתב-הקובלנה לא מגלה עבירה, בין השאר
כי לא צויין בו שהנאשם היה עורך-דין גם בזמן האירוע (ראו לעיל, עניין "טכני" א'), והטענה
השנייה היא כי העובדה הזאת (ואחות) גם לא הוכחו (ראו לעיל, עניין "טכני" ב'). על שתי אלה
עונה בית המשפט ב"המצאות" אשר, ללא ספק נוצרו לצורך המשפט הזה: ה"המצאה"
האחת היא שאת הטענה שכתב-אישום אינו
מגלה עבירה צריך לטעון כטענה "מקדמית", ואם לא טענת כך, בית המשפט
רשאי, בפסק-הדין, "לשכתב" את כתב האישום ככל שיתחשק לו כדי להרשיע את
הנאשם. וה"המצאה"
השנייה היא שאם אדם מוציא מתחת ידו מכתב
"על נייר הנושא את שמו ותארו כעורך-דין", הרי זו "הוכחה"
שהוא אכן עורך-דין... נראה את ההלכה הזאת "מחזיקה מים" במשפט ההתחזות
הראשון! ומה עם הטענה שאפילו
לא הוכח כי המכתב הזה נשלח על ידי המערער, וממילא אין לנו מכתב "על נייר
הנושא את שמו ותארו כעורך-דין"? ב-148מלים אי אפשר להתייחס גם לזה ... ומה עם שאר
הטענות אשר העלה המערער, כגון שמדובר באזהרה לגיטימית, בתום-לב, מפני נזק
בלתי-הפיך, אשר לא ניתן למנעו בדרך של ערעור, כיוון שעל "נון החלטה"
אי אפשר לערער? ומה עם הטענה
כי "תדמיתו של עורך-הדין בעיני הציבור" דווקא נשכרת מעורכי-דין אשר עומדים באומץ מול השררה, ואינם יראים להגן
על עניינם, למרות המחיר שהם עשויים לשלם? ומה עם הטענה
כי מכתב "בארבע עיניים" כלל
לא יכול לפגוע ב"תדמיתו של
עורך-הדין בעיני הציבור"? מסתבר כי ב-78 מלים - החלק השני של סע' 7 לפסק הדין
- אי אפשר להתייחס גם לכל אלה ... החלק השני של
סע' 7, אותן 78 המלים, מניח כי אתה,
הקורא, כבר "השתכנעת" שההרשעה בדין יסודה, ועל כן הוא פוטר את עצמו
מלהתייחס לשאלות החשובות ביותר, כגון חופש-הביטוי של עורכי-הדין, וכו', והוא נותן לנו את "השורה התחתונה" כדבר
ה"מובן מאליו": "לנוכח כל
האמור דעתי היא כי הרשעת המערער ... בדין יסודה. ... מכתביו ... פוגעים קשה
בתדמיתו של עורך-הדין בעיני הציבור ומכרסמים באימון שהציבור רוכש (כך!!!) לו". האם זה באמת מובן-מאליו? לא רק שזה לא
מובן מאליו, אלא שהדיון בבית המשפט העליון נסב על כל השאלות עליהן פסק-הדין כמעט
ולא מתייחס, כאשר השופטים מחזיקים בבטן
את ההפתעה שהם מתכוננים להפיל בפסק-הדין: דיון ארוך כאורך הגלות בשאלות אשר לא
התעוררו כלל, או שהיו ב"שוליים" של הדיון. וכיצד אנו
יודעים כי השופטים כלל לא התכוונו לפסוק בהתאם למחלוקות שבין הצדדים? כמעט חודש
ימים, בין הדיון לבין מתן פסק-הדין, דרש המערער, וחזר ודרש, העתק מפרוטוקול
הדיון, כדי לוודא שאכן מונחות לפני בית המשפט כל הטענות אשר נטענו בפניו, אבל
הפרוטוקול הגיע לידיו של המערער פחות מיממה לפני שימועו
של פסק-הדין. כיוון
שהפרוטוקול היה מלא כרימון בשגיאות וחסרים, ביקש המערער לדחות את שימועו של פסק-הדין, כדי שיהיה בידו הסיפק להגיש בקשה לתיקון
הפרוטוקול, וכדי שתהיה בידי בית המשפט האפשרות לתקן את הדרוש תיקון. אבל השופט אור, אב בית הדין אומר שהם "זוכרים" את כל מה
שנאמר, גם בלי הפרוטוקול, שהוא ממילא "לא מחייב"... עם כל הכבוד, זה לא רציני. זו מראה שהשופטים כלל לא
התכוונו לתת פסק-דין ענייני, ולא התכוונו להתייחס למחלוקת שבין הצדדים, אלא
להישאר בתלם שהם חרשו לעצמם מראש. וזה מביא אותנו
אל העונש, אשר, כאמור, אינו יכול להיות
בגדר "טעות" גרידא, אחרי שבית המשפט, צעד-אחד-צעד, תוך פגיעה בוטה
בסדרי-הדין, בדיני הראיות, בדין המהותי ובכל מושכלות-היסוד המשפטיות, הוביל
אותנו בדרך עקלקלה אל המטרה אותה הוא סימן מראש! נתחיל מאותן
"10 הרשעות קודמות": גם על
אלה נטען כי הן לא הוכחו כהוכח כל עובדה אחרת, אבל גם
כאן בית המשפט לא מצא לנכון להתייחס לטענה. ונמשיך
בנימוקים לעונש. אומר בית המשפט העליון: "ביקורת
על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת
המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש
לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם
לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות
אמת...". "לקבל באהבה" - ממש באהבה ... אם הם היו מקבלים באהבה את הביקורת הם היו
מנהלים תחקיר מקיף על כל תלונה נגד שופט - בוודאי שהם לא היו מתנגדים, כפי
שהתנגדו, לחוק נציב תלונות הציבור על
שופטים - ולא היו נותנים לעצמם להגיע למצב
בו רמת האמון הציבורי בבתי המשפט צונחת מיום ליום, ואין בולם. "בלשון מנומסת" - האם הם,
באשרם את ההרשעה (החלק השני של סע' 7 - ראו לעיל) אמרו משהו - ולו מילה אחת - על הצד הלשוני של המכתב? לא, הם לא אמרו
דבר, כי אחרי שהם הובילו אותך כסומא באפלה אל "השורה התחתונה" אשר
הייתה מוכנה מראש באמתחתם הם כבר יצאו מההנחה שאתה "בכיס הקטן" שלהם. והם גם לא יכלו לומר דבר על העדרה של "לשון מנומסת", כי
מכתב הפותח במלים "צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה כזאת", כי מכתב
כזה, בהתחשב בתוכנו הקשה, לשונו לוקה בנימוס-יתר, ולא בחוסר נימוס. "ושהם יתבססו על עובדות אמת..." - על "פראבדה"
כבר שמענו? כן, שמענו, אבל לא הכל! אפשר היה לקבל
את עניין "עובדות האמת" אם ה"תנאי" הזה היה מסוייג כך שהגנת תום-הלב תעמוד לו, לנאשם, אם יתברר כי הוא
אכן בדק היטב את העובדות, ולמרות זאת שגה, אבל
הם קבעו עבירה של אחריות מוחלטת! זאת ועוד: אם המערער היה טוען "אמת
דיברתי", וגם מבקש להוכיח זאת, וערכאות הלשכה היו אומרות כי בעבירות של "כבוד המקצוע" הגנת
"אמת דיברתי" אינה חלה - גם את ה"להיפך" הזה הם היו מאשרים! אמור מעתה:
ה"תנאי המוקדם" לביקורת "מסוג זה" (איזה
"סוג"?!), שהדברים ייאמרו
בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת - גם "תנאי" זה הוא
כאותם שני שחיינים שייקספיריים מותשים, אשר אינם תומכים זה-בזה, אלא דווקא מטביעים זה
את זה! בהמשך, לקראת
ה"פינאלה" אומר בית המשפט: "לדאבוני,
נכשל המערער בכל אלה, הואיל וכפי שהבהרתי, מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא
בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח נגדו, ולא במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה
לפועל, שהרי על פי דבריו שלו הוא הדיר את רגלו משם מזה שנים רבות. בנסיבות אלה
שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות
והכפשה לשמן". "וכפי שהבהרתי" - הוא לא הבהיר שום דבר. הוא רק חוזר פעם שנייה על התיזה חסרת-השחר, לפיה
מי שלא עוסק בהוצאה לפועל לא יכול לדעת מה קורה שם. "מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה לפועל אשר
נפתח נגדו ..." - על מה שהיה או לא היה בתיק ההוצל"פ אנחנו לא יודעים דבר - וגם לא נדע לעולם - כי
המערער "כבר נלאה מלערוך בקשות כיד
המשפטנות הטובה עליו, ולראותן מושלכות לסל", ולכן הוא ביקש דיון בע"פ. |