שקרנים, בורים - לכו הבייתה!!!

זהו סיפור אשר בבסיסו פסק-דין אשר ניתן בשנת 1996, פסק-דין אשר תרם להסתאבותה של מערכת המשפט יותר מכל פסק-דין אחר אשר ניתן אי-פעם במדינת ישראל: תקנו אותי אם אני טועה!

וזאת רק הקדמה...

עיוות הדין

לפני שאנחנו חוגגים את ההישג הציבורי ואת ההישג האישי, ולפני שאנחנו פותחים באורגיית-ההלקאות לכל מי שהרוויח את זה ביושר, אנחנו מוכרחים לעשות צדק עם מי שעל גופם באה הישועה – החלקית, אמנם – לציבור הרחב.

פסק-הדין עוסק בשני ערעורים: של לוי ועטייה (אשר ייקראו להלן "המערערים"), אשר זוכו בבית המשפט לתעבורה, אך הורשעו ע"י בית המשפט המחוזי, בערעורה של המדינה על זיכויים, ועל כך הם ערערו לביהמ"ש העליון, ושל המדינה על זיכויו בבית המשפט המחוזי של עורך-הדין גד פלר (אשר ייקרא להלן "המשיב")..

אחת מקביעותיו העקרוניות של בית המשפט, בפסק הדין, הייתה כי

א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד.

ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת.

ג) ... מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל"ז יופחתו 5 קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר.

והנה, שני המערערים נקלטו בטווח של כ-500 מטרים, ודי היה בכך כדי לזכותם, ואפילו אם לא – להפחית 5 קמ"ש מהמהירות של כל אחד מהם.

דבר זה לא נעשה, ונשאלת השאלה מדוע כבוד בית המשפט העליון אינו מיישם את ההלכה אשר נפסקה על ידו באותו פסק-דין ממש.

לאחר שבית המשפט מסיים את הדיון בשאלות העקרוניות, הוא פונה לדון בעניינו האישי של כל אחד מהמערערים (לוי ועטייה), ושל המשיב (גד פלר). לעניין ערעוריהם של המערערים נגיע מייד, אבל מן הראוי להקדים את המאוחר, ולהתייחס לנימוקים בעניין דחיית ערעורה של המדינה נגד המשיב.

לאחר שהוא מציע לדחות ערעורם של לוי ועטייה, אומר השופט אדמונד לוי, אשר כתב את פסק-הדין:

באשר לערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של גד פלר, גם אותו אני סבור כי יש לדחות. אכן, השקפתו של בית משפט קמא בשאלת אמינותו של הממל"ז נדחתה על ידי, אך לא על כך ביסס בית המשפט את פסק-דינו, אלא בעיקר על התרשמותו כי לא הוכח במידה הנדרשת כי המפעיל הכיר את כל הוראות ההפעלה, ואם בוצעו הבדיקות השגרתיות, וביניהן "מדידות טעות", שנועדו לוודא כי המכשיר תקין.

אבל גם בעניינם של המערערים קבע בית המשפט לתעבורה – לגבי כל אחד מהם בנפרד – כי יש לזכותם גם לפי העובדות עצמן, בלי קשר לאמינות הממל"ז. המערערים טענו זאת להגנתם גם בערעורה של המדינה, בבית המשפט המחוזי, וגם בערעורם-הם, בבית המשפט העליון.

ושתי הערכאות האלה התעלמו מקביעותיו של בית המשפט לתעבורה – קביעות אשר במקרים אחרים – כאשר הנאשמים אשר הורשעו הם המערערים – הם מאמצים אותן ללא סייג, ללא היסוס וללא הנמקה של ממש ("נחה דעתנו כי לא נמצא כל פגם בקביעותיו של בית המשפט קמא, הערעור נדחה").

לשני המערערים האלה הגיע אותו היחס לו זכה המשיב, אבל הם הופלו לרעה, ונשאלת השאלה למה ומדוע.

ומכל מקום – הוגשה לבית המשפט בקשה לתיקון והשלמת החסרים. כידוע, כל עוד בית המשפט "לא קם מכסאו" באותו היום, הוא לא "סיים את מלאכתו", והוא עדיין מוסמך לתקן את החלטתו, ונראה איך הוא יתמודד עם זה.

הגיבור הגלוי

על פסק-דין הניתן בערעור מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי אי אפשר לערער פעם נוספת, לבית המשפט העליון, אלא אם ניתנה רשות לכך. על הפילוסופיה העומדת מאחורי הצורך ברשות ערעור עמדתי במקום אחר.

רשות ערעור יכול לתת בית המשפט העליון, ויכול לתת גם בית המשפט המחוזי עצמו, כי המחוקק נתן לבית המשפט המשפט המחוזי סמכות מקבילה – וזהה – לזו של בית המשפט העליון.

דא עקא ששופטי בית המשפט העליון, לדורותיהם, מעולם לא אהבו שבתי המשפט המחוזיים נותנים רשות ערעור, כי זה מעמיס עליהם עבודה, ואף אחד לא אוהב שאחרים מעמיסים עליו עבודה. הם גם העירו ל"מחוזיים" על כך, כבר לפני שלושים שנה, ואולי אף לפני כן, ואכן זה השפיע: שופטי בתי המשפט המחוזיים מפחדים לתת רשות ערעור על פסקי-הדין שלהם.

האם זה תקין? בוודאי שלא, אבל שופטי המחוזיים התרגלו להפגין רגליים קרות, ולא לתת רשות ערעור. הם מועלים באמון שנתן בהם המחוקק.

גיבור הסיפור שלנו הוא שופט בית המשפט המחוזי (היום בדימוס) בתל-אביב-יפו, אמנון סטרשנוב, אשר הפגין אומץ, וביקש לשים סוף לויכוח האינסופי הזה (אם הוא הצליח – זאת נראה בהמשך).

יכול להיות שהאומץ הזה הבשיל אצלו אחרי שגמלה בליבו ההחלטה לפרוש, אם הוא לא יקודם לביהמ"ש העליון, ואלמלא כן הוא היה נוהג ככל חבריו, אבל זו רק השערה, ואת הזכות הזאת איש לא ייקח ממנו.

כבר עמדנו על כך בעבר.

הגיבור הסמוי

שופט התעבורה דב פולוק היה אולי היחיד אשר קיים בגופו וברוחו את הסיסמה רק דגים מתים שוחים עם הזרם. הוא הבין את מה שהיום, אחרי פסק הדין, צריך להיות ברור לכל (אבל לא בטוח אם כך באמת יהיה): שהפסיקה ה"עניפה" אינה עניפה, ובכלל אינה פסיקה.

בפסק-דין מנומק היטב הוא הוליכנו, צעד-צעד, בדרך אל המסקנה הזאת. הוא אמר, בלשונו-הוא, את אותם הדברים שאני אמרתי כל השנים. הוא, מן הסתם, ידע שאין בחוף שום מגדלור, ושפסק-דינו, קרוב לוודאי, יתהפך בערעור של המדינה לבית המשפט המחוזי, אבל היו לו ביצים מספיק גדולות כדי ללכת עם זה, ו"לדבר עם בית המשפט העליון" מאחורי הגב של בית המשפט המחוזי, כאשר הערעור שלנו תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

חשיבות הדבר היא בכך שאם שופט אומר את אותם הדברים, הוא לא נחשד כ"אינטרסנט" וכו', ומקשיבים לו, בעוד שאם נאשם או סניגור טוענים את אותם הדברים, הנאשם הוא "אינטרסנט" ועורך-הדין הוא "חרב להשכיר".

מבחינה זאת אנחנו חייבים לשופט פולוק הרבה, אבל בהסתייגות אחת: אחרי שהוא טוחן עד-עפר את בלוף "הפסיקה העניפה", הוא קיבל רגליים קרות, ועצר את העגלה בטווח-מדידה של 1000 רגל, טווח בו הוא היה מוכן להכיר באמינות הממל"ז, בכפוף לניכויי-הטעות, למרות שהבסיס לכך לא היה מוצק בהרבה מבסיס הפסיקה ה"עניפה" כולו.

לא קשה להניח, ברמת-ודאות גבוהה, מה הביא אותו, את פולוק, אל ה"מפנה" הזה. סביר מאוד להניח שהוא עשה את השיקול הקר של תפסת מרובה לא תפסת, דשהיינו שאם ינסה להפוך לעפר-ואפר את האגדה הזאת כולה, הבניין שלו לא יחזיק מים.

אני לא חושב שהייתי נוהג כמוהו, לו אני במקומו, אבל איש-איש ודרכו, ולעולם לא נדע "מה היה אילו".

גיבורת-המשנה

שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, אם בית הדין בערעור הזה, אשר, בפתיחת הדיון, הצהירה: אנחנו נפתח הכל מחדש, ושום דבר אינו מובן-מאליו!

כאשר חותמים על שטר כזה, אי אפשר להתחכם, והיא וחבריה פרעו חלק ניכר מהשטר.

את הביקורת שיש לי על פסק-הדין, אשר גם היא הייתה שותפה לו, אתן בהמשך, אבל בצד החובה יש לציין גם את הזכות.

ועוד יש לציין כי השופטת דורנר לא התחפרה בעמדה בה החזיקה בפרשת דוידסקו, פרשה אשר היא עצמה הייתה חלק מבלוף הפסיקה ה"עניפה".

השוכב על הגדר

שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, אשר התנדב לכתוב את פסק-הדין, אשר כבר ממבט ראשון הוגדר ע"י רבים כ"תמוה".

וזו לא הייתה לו הפעם הראשונה לשכב על הגדר, כדי לעשות מלאכה אשר לא מוסיפה כבוד לעושיה.

השופט הזה כתב את פסק-הדין בעל"ע 3954/03, אשר הוגדר ע"י רבים כ"מעשה נבלה", ואשר חברתו-עד-לאחרונה קבעה שאין בהתנהגותו כל עילה לבירור על פי חוק הנתל"ש.

מוט הזמיר (1)

שופט בית המשפט המחוזי (היום בדימוס) בתל-אביב, עמוס זמיר, נושא באחריות העליונה לכל מה שקרה בפרשה הזאת.

אחרי המפלה שמשטרת ישראל ספגה אצלו בפרשת קופלמן (המוזכרת בפסק הדין, והקרויה "בפי העם" זמיר 1), היא הביאה לאולמו, לדיון בפרשת רחמני (המוזכרת אף היא בפסק הדין, והקרויה בפי העם זמיר2), את כל קציני משטרת ישראל, "לגלות עניין" (זו הייתה גם הגירסה הרשמית של משטרת ישראל).

תארו לעצמכם שמפכ"ל המשטרה, יחד עם כל הניצבים שלו, באים לבית המשפט לתעבורה, "לגלות עניין", ממש "במקרה" בדיוק כאשר איזה נאשם או נאשמת בשם אהרונישקי עומדים לדין...

אז אנחנו כבר מזמן עברנו את גבול הנאיביות.

אז הזמיר הזה ראה את כל המשטרה באולמו, וקיבל רגליים קרות: שמע רק את עצמו, ואת מה שלא היה לו נוח – הוא סירב לשמוע.

והתוצאה היתה, כאמור, פסק-דין אשר תרם להסתאבותה של מערכת המשפט יותר מכל פסק-דין אחר אשר ניתן אי-פעם במדינת ישראל.

בהמשך נדון בהרחבה בשאלה כיצד התבטאה התרומה הזאת, וגם אביא דברים שכתבתי ופרסמתי באותם הימים ממש.

יום שחור למשפט במדינת ישראל

ראו מה מוכנים שופטינו לעשות כדי לא לתת רשות לערער – בעניין הממל"ז, ובכלל.

במשפט הפלילי, אחרי שבית המשפט קורא את כתב-האישום "באזני הנאשם", ומסביר לו את תכנו ("אם ראה צורך בכך"), הנאשם נשאל לתשובתו לכתב האישום.

הברירה הבסיסית של הנאשם – כך בסעיף 152(א) לחוק סדר הדין הפלילי – היא "שלא להשיב", אבל אם הוא מעדיף להשיב, "רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו", כך שלמעשה הכל פתוח מבחינת הנאשם, והוא רשאי להציג כל גירסה עובדתית שנראית לו (עדיין בלי להוכיח דבר, כי התביעה היא זאת המביאה ראשונה את ראיותיה).

מכאן ברור שכל עובדה שהנאשם לא הודה בה, רואים אותו ככופר בה.

המלים בעובדות הנטענות בכתב האישום הודגשו על ידי, כיהן מילות-המפתח. הנאשם לא צריך להתייחס לעובדות-עזר "פרובטיביות" (דהיינו, למשל, עובדות הדרושות להוכחת עובדות אחרות) אשר אינן חלק מיסודות העבירה.

כך, למשל, כאשר בעל רכב מועמד לדין על עבירת תעבורה אשר נקלטה באמצעות מצלמה (או באמצעות עד) כאשר הרכב לא נעצר במקום, ואין יודעים מי בפועל נהג בו: עובדת הבעלות של הרכב אינה מיסודות העבירה (זו אינה עבירה להיות בעל רכב ...), ולכן גם התביעה (בכתב האישום) וגם הנאשם (בתשובתו לאישום) אינם חייבים להתייחס אליה כלל ועיקר.

רק כאשר מגיעים לשלב ההוכחות, התביעה צריכה להוכיח את העובדה שהנאשם הוא זה אשר נהג ברכב בעת ביצועה של העבירה. את העובדה הזאת ניתן להוכיח בעדותו של מי שראה את הנאשם נוהג ברכב, ואם אין עדות כזאת – בעדות על כך שהנאשם הוא הבעלים של הרכב (ומכח החוק "רואים אותו כאילו" נהג בפועל, אלא אם הוא הוכיח מי נהג וכו').

האם יכול הנאשם לבוא בטענות על כך שהתביעה לא ציינה בכתב האישום כי הוא הבעלים של הרכב? לא, כי זה, כאמור, אינו חלק מעובדות העבירה, ולכן, כאמור, אין התביעה צריכה לפרט בכתב האישום את העובדה הזאת, ובאותה המידה אין הנאשם צריך לכפור בה, או "להכחיש" אותה. אמנם הנאשם רשאי לעיין בראיות התביעה, אחרי שמוגש נגדו כתב האישום, וממילא הוא רשאי לדעת אילו ראיות יש לתביעה נגדו, אבל הוא לא חייב לממש את הזכות הזאת (ואם אין לו סניגור, הוא לא תמיד יודע על קיומה), וגם אם הוא מימש את הזכות, הוא אינו חייב לגלות לתביעה את קו-ההגנה שלו, ולהאיר את עיניה לחסרים אשר בראיותיה: הוא אינו צריך לנהל את המשפט כנגד עצמו!

כאשר המשטרה מגישה כתב אישום על עבירת מהירות, האם היא צריכה לציין בכתב האישום שהמכשיר בו נמדדה המהירות הוא אמין והיה תקין בעת המדידה, שהמפעיל הוא מיומן דיו, ושההפעלה הייתה לפי ההוראות?

גם כאן התשובה היא שלילית, כי אלה הן רק "עובדות-עזר, ולא חלק מעובדות העבירה, ולפי אותו העיקרון גם הנאשם, בתשובתו לאישום (ראה לעיל), אינו צריך לטעון שהמכשיר בו נמדדה המהירות אינו אמין, לא היה תקין בעת המדידה, שהמפעיל לא היה מיומן דיו, ושההפעלה לא הייתה לפי ההוראות. הוא הרי רשאי לשתוק, ולמה יפר את שתיקתו, כדי לעזור לתביעה, ו"לתת לה רעיונות"?

ובמיוחד אמורים הדברים לגבי נאשם לא-מיוצג, אשר אינו חייב לדעת שום דבר, ובית המשפט אמור להיות מגינם ומושיעם. יש לזה גם ביסוס בסעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר לפיו בית המשפט רשאי – "אם הנאשם מיוצג על ידי סניגור" – לזמן את הנאשם וסניגורו ואת התובע "כדי לברר את הסכמתם לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים ...". מזה אנו למדים כי כאשר הנאשם אינו מיוצג, בית המשפט לא רשאי לקיים את ההליך הזה (ואין בכך כל תימה, כי כל ה"הסכמות" האלה פועלות לטובת התביעה, וקל מאוד להביא נאשם לא-מיוצג להסכים לכל מה שנוח לשופט ולתובע, ואת זה, בדיוק, ביקש המחוקק למנוע).

וכאן אנחנו מגיעים לסיפורו של נאשם בעבירת מהירות אשר נמדדה באמצעות הממל"ז. נאשם זה לא היה מיוצג בשלב ה"הקראה", ומשכפר בעובדות האישום נקבע התיק להוכחות.

נגמר שלב ההוכחות, טוען הנאשם, בין השאר, כי התביעה לא הוכיחה את אמינות המכשיר. עונה התביעה: אנחנו לא צריכים, כי ישנה "חזקה שבעובדה" שהמכשיר אמין. עונה הנאשם: אין חזקה כזאת.

קיומה של "חזקה שבעובדה" הוא שאלה משפטית, שאלה של חוק, ושאלות של חוק לא "מוכיחים", כי השופט הרי מוחזק כיודע את החוק, ואם כבר דיברנו על שאלות של חוק, שאלות כאלה מקומן רק בשלב הסיכומים.

אכן, כאשר כל צד שומר את טענותיו המשפטיות לשלב הסיכומים, מגיעים בסופו של דבר לשלב בו כל הקלפים מונחים על השולחן, ואז – אחד זוכה, ואחד בוכה. ומי שסמך על החזקה שבעובדה, ולא הביא ראיות (או שסמך על העדרה ולא הביא ראיות), והתברר כי טעה בשיקוליו – זבש"ו. אלה כללי המשחק, ולשם שינוי הוא פועל באותה המידה לשני הכיוונים, גם לטובת הנאשם, וגם לרעתו.

כאשר אלה הם פני הדברים נשארת, לעניין זה, רק השאלה המשפטית: האם קיימת חזקה שבעובדה לפיה המכשיר אמין, או שאינה קיימת?

קיימת החזקה – הנאשם יורשע בעבירה, אם יוכחו שאר יסודות העבירה, וכן שאר התנאים להרשעה; לא קיימת החזקה – הנאשם יזוכה מהאשמה, אפילו אם יוכחו שאר יסודות העבירה, וכן שאר התנאים להרשעה, כי אי אפשר להרשיע בעבירה "נמדדת" אם אמצעי-המדידה אינו אמין.

ומה אם הצד אשר קו-הפעולה שלו התגלה כמוטעה אומר "רגע-רגע, לא אמרתם לי שאני צריך להוכיח את זה, ואת זה, ואת זה!.."?

התשובה היא: זב"שך, היית צריך לחשוב על כך קודם!

ומה אומר על כך כבוד בית המשפט העליון (השופטים תיאודור אור, דורית ביניש ויצחק אנגלרד)? שורו-שורו:

‎השאלה בדבר אמינותו של המכשיר זכתה לטיעונים מפורטים של באי כוח הצדדים, אשר המציאו גם פסיקה זרה וגם דברי מלומדים בנושא זה. הגענו למסקנה, כי בנסיבות העניין שלפנינו, אין צורך שנכנס למחלוקת שנפלה בשאלה זו בין בעלי הדין. די בטענה אחת אשר הועלתה על ידי המדינה כדי לחרוץ את גורלה של בקשה זו. כוונתנו היא לכך, שבעת הדיון בבית המשפט לתעבורה לא העמיד המבקש את שאלת אמינות המכשיר כשאלה שבמחלוקת, וניתן היה להסיק שאין הוא חולק על אמינותו. בתגובתו לאישום, המבקש חלק על כך שנסע מעל המהירות המותרת. אך הוא לא חלק על אמינות המכשיר, והוא בחר בזכות השתיקה ולא העיד. טענה זו, בדבר חוסר אמינות המכשיר, הוא שמר כ"הפתעה" לשלב הסיכומים.

המרכאות סביב ה"הפתעה" – שימו לב – הן במקור, וזה אומר שגם בית המשפט מבין שאת התיזה בזאת הוא לא יוכל למכור, אבל אחרי שהוא מכר את זה במרכאות, הוא "שוכח" את המרכאות, ומתיחס את ההפתעה כהפתעה-של-ממש, ועוד הפתעה שהנאשם לא רשאי לשמור אותה לשלב הסיכומים.

ועם כל הכבוד, זו שערוריה. הנאשם לא היה מיוצג בעת ה"הקראה", והוא לא היה חייב לדעת שבית המשפט העליון ישנה מושכלות-יסוד הקבועות בחוק, כך שעליו לכפור באמינות המכשיר, ומשנקע התיק להוכחות, התביעה מביאה את ראיותיה, ואחריה הנאשם מביא את ראיותיו-הוא. אבל גם אם היה הנאשם מיוצג, הוא לא חייב היה להעלות טענות משפטיות לפני שלב הסיכומים.

ובאשר ל"הפתעה": אם אכן הייתה קיימת ה"חזקה שבעובדה" בדבר אמינות הממל"ז, והנאשם, לפי תומו, היה טוען בסיכומיו כי הוא "חשב שהחזקה הזאת אינה קיימת", וכי הטענה שאין צורך להוכיח את אמינות המכשיר נפלה עליו כ"הפתעה" בשלב הסיכומים – אותו ההרכב ממש היה זורק אותו בבוז גלוי מכל המדרגות, יחד עם איזו הערה צינית מפי כבוד אב-בית-הדין, השופט תיאודור אור.

כאשר מכינים לנאשם הפתעה, זה בסדר, אבל כאשר הנאשם מממש את זכותו לשתוק, ולתת לתביעה להוכיח את עובדות האישום – זו כבר "הפתעה" לא-לגיטימית, למרות שהחוק מתיר אותה באופן מפורש.

מה שנעשה כאן הוא שחיקה של זכות חוקית של הנאשם, וכאשר מתחילים עם דברים כאלה, אתה לעולם לא יודע איכן הם נגמרים.

טול, למשל, מקרה נוסף, גם בו ישב השופט תיאודור אור, אז כבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון: עורך-דין הנאשם בעבירת משמעת טוען בערעורו (קודם לבית הדין הארצי של לשכת עורכי-הגדין, ואחר-כך גם לבית המשפט העליון) כי בכתב-הקובלנה לא צויין שהוא היה עורך-דין בזמן האירוע, עובדה שהיא רלוואנטית לאשמה, שאם הנאשם לא היה עורך-דין בזמן האירוע, הרי שגם אם הוא עשה את המעשה המיוחס לו, לא היה בכך משום עבירה.

"... טען המערער כי בקובלנה לא נאמר, וממילא לא הוכח, כי היה עורך דין בעת האירועים. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי כטענת סרק, וסבורני כי נכון היה להגדירה כך, ולו מן הטעם שמדובר בטענה-מקדמית מובהקת, אותה נכון היה להעלות בפני בית הדין המחוזי, אך המערער מטעמיו בחר שלא לעשות זאת ..." (פסה"ד כאן).

יש בדברים האלה "באג" אחד גדול: פרט לשני מקרים ספציפיים, טענות מקדמיות הן זכות ולא חובה, והנאשם יכול להעלותן מתי שנוח לו (דיון מפורט בנושא – כאן).

ומה כל אלה אומרים: שהנאשם צריך לנהל את המשפט נגד עצמו, לכתוב ולתקן את כתב-האישום כנגד עצמו, ליזום הבאתם של עדים מומחים מטעם התביעה, דבר אשר יצריך אותו להביא עדים גם מטעמו, ייקר לו את המשפט, ואולי אף יביא לכך שבסופו של המשפט אמינותו של המכשיר תימצא מוכחת, למרות שלא קיימת אותה "חזקה שבעובדה"!

וכאשר כך נשחקות זכויותיו של הנאשם, הרי זה יום שחור למשפט במדינת ישראל.

מוט הזמיר (2)

שופט בית המשפט העליון (היום בדימוס), יצחק זמיר, הוא פרופסור למשפטים, ומפרופסורים למשפטים אני מצפה לעמקות אינטלקטואלית רבה יותר מזו שאני מצפה מסתם שופטים, אפילו של בית המשפט העליון.

והנה, כאשר הזמיר הזה ישב בראש ההרכב אשר דן באחת הבקשות הראשונות לרשות ערעור בעניין אמינותו של הממל"ז, הוא אמר:

לא ראינו מקום לתת לו רשות ערעור. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ח' פורת) קבע, כשהוא מסתמך על פסק דין רע"פ ‎747/96 רחמני נ' מדינת ישראל, כדלקמן: "קיימת פסיקה מספקת של בתי המשפט השונים כדי לקבוע חזקה עובדתית בנדון זה, שהמכשיר הוא מכשיר אמין. במלים אחרות, התביעה לא צריכה יותר להוכיח אלמנט זה, אלא מי שמתנגד לכך, הוא שיביא ראיות". יש פסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי, זה יותר משנתיים, האומרים אף הם כי האמינות של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אמנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם. הדברים מקובלים גם עלינו.

איפה "פסיקה מספקת" ואיפה "פסקי דין נוספים"? אז יש לי הפתעה בשבילכם: לא הוגשו באותו ההליך, לא "פסיקה מספקת" ולא "פסקי דין נוספים", זולת פס"ד רחמני, שהיום בית המשפט העליון אומר את מה שאני אמרתי כל השנים.

אבל שיא העמקות האינטלקטואלית הוא בארבע המלים האחרונות: "והדברים מקובלים גם עלינו"...

ועוד פעם: "והדברים מקובלים גם עלינו"...

לקרוא ולא להאמין ... וזו העמקות האינטלקטואלית של פרופסור למשפטים!!!

פסק-דין מרשיע, ללא נימוקים

בית משפט לתעבורה זיכה נאשמת זיכה אותה על סמך הוראות ההפעלה, אבל כהערת-אגב הוסיף – ללא כל נימוקים – כי מכל שאר הבחינות המכשיר הופעל כהלכה, ואלמלא האמור בעניין הוראות ההפעלה, הוא היה מרשיע אותה.

בית המשפט המחוזי – השופטת ### - היה להוט לחסות בצילה החם והמתוך של ה"חזקה שבעובדה", לא התייחס לשום דבר, ### חוץ מאותה ה"חזקה", וכיוון שהוא הפך את הקערה על פיה בעניין הוראות ההפעלה, הוא הרשיע את הנאשמת, על סמך אותה הערת-אגב, בלי להתייחס לבקשה החלופית, שאם תתקבל עמדת המדינה לעניין הוראות ההפעלה, התיק יוחזר לביהמ"ש לתעבורה, על מנת שזה האחרון ישלים את הנימוקים, ואם הם לא יניחו את הדעת – אפשר יהיה לערער עליהם, כפי שמערערים על נימוקיו של כל פסק דין.

ביהמ"ש המחוזי, כאמור, לא התייחס לטענה הזאת, ובהרשיעו את הנאשמת הוא השאיר אותה עם הרשעה לא מנומקת.

הייתכן כי במדינה מתוקנת כמדינת ישראל יורשע אדם ללא נימוקים? כן, כאשר מפסיקים לחשוב, ומדקלמים את המנטרה הידועה על "פסיקה עניפה", אין צורך בנימוקי-הרשעה, אפילו כאשר לנימוקים האלה אין כל קשר לאותה פסיקה "עניפה".

ומה אומר על כך כבוד השופט, הד"ר מישאל חשין? על כך להלן.

הצבוע

הד"ר מישאל חשין הוא אדם אמיץ וססגוני.

הד"ר מישאל חשין היה מרצה שלי בפקולטה למשפטים, ובאחת מההרצאות הוא שלח אצבע מאשימה אל שופטי בית המשפט העליון:

"כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות שלנו. אל תצפצפו על בני אדם!".

ומה קורה כאשר הוא-עצמו מגיע לבית המשפט העליון? שורו-שורו:

ב רע"פ 4132/00 + 4346/00 (מרדכי וייס וסיגלית חבה נ' מ"י) נדונו שני מקרים בהם זוכו נאשמים על ידי בית המשפט לתעבורה, כיוון שהמכשיר, לדעתו של השופט, לא היה אמין דיו, והמדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על זיכויים, בטענה שאמינותו של המכשיר כבר הייתה ל"חזקה שבעובדה".

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה, הרשיע כל אחד משני הנאשמים, וכעת הם מבקשים רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בצמד-תיקים זה היו הרבה שאלות אשר נטען כי הן ראויות לרשות ערעור. אביא כאן רק חלק מהן, בתמצית:

ראשית - לעצם אמינותו של הממל"ז: אנחנו טענו (וגם הבאנו אסמכתאות לכך) כי כל ההחלטות המתיימרות להיות "פסיקה עניפה" וליצור "מאסה קריטית" בעניין זה אינן אלא החלטות הדוחות בקשות רשות לערער, אשר, לפי ההלכה של ביהמ"ש העליון עצמו, אינן יוצרות הלכה פסוקה.

עוד טענו לעניין זה כי כל אותן ההחלטות אינן אלא אימוץ עיוור של פס"ד מחוזי מסויים, בלי להוסיף עליו מאומה, כי הגיע הזמן שמה שנפסק באותו פס"ד מחוזי יעמוד למבחן בביהמ"ש העליון, והדרך היחידה לעשות זאת היא ע"י מתן רשות לערער, ודיון בערעור עצמו.

שנית - לעניין הוראות ההפעלה של הייצרן: אנחנו טענו (וגם הבאנו אסמכתאות לכך) כי די ביכולתו של בית המשפט לקרוא את השפה האנגלית, בה כתובות הוראות ההפעלה, ואם נותר ספק - הוא יפעל לטובת הנאשם.

טענה נוספת, אשר התעוררה רק בתיקה של סיגלית חבה, ואותה העליתי מיד בפתיחת הדיון: ביהמ"ש לתעבורה זיכה אותה על סמך הוראות ההפעלה, אבל כהערת-אגב אמר -ללא כל נימוקים - כי מכל שאר הבחינות המכשיר הופעל כהלכה.

כיוון שביהמ"ש המחוזי הפך את הקערה על פיה בעניין הוראות ההפעלה, הוא הרשיע את מרשתי, על סמך אותה הערת-אגב, בלי להתייחס לבקשתי החלופית, שאם תתקבל עמדת המדינה לעניין הוראות ההפעלה, התיק יוחזר לביהמ"ש לתעבורה, על מנת שזה האחרון ישלים את הנימוקים, ואם הם לא יניחו את הדעת - אפשר יהיה לערער עליהם, כפי שמערערים על נימוקיו של כל פסק דין.

ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לטענה הזאת, ובהרשיעו את מרשתי, השאיר אותה עם הרשעה לא מנומקת.

גם בנקודה הזאת ביקשתי את הרשות לערער.

והנה, מיד עם פתיחת הדיון, עט עלי השופט חשין בשאלה: האם הבאתם ראיות לטענתכם?

אני: כבודו, אנחנו טוענים שאנחנו לא היינו צריכים להביא ראיות, משום שנטל הראייה הוא עדיין על התביעה, בכל השאלות שבמחלוקת.

אבל השופט חשין לא רצה לשמוע, וכל מה שטענו נפל על אזניים אטומות: כל ההחלטה (פרט למלים "הבקשה נדחית") הסתכמה בעשרים ושתיים מלים, אשר מהן שלוש עשרה מלים היו הערת-אגב.

ה"ראציו" של ההחלטה: "בעניינים שלפניו לא הונחה תשתית עובדתית למתן רשות ערעור" - תשע מלים אשר מתחמקות מלב-ליבו של אותו החלק מהטענות הנוגע לשאלה מי צריך להוכיח את התשתית העובדתית.

האם צריך "להניח תשתית עובדתית" לטענה שאין צורך בתשתית עובדתית"? לא. זו שאלה משפטית "נטו"!

והערת-האגב, התופסת יותר מלים מהראציו: "בלא שניכנס לנושא אמינותו של הממל"ז לגופו - ועל כך אין אנו מחווים דיעה".

ונשאלת השאלה מדוע אין הם מחווים דיעה בשאלה המרכזית שהועמדה לדיון – שאלה שהתשובה עליה אמורה להכריע את הכף?

וזה מחזיר אותנו של דבריו הבלתי-נשכחים של הד"ר מישאל חשין:

"כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות שלנו. אל תצפצפו על בני אדם!"

ונשאלת השאלה מי כאן באמת מצפצף על בני אדם.

הערת-אגב בנון-החלטה

אביבה כהנא נאשמה בעבירת מהירות, שנמדדה גם היא על ידי הממל"ז, וככל נאשם היא ביקשה לעיין ב"חומר החקירה", ובאופן ספציפי – את הניסויים שביצעה משטרת ישראל במכשיר הזה.

בית המשפט לתעבורה לא נתן לה את מבוקשה מהטעם שהניסויים האלה אינם בגדר "חומר חקירה", ועל כך היא עררה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר, מאותם הנימוקים.

הוסיפה אותה נאשמת, ועררה לבית המשפט העליון, אבל השופט מישאל חשין קבע (וכנראה בצדק) שעל החלטה בערר, בעניין כזה, אין כל אפשרות לערור פעם נוספת, "## ##

המשך יבוא, איש לא יינקה!!!

כתבו אלינו מפת האתר דף השער

רמת השופט / לכו הבייתה!!!