הנמקות
|
שמחה ניר, עו"ד הנמקת-יתר,
הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף עו"ד הרהורים על תרבות
השפיטה בישראל "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט
שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין.
הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו ... מעל לסף תודעתו אל
אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל
הציבור כלו". שופט
ביהמ"ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה תוכן העניינים עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר? האמנם "בדין ניתנה הוראת
הצמצום"? (א) הנמקת-יתר + הנמקת-חסר + הנמקת
ישרא-בלוף + הערות-אגב מיותרות – והכל בפסק-דין אחד! מה עמד ומה לא עמד על הפרק בבית המשפט העליון תכולת פסק-הדין של בית המשפט העליון בפרשה מה כאן ה"ראציו" ומה כאן
ה"אוביטר"? וכעת לסוכריה (המרה): מה אין בפסק-הדין? האמנם "בדין ניתנה הוראת
הצמצום"? (ב) הנמקת-יתר: מדוע יש להתיר לטוען את
שאין להתיר לשופט? ומה עושים כאשר השופט מאריך
שלא-לצורך? עניינים "טכניים" הנוגעים
לאורך פסקי הדין נספחים ע"פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ' מדינת ישראל האם "בקשה להישפט"
מדברת בעד עצמה, ומה היא מדברת, אם בכלל? מבוא
בטורו שורת הדין (הארץ The Marker, 1.6.2005), תחת הכותרת סוד
הצמצום, מבקר עו"ד משה קשת הן את פסקי-הדין הארוכים, והן את
כתבי-בי-דין ה"ארוכים עד לעייפה", כלשונו. אומר קשת: "... נדמה כי דבר אחד נותר משותף לכל שופטינו: פסקי דין
ארוכים עד לעייפה. רבים מדי מבין שופטינו סבורים כי הוטל עליהם לא רק להכריע
בעניין הנדון בפניהם, אלא אגב ההכרעה גם לכתוב פרק המיועד להשתלב ב'טקסטבוק'
בנושא הנדון בפניהם. סוד גלוי הוא הציפייה כי פסק דין ארוך ומנומק הוא נדבך חשוב
במסלול קידומו של השופט לערכאה גבוהה יותר". בהמשך מזכיר הכותב שני פסקי-דין אשר ניתנו
"בסמוך לאחר קום המדינה" – האחרון שבהם, אשר כלל לא היה
"פסק-דין" אלא החלטה הדוחה בקשת רשות לערער (אשר, לפי פס"ד שידלוב
נ' קיהן הידוע כלל אינה יוצרת הלכה פסוקה – ניתן עוד בטרם שוך הקרבות במלחמת
השחרור (ר"ע 103/82 (חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)
בע"מ, פ"ד לו(3), 123)), המהווים, לדעתו, ראייה לכך ש"הצמצום
והקיצור אינם בלתי אפשריים גם כאשר מוצגת הלכה חדשה וחשובה", ומוסיף כי
פסקי הדין האלה "הם כמדומה המצוטטים שבפסקי הדין. כל אחד מהם משתרע על פחות
מעשרה עמודים, ... ושניהם נחשבו בשעתם כמי שמאריכים מעל ומעבר למידה, אך פסקי
דין כה חשובים מעידים על מה שנחשב בשעתו כפסק דין ארוך". הראשון שבשני פסקי הדין עליהם מדבר הכותב הוא בג"ץ
קול העם הידוע, בו נדבר בהמשך, אשר מדגים היטב מדוע אין
לגזור גזירה שווה בין אורך פסק-הדין לבין אורך הטיעון של בעלי הדין. בהמשך מציין הכותב את שמותיהם של שופטים אשר
מאריכים או מקצרים, ומוסיף, עם פתיחה קצת קיטשית: "שופטי בית המשפט העליון – רובם ככולם – מגישים את פסקיהם
בניסוח קורקטי. אבל אריכותם משמשת דוגמה לכל יתר השופטים. סקירות ארוכות ומובאות
בלתי הכרחיות אינן בשום פנים ואופן חיוניות לשם הכרעה בסוגייה קשה וחדשנית ככל
שתהיה. אין מתפקידו של שופט לספק סיכומים לטובת תלמידי המשפט. אזכורו של פסק דין
אינו מחייב ציטוט ממנו. אף הטיעונים של בעלי הדין ניתנים להצגה קצרה
בהרבה". בטח! בטח!!!
וכאן הוא מביע געגועים לשופט שלמה לוין,
המשנה-לנשיא בדימוס, אשר "היה במקצרים ופסקיו היו ענייניים וחד
משמעיים", ומקשה "כלום לא מן הראוי, כי עניין הכתיבה הראויה של פסקי
דין תזכה לתשומת לבם של השופטים במסגרת השתלמויותיהם במכון שהוא עומד
בראשו" (הוא המכון להשתלמות שופטים, הקרוי גם מכון זוסמן). השופט שלמה לוין אכן היה כמתואר על ידי הכותב.
כך, למשל, בקשות רשות ערעור המשתרעות על פני עשרות עמודים היו זוכות להחלטה בת
שתי מלים: "הבקשה נדחית". אכן, קצר, ענייני וחד-משמעי. וחשוב לציין גם את העמקות האינטלקטואלית של
החלטות כאלה, בבחינת מעט המכיל את המרובה. שיעור-חובה במכון זוסמן. האם האורך קובע?
אומר קשת, גם זאת אולי עם קב דבש: "גם השופט בועז
אוקון, המכהן כיום כמנהל בתי המשפט, לא זכור לי כמאריך בפסקיו ובהחלטותיו. בעצה
אחת עם העליונים עליו להבהיר לשופטינו החרוצים, כי לא האריכות בפסקיהם הוא סוד
הקידום המקצועי". וזה כבר מכניס אותו אל לב-ליבו של הנושא, משום
שאני לגמרי לא בטוח בתיזה הזאת. קחו, למשל,
את פסק-דין של בית המשפט לתעבורה, נשוא הערעור בו ניתן פסק-הדין
הזה. מדובר בעבירת מהירות אשר נמדדה
במד-מהירות אלקטרוני, והשוטר אשר הפעיל את המכשיר ענה בחקירה הנגדית, והעיד על
עצמו: "אני לא בודק את
המכשיר בין נעילה לנעילה, אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים,
של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה". העדות הזאת צריכה הייתה להביא לזיכוי מיידי,
בפסק-דין בן שורה, שתיים או שלוש, לכל היותר, האומר בערך כך: "השוטר העיד על עצמו כי הוא 'לא עורך את הבדיקה של הבוקר
והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם (הוא) לא עורך כל בדיקה. "די לי בכך כדי לזכות את הנאשם, וכך אני מורה". אבל פסק-דין כזה ספק אם היה עושה רושם כלשהו על
חברי הוועדה לבחירת שופטים, כאשר היה עומד על הפרק קידומה של השופטת, ואילו
פסק-דין פתלתל בן עשרות עמודים היה עושה על חברי הוועדה רושם רב, אפילו הייתה תוצאתו
שגוייה – דבר שלרוב חברי הוועדה אין כלים להעריך, ולמעשה גם למשפטנים שבהם אין
כלים לכך, משום שהם מקבלים לעיון רק את פסקי-הדין, ולא את התיקים במלואם. טענתי בפני שופטת התעבורה הייתה, כמובן, שדי במה
שהשוטר העיד על עצמו כדי לזכות את הנאשם, אבל היא התעלמה מטענה זו, והתישה את
עצמה לדעת, בפסק-דין המשתרע על פני עמודים רבים... מה יכול להניע שופט להוציא
מתחת ידו פסק-דין כזה? האם באמת טחו עיניה מראות כי היא מבזבזת לריק את
"זמנו של הציבור", ושפסק-הדין יקרוס תחתיו בערעור?! אבל גם השופט בערכאת הערעור, הגם שקיבל את הטענה
וזיכה את הנאשם-המערער, לא יכול היה להתאפק, ונתן פסק-דין קצר, יחסית, אבל עדיין ארוך פי ארבע מהדרוש. מה זה נותן להם, חוץ מעבודה מיותרת? עצלות, חריצות יתירה –
או משהו אחר?
ממשיך קשת ואומר: "אך לא עצלות היא הגורמת לשופטינו להאריך מעל למידה, אלא אפשר
היפוכה: חריצות יתירה. אלא שלחריצות זו יש מחיר: השחתת זמן שיפוטי, שהוא כידוע
החשוב והיקר במשאבים אשר שופטינו מעמידים לרשות הצבור". זה נכון, נכון מאוד, אבל כאשר מדובר על עצלות
וחריצות, במיוחד במשפט הפלילי, ולא כל שכן במשפטי התעבורה, יש לזכור כלל ידוע: עצלנותו,
חוסר ניסיונו, חוסר בטחונו וכו' של השופט – כולם פועלים לרעת הנאשם. ובמלים אחרות: כאשר השופט עושה מלאכתו קלה,
הדבר פוגע בעשיית-הצדק. והנה, במקרה שתואר לעיל
ניתנה לשופטת הזדמנות נדירה לעשות מלאכתה קלה וצודקת, אבל היא בחרה לעשות
מלאכתה קשה ולא-צודקת. ואני שואל איכן ההיגיון. אפילו היגיון
סובייקטיבי-"פנימי" אין כאן. ובמלים אחרות: זה גרוע מפשע, זו ... איפה-ואיפה
צודק הבעל-המחבר של המאמר בבואו חשבון עם
ה"מערכת" על כי – "מה שהותר לשופטים נאסר על באי כוחם של בעלי דין. אלה מצווים
כעניין שבשגרה להצטמצם עד מאוד בהגשת סיכומיהם בכתב. בחודש שעבר הורה השופט יגאל
מרזל למחוק כתב ערעור שהוגש לבית המשפט העליון המשתרע על פני 104 עמודים, אלא אם
יצומצם לכדי 20 עמודים, אף על פי שאורכו של פסק הדין שבגינו הוגש הערעור היה מעל
50 עמודים (ע"א (1051/05)". אבל קשה לקבל את המשכם של הדברים, באמרו כי – "בדין ניתנה הוראת הצמצום ...", למרות שהוא חוזר ו"מרפד" את הדברים
בביקורת חוזרת על השופטים, העושים "הנחות" לעצמם, בעודם מקפידים עם
זולתם: "אך מצוות הצמצום דינה לחול גם על פסקי דין. אם חיסכון זמן
שיפוטי מצדיק צמצום בהגשת טענות, אין סיבה שלא יחול על ההכרעה השיפוטית
בטענות". האמנם "בדין ניתנה
הוראת הצמצום"? (א)
האמנם "בדין ניתנה הוראת הצמצום" של
הודעת-הערעור? איכן זה נאמר שכתב-ערעור לא יעלה על 20 עמודים? ומאימתי מוסמך
רשם ביהמ"ש העליון (יגאל מרזל הוא שופט רק בבימ"ש השלום, ובעליון
הוא רק רשם) לתת הוראות כאלה, אלא אם מישהו הנחה אותו, והשאלה היא אם הנחייה
כזאת אינה בת פועל תחיקתי, המצריכה חקיקה של הכנסת או של שר המשפטים? אבל לפני שניכנס לעומקה של שאלה הזאת, אני רוצה
– כמו הכותב, אבל להיפך – לערוך גזירה שווה בין השופטים לבין הטוענים בפניהם: או
לנו אם נגביל את אורך פסקי-הדין ואבוי לנו אם נגביל את אורך כתבי בי-הדין. וכל כך למה? משום שאם שופט מאמין בפסק-הדין שהוא
כותב, אבל חושש שהנמקה חסרה לא תשכנע (את ערכאת הערעור או את הציבור בכללותו) –
צריך לתת לו את מלוא האפשרות לשריין את העבודה שלו, כי זה מאוד לא נעים שערכאת
הערעור הופכת לך שוב ושוב את הקערה על פיה. והוא הדין גם בכתבים המוגשים לבית המשפט: מי
שמפסיד לא מקבל מועד ב', והערעור אינו "מועד ב'" אלא ניסיון (לרוב
כושל) להציל את הקייס העולה בעשן, ואם אתה מקצר, מי לידך יתקע שדווקא אחת מאותן
הטענות אשר נאלצת לקצץ בהן – לא תהייה זו אשר בגללה אתה עתיד להפסיד את המשפט? בעל דין המנהל משפט זכאי לכך שיינתן לו יומו
בבית המשפט, ו"יומו" הוא סך-כל הטענות שהוא רוצה לטעון. אפשר להגביל
אותו אם הוא מדבר לא לעניין, או חוזר על אותה הטענה מספר פעמים, אם כי זה קצת
בעייתי: לפעמים אתה עומד מול שופט וטוען בפניו, אבל אתה רואה שהוא בכלל לא
"נושם" את הטענות. לא מגיב, לא קולט, לא מבין – ואין לך ברירה אלא
לחזור על אותה הטענה בצורות שונות, עד שהוא "יתעורר". ואם, כאשר אתה חוזר פעם שלישית על הטענה, השופט
אומר לך מר ניר, אני הבנתי את זה כבר בפעם השנייה, אבל בפסק-הדין עצמו
אין זכר לטענה – זה כבר מעיד על התעלמות-בזדון של שופט אשר העיד על עצמו
שהוא הבין את הטענה, וממילא אי אפשר לומר שהיא "נעלמה מעיניו". זה כאשר מדובר בטיעון בעל-פה, ואילו כאשר מדובר
בטיעון-שבכתב, בזבוז הזמן הוא של הכותב, ושופט מנוסה יכול בהרף-עין לראות אם,
למשל, בתיק על עבירת-מהירות שורבבו בטעות פקרים שלמים על חוק מס-שבח. בג"ץ
"קול העם" כמשל
כאמור לעיל מציין קשת את פסק הדין בבג"ץ קול
העם הידוע כדוגמה ומופת (אחת משתיים שהוא מביא) לכך ש"הצמצום והקיצור
אינם בלתי אפשריים גם כאשר מוצגת הלכה חדשה וחשובה", כאשר "כל אחד מהם
משתרע על פחות מעשרה עמודים ... ושניהם נחשבו בשעתם כמי שמאריכים מעל ומעבר
למידה, אך פסקי דין כה חשובים מעידים על מה שנחשב בשעתו כפסק דין ארוך". באותה פרשה החליט שר הפנים לסגור את העיתון קול
העם ל-10 ימים, ואת העיתון אל-אתיחאד ל-15 ימים, משיקולי "בטחון
הציבור" (מי שיקרא היום את מה ש"הפחיד" אז את גורמי הביטחון
ישפשף עיניו בתמיהה), ושניהם עתרו לבג"ץ נגד שר הפנים, ונגד הצו לסגירת
העיתונים האלה. ובכן, אותו פס"ד משתרע על 24 עמודים, אבל,
לפחות בראייה-לאחור, אפשר בהחלט היה לקצרו. בסך-הכל אומר פסק-הדין הזה שיש לאזן
בין שיקולי בטחון הציבור לבין חופש-הביטוי, וסגירת עיתון תותר לא על נקלה, אלא
רק אם קיימת "וודאות קרובה" (להבדיל מ"נטייה סתם") לפגיעה
בביטחון הציבור. אכן, אפשר היה לקצר מאוד. במיוחד אפשר היה לקצר
מאוד לאור זאת שהמחלוקת – אם היא אכן משתקפת נכונה מפסק-הדין, והיום אנחנו
יודעים שלרוב זה לא כך – לא הייתה על העיקרון, אלא על השאלה אם המקרה המסויים
הזה אכן הייתה קיימת "ודאות קרובה" של סכנה לשלום הציבור. אבל בית המשפט העדיף להאריך. האם באותה העת
האומה העברית המתחדשת לא הייתה מודעת וערה למעמדו ה"קונסטיטוציוני" של
חופש הביטוי? האם חשש בית המשפט כי הציבור לא יקבל את פסיקתו, אשר באה להגן על
זכותם של מיעוט קומוניסטי ושל מיעוט ערבי לקרוא תיגר על דוד בן-גוריון,
ה"אחד בדורות"? לחוקרי העתים הפתרונות, ואני, כעולה מהמאמר הזה, לא
אבוא חשבון עם שופט המאריך בהנמקתו – כל עוד היא לעניין. ומה בדבר אורך הטיעון של הצדדים למשפט? כאן אי אפשר שלא להזכיר את בג"ץ
"קול העם" הראשון, אשר נדון חודשים ספורים לפני כן, ואז אותו
עותר ממש "נזרק מכל המדרגות" בפסק-דין בן שלושה וחצי עמודים בלבד,
אבל משהוצא נגדו צו-הסגירה השני היה, מן הסתם, ברור למו"ל שהפעם עליו להביא
את התחמושת הכבדה ביותר, כי כאשר הדבר הופך לשיגרה, יש בכך לסכן לא רק כלי-ביטוי
פוליטי, אלא גם עסק כלכלי, וגם מקום-עבודה לעשרות, ואולי מאות, עובדים. אנחנו לא יודעים על פני כמה עמודים השתרעו
העתירה או הסיכומים בבג"ץ "קול העם" השני, אבל ברור היה
שלאור הכישלון הראשון חייבים היו העותרים לצפות את כל עץ-התרחישים האפשרי,
ולא להשאיר אפילו חלקת-שדה אחת לא חרושה – כי להזדמנות שלישית הן לעולם לא היו
זוכים. מסתבר, ככל הנראה, כי גם שופטי הבג"ץ הבינו
שאין להגזים במתן יד חופשית מדי לשלטונות לסתום פיות, וזה מה שהביא אותם לאותו
פסק-דין אשר, כלשונו של קשת, "נחשב בשעתו כפסק דין ארוך". לסיכום עניין זה: פסק-הדין יכול היה להיות קצר
יותר(עדיף) או ארוך יותר (עדיף פחות), אבל הטיעונים של בעלי הדין – ובמיוחד
העותרים – היו חייבים להיות מפורטים עד קצה גבול היכולת. הנמקת-יתר
כאשר שופט מחזק את התיזה שלו, או את התוצאה
הסופית, "גם בחגורה וגם בשלייקעס", עדיין ניתן להבין זאת, כי
אם, בערעור, ייפול נימוק אחד, עדיין סיכוי רב הוא שייוותר על כנו הנימוק האחר,
אבל השאלה היא עד כמה ניתן – וחיוני – להרחיב את היריעה. לדוגמה: רכב צולם על ידי מצלמת מד-מהירות
אלקטרונית מסוג מולטנובה, כשהוא נוסע במהירות 82 קמ"ש בדרך עירונית,
וכתב-האישום נשלח אל בעל הרכב, או, למען הדיוק, אל מי שהמשטרה חושבת שהוא
בעל הרכב. בתום פרשת התביעה טוענת ההגנה כי יש לזכות את
הנאשם, מהטעמים האלה: א. לא הוכח כי הנאשם הוא בעל הרכב; ב. לא הוכח כי המקום הוא דרך עירונית, ולאחר
ניכוייה של הטעות המוכרת בפסיקה לגבי המכשיר הזה (3 קמ"ש או 3%, לפי הרב
שביניהם) יש לנו מהירות של 79 קמ"ש בדרך לא-עירונית, ובכך אין כל עבירה; ג.
בכלל המכשיר הזה
אמינותו אינה "מן המפורסמות", ועל כן היה צורך להוכיח אותה גם בתיק
הזה עצמו; ד. לא הוכח כי המכשיר אכן נבדק ונמצא תקין, הן
בבדיקות התקופתיות, והן בבדיקות המפעיל; ה. לא הוכחה מיומנותו של השוטר; ו.
התצלומים הוגשו ללא
התיעוד הנדרש על פי התקנות, וכן הלאה וכן הלאה, שלל נימוקים לכף-זכות: משהגיע
השופט למסקנה שהנאשם זכאי, האם לא מספיק בנימוק-זיכוי אחד, או שניים? התשובה הזאת מתחלקת לשני ראשים: האחד – כאשר שאר
הנימוקים מתקבלים גם הם על ידי השופט, והשני – כאשר שאר הנימוקים אינם
מתקבלים על ידי השופט. אם שאר הנימוקים-לזכות מתקבלים, נשאלת השאלה מה
לי זיכוי מנימוק אחד או שניים, מה לי זיכוי מנימוקים רבים, כאשר הנימוקים
הנוספים אינם אלא "שחקני חיזוק" מיותרים לזיכוי, שהוא חזק ממילא. אבל כאשר שאר הנימוקים אינם תורמים לזיכוי, אין
הם אלא הערות-אגב אשר גם כ"שחקני חיזוק" אינם יכולים לשבת על הספסל,
וכל מטרתם, ככל הנראה, אינה אלא להראות לכל העולם עד כמה השופט חכם, וגם לתת
לסניגור להבין כי השופט לא נמצא "אצלו בכיס", וכי הוא, השופט, אינו
"חותמת גומי" של הסניגור. ובשני המקרים הנמקת-היתר אינה אלא בזבוז זמן
שיפוטי, ללא תועלת וללא טעם. הנמקת-חסר
ששופטים לא מתייחסים
לטענות – אנחנו כבר מכירים, ואף למדנו את הגדרתו לכך של מישאל
("אל תצפצפו על בני אדם")
חשין, אבל כאן אני מבקש להביא דוגמה מיוחדת. נאשם מזוכה מאשמת נהיגה במהירות מופרזת, ונימוק
הזיכוי הוא שאמינותו של המכשיר עדיין אינה מן המפורסמות, ולכן היה צורך להוכיח
אותה גם במקרה המסויים הזה, ומשלא נעשה הדבר הזה, הנאשם זכאי. יחד עם זאת מציין השופט כי אלמלא קביעתו
האמורה הוא היה מרשיע את הנאשם, וזאת משום ששאר הדרישות הוכחו גם הוכחו, אבל
בהיות הדברים בגדר אמירת-אגב, אין השופט מוצא צורך לנמקם. המדינה מערערת על הזיכוי, בטענה שאמינותו של
המכשיר הינה כבר בגדר "המפורסמות שאינן צריכות ראייה". ההגנה מתנגדת, כמובן, אבל, לחלופין, מבקשת –
למקרה שערכאת הערעור תמצא שהמכשיר אכן אמין – להחזיר את התיק לבית המשפט
לתעבורה, על מנת שייתן את נימוקיו לאותה הערת-אגב, אשר תהפוך ל"ראציו"
של ההרשעה, כדי שאפשר יהיה לערער על הנימוקים-להרשעה. ערכאת הערעור מקבלת את טענת המדינה כי אמינותו
של המכשיר כבר אינה צריכה ראייה, ועל סמך הערת-האגב הנ"ל היא מבטלת את
הזיכוי, ומרשיעה את הנאשם, אבל לא מתייחסת כלל-ועיקר אל הצורך לנמק את ההרשעה – וגם
בית המשפט העליון, המתבקש לתת רשות לערער, מתעלם מהטענה הזאת. ומי השופט אשר התעלם מהטענה? ניחשתם נכונה:
השופט מישאל חשין, זה אשר הנחיל לנו את המצווה אל תתעלמו מטענותינו, אל תצפצפו
על בני אדם! והתוצאה הסופית היא הרשעה לא-מנומקת,
לדיראון-עולם. הנמקת ישרא-בלוף
כאשר הכרעת-דין, למשל, מתחילה במלים – "הנאשם נתפס ביום 1.1.2000, בשעה 13.27, בקילומטר ה-134.7
בכביש 231, על ידי השוטר ברוך אזולאי, שמספרו האישי הוא 959773, ואשר נהג בניידת
סמוייה שמספרה הוא 34-567-89", אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי משהו טוב
כבר לא ייצא מזה. וכל כך למה? משום שמספרה של הניידת לא היה
שנוי-במחלוקת, וכן לא היו שנויים-במחלוקת שאר הפרטים ה"רכילותיים", אבל
גודש הפרטים הטפלים האלה מאפשר לשופט לתת פסק-דין "מפורט ומנומק", אשר
מובלעות לתוכו מלים נבובות וידועות-לשמצה כגון "נחה דעתי", וכו', אשר
שמוות ללעג ולקלס את כל מוסד ההנמקה. או, למשל, הכרעת-דין במשפט רצח, כאשר הגנתו
היחידה של הנאשם היא "במקום אחר הייתי" (טענת אליבי), אבל
פסק-הדין מתחיל במסע של אלף מילין אל "קדושת חיי אדם בישראל ובעמים":
גם אז אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי משהו טוב כבר לא ייצא מזה,
משום שעקרון קדושת- החיים אינו רלוואנטי לטענת האליבי, ולמעשה, כל עוד לא הגענו
לטיעון-לעונש, השאלה של קדושת-החיים אינה רלוואנטית: המחוקק רצה למנוע רצח,
ושיקוליו אינם רלוואנטיים (ולמעשה מעולם גם לא היו שנויים-במחלוקת, כך שאפילו
במסגרת הדיון לעונש הם לא-רלוואנטיים). כאשר פסק-דין "מפורט ומנומק"
כזה מגיע לערכאת-הערעור, קל מאוד לאותה ערכאה לפטור את עצמה באמירה: "הערכאה קמא נתנה פסק-דין מפורט ומנומק, ונחה דעתנו כי לא
נמצא פגם או חסר בנימוקיו. "הערעור נדחה". כאשר הדבר הכי בטוח הוא ששופטי הערעור כלל לא
קראו את ה"מפורט ומנומק הזה", או שהם קראוהו, אבל הם מכשירים-ביודעין
את הישרא-בלוף הזה. ולמה לא? הרי הם עצמם, בפסקי-הדין שלהם, עושים
בדיוק את אותו הדבר! מהי הנמקת ישרא-בלוף? זאת הנמקה ארוכה כאורך הגלות, אשר אינה חיונית
לפסק-הדין עצמו, ואשר נועדה "לעבות" את פסק-הדין, וליצור רושם מסולף
שהוא "מפורט ומנומק", למרות שבעיבוי הזה אין ולא-כלום, זולת "מים". ודוק: הנמקת ישרא-בלוף אינה הערת-אגב או אוסף
של הערות-אגב (בהן נדון בהמשך), אלא הכברה בפרטים שוליים אשר אינם נחוצים
להכרעת השיפוטית. כמו, למשל, צבע שרוכי-הנעליים של השוטר אשר
הפעיל את מד-המהירות האלקטרוני. ממש פרט חשוב, ואם זו דוגמה אבסורדית – דוגמאות אמיתיות
לא חסרות. מכת הערות-האגב
נושא הערות-האגב מצריך דיון נפרד. אציין רק כי
לפעמים הערות-האגב תופסות את רוב בניינו של פסק-הדין. טול, למשל, את פסק-הדין הידוע של בית הלורדים
באנגליה משנת 1963, בעניין Hedley Byrne
v. Heller
(מופיע ב-Google קרוב ל-136,000 פעם), אותו למדנו בנעורינו, ותמציתו היא
כזאת: ראובן פונה אל הבנק ושואל אם שמעון, לקוחו של הבנק, הוא יציב מבחינה
כלכלית, ואפשר לנהל אתו עסקים. הבנק עונה כי שמעון אכן בסדר, "אבל אנחנו
לא מתחייבים" על כך. על סמך תשובתו של הבנק עושה ראובן עסקים עם
שמעון – ונופל, ומתברר כי הבנק לא דייק בתשובתו לגבי חוסנו הכלכלי של שמעון. האם מצג-שווא רשלני (להבדיל ממעשה רשלני) מעניק
זכות-תביעה בנזיקון? במקרה הזה הגיע פסק-הדין בחצי עמוד בלבד
למסקנה כי די בהערת-האזהרה ("אנחנו לא מתחייבים") כדי לפטור את הבנק
מאחריות בנזיקין, "אבל אם לא הייתה הערה כזאת היינו פוסקים ...". וכאן באו כמה עשרות עמודים של הערת-אגב על
"מה היה אילו" – בזבוז זמן שיפוטי אדיר, אשר בזכותו מלמדים את
פסק-הדין הזה בכל העולם עשרות שנים אחרי שהוא נתן (אהרן ברק אומר
שאורך חייו של פסק-דין הוא עשר שנים), ובזכותו הוא מופיע, כאמור, קרוב ל-136,000
פעם ב-Google. ובמלים אחרות: תהילת-עולם במחיר הזמן השיפוטי
הנגנב – כן, נגנב! – מעשרות, מאות ואלפי מתדיינים הממתינים לצדק, ממתינים
עד-בוש. הנמקת-יתר + הנמקת-חסר + הנמקת ישרא-בלוף + הערות-אגב
מיותרות – והכל בפסק-דין אחד!
אגדת ההבל
בשנת 1996 נולדת אגדת-ההבל המטומטמת על אמינותו
של הממל"ז המשטרתי, הוא "אקדח הלייזר" המפורסם, המשמש למדידת
מהירותם של כלי-רכב, ומאותו הרגע הפסיקו (כמעט) כל שופטי ישראל לשמוע, לקרוא
ולחשוב, והתחילו לדקלם כתוכיים את האגדה הזאת, או שעשו copy-paste מדקלומיהם של אחרים את הדקלום הקדמון, וכך
נוצר שקר "הפסיקה העניפה", אשר לימים, בפסק-הדין בו עסקינן הכא, יוגדר
כ"מסקנה נמהרת". חמש שנים טיפסנו על קירות חלקים בניסיונות
חוזרים-ונשנים לתקוף את אגדת-ההבל הזאת, אך נדחינו בהחלטות אשר בעצמן ניזונו
מאגדת-ההבל ומצידן פירנסו את שקר הפסיקה ה"עניפה", עד אשר, בשנת 2001,
קיבלנו רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובשנת 2003 ניתן בבית המשפט העליון פסק-הדין
הקרוי פס"ד
לוי-עטייה, בו, כאמור, עסקינן (ע"פ
4682/01). תמצית הפרשה
הנאשמים גבריאל לוי ומשה עטייה זוכו על
ידי בית המשפט לתעבורה מאשמת נהיגה במהירות הגבוהה מן המותר. בית המשפט, בזכותו
את השנים, לא היה מוכן לקבל את אגדת הפסיקה ה"עניפה" בדבר
"אמינות" הממל"ז – זאת ה"חגורה" – אבל, בנוסף
לכך, הוא מצא חיזוק בעדות-מומחה שהובאה בפיו מטעם ההגנה, אותה הוא העדיף על עדות
המומחה מטעם התביעה. לחיזוק הזה נקרא להלן שלייקעס א'. בנוסף לכך, ובמנותק משאלת אמינותו של המכשיר,
קבע השופט כי המפעילים בשני המקרים לא פעלו כראוי, ולכן יש לזכותם גם מהטעם הזה,
אפילו אם המכשיר הזה אמין. לחיזוק הזה נקרא להלן שלייקעס ב'. היה זה, אגב (אגב הדיון ב"מקרה" הזה,
אבל לא עניין "אגבי" למאמר הזה עצמו), אותו השופט אשר
"הנחיל" לנו את אמירת-האגב הלא-מנומקת אשר בזכותה נשארה לנו, לדיראון-עולם, הרשעה לא-מנומקת. על הזיכוי הזה ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, בטענה כי אמינותו של
המכשיר כבר נחשבת כ"חזקה שבעובדה" (ולכן כבר אין צורך להוכיחה כל פעם
מחדש), וכי לא היה די בשלייקעס א' כדי לסתור את החזקה הזאת. בית המשפט המחוזי קיבל את נימוקיה של המדינה
והרשיע את לוי ועטייה, בלי להתייחס כלל לשלייקעס ב'. באותה עת ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים
פסק-דין בעניינו של גד פלר. באותו מקרה קבע שופט התעבורה כי
"במשפטנו נקבעה חזקה שבעובדה כי הממל"ז הינו מכשיר אמין, ולפיכך מי
שמבקש לסתור חזקה זו, עליו הראייה", וכמו כן נדחו שאר טענותיו לגבי הפעלת
המכשיר, והוא הורשע. פלר ערער לבית המשפט המחוזי, וזה זיכה אותו,
כאשר הטעם העיקרי, ה"ראציו", היה דומה לשלייקעס ב'
בפרשת לוי-עטייה, ואילו כ"שלייקעס" משלו קבע בית המשפט המחוזי כי
ה"חזקה" המהוללת כלל אינה קיימת. בבית המשפט העליון ערערו, ברשות, לוי ועטייה על
הרשעתם במחוזי, והמדינה על זיכויו במחוזי של פלר. |